תהליך הפיס בעבודת יום הכיפורים (ב)

  • הרב משה טרגין

תהליך הפיס בעבודת יום הכיפורים - חלק ב'

בשיעור הקודם עסקנו בתפקיד האמירה בפה בתהליך הקדשת שני השעירים. למרות שמדברי הגמרא משתמע כי הטלת הגורל היא המרכיב המרכזי בקביעת ייעוד השעירים, לשיטות מסוימות אפשר שלאמירת המילים "לה' חטאת" יש תפקיד של ממש בייעוד השעירים. לרוב הדעות, ההגרלה היא המנגנון היחיד היוצר את מעמד השעירים- המנגנון המטיל את המעמד על כל שעיר. בשיעור זה נעסוק במנגנון הפיס, בטיבו ובאופיו.

נראה כי הפיס הוא תהליך העומד בפני עצמו, והכוהן הגדול הוא רק המבצע שלו. הוא אינו מבצע תפקיד של ממש בבחירת השעירים; תפקידו מתמצה בשליפת שני הפתקים מתוך קופסת הפיס- האחד עם הכתובת "לה'" והשני עם הכתובת "לעזאזל" (למדבר). כל שעיר מקבל את הייעוד הכתוב על הפתק שנשלף מעל ראשו. למעשה, תהליך הפיס קובע את מעמד השעירים ללא צורך בגורם נוסף.

ואולם, שתי מימרות בירושלמי גורמות לנו להסתפק בנכונות ההבנה שהעלינו עד כה.

הירושלמי במסכת יומא (פרק ד', הלכה א') מעלה את השאלה הבאה: מדוע הטלת הגורל נעשית באמצעות שני פתקים שעליהם כתובות מילים? מדוע לא נעשה את הגורל עם שתי אבנים, האחת שחורה והאחת לבנה, או באמצעות שני חוטים בצבעים שונים? האפשרות שאותה מעלה הירושלמי, לבצע את ההגרלה בשני חוטים שונים שאין בכל אחד מהם הגדרה המצביעה על תוצאת ההגרלה (בניגוד לפתקים, שעליהם כתובה תוצאת ההגרלה), פותחת בפנינו דרך מעניינת להבין את ההגרלה. אין בכוחו של חוט שחור או חוט לבן כשהם לעצמם להחיל מעמד כלשהו על השעירים. האם ניתן להסיק מכך שהירושלמי מעלה אפשרות זו כי הוא סבור שיש לכוהן הגדול תפקיד של ממש בתהליך הייעוד? במקום לומר כי הכוהן הגדול רק מפעיל מנגנון מסוים, שממשיך לפעול מעצמו, אולי ניתן לומר כי לכוהן יש תפקיד של ממש, הגם שהוא תפקיד נסתר, בקביעת ייעודם של השעירים? אם כך, ייחודו של יוה"כ הוא בכך שבדרך כלל ההקדשה נעשית בפה, בעוד שביום הכיפורים ישנה גזרת הכתוב מיוחדת, שתהליך ההקדשה ייעשה בטכניקה של גורל דווקא; אך בכל מקרה, הכוהן הגדול הוא הכוח המניע העומד מאחורי תהליך הייעוד של השעירים. השוני בין הקדשת יום הכיפורים לבין הקדשה בדרך כלל אינו שוני מהותי, אלא רק שוני במתודה. בשני המקרים האדם הוא שמחיל את הקדושה.

הירושלמי מצטט פסוק על מנת לדחות את האפשרות הזו. מכך שהפסוק אומר "גורל אחד לה'" אנו למדים כי הגורל חייב להיות מוגדר מתוך עצמו. במקום להשתמש בחוטים או באבנים ללא הגדרה, על הכוהן הגדול להשתמש בפתקים שעליהם כתובים שמות מפורשים. לא ברור מהו ההיגיון העומד בבסיס דרישה זו. האם דרישה זו מצביעה על כך שעל הגורל לקבוע את זהות השעירים ללא התערבות הכוהן? אפשר להבין כי הדרישה לשמות מפורשים על הפתקים באה לאפשר לגורל להיות הגורם היחיד המשפיע בקביעת ייעוד השעירים. אם אכן זו הסברה, כי אז מסקנת הדיון- שעל הגורל להיעשות באמצעים מוגדרים ולא בסתם אמצעים - מצביעה על כך שהגורל, והגורל בלבד, קובע את ייעוד השעירים. לחלופין, אנו יכולים לטעון כי גם לפי המסקנה ההגרלה היא הליך הביצוע של בחירה הנעשית למעשה על ידי האדם, והדרישה שבחירה זו תיעשה באמצעות שני פתקים שעליהם כתובים שמות מפורשים, נובעת מגזירת הכתוב. שני הפתקים מוסיפים לדרמה ולפרסום התהליך, וברור כי לא ניתן להשוות בין התגובה הציבורית לתהליך פיס הנעשה באמצעות שני חוטים או אבנים לבין תהליך פיס הנעשה באמצעות שני פתקים המצוינים בפירוש.

באותה הסוגיה בירושלמי מצוטטת אמרה הקשורה לעניין שהעלינו קודם: למרות שאין צורך מפורש בקופסה שבה יונחו הפתקים, עדיף להניח את הפתקים בקופסה דווקא, מפני שהנחתם בקופסה מוסיפה מתח לאירוע. נראה כי ננקטו מספר פעולות על מנת לפאר את תהליך בחירת השעירים ולהוסיף לו נופך. אך לצעדים אלו אין משמעות פנימית; אין הם מגלים לנו על מהותו וטיבו של תהליך הגורל. הם תוספים חיצוניים, שתפקידם מסתכם בהוספה לרושם החיצוני של התהליך. למעשה, הירושלמי דורש כי השמות יהיו חקוקים על הפתקים, ואין הוא מסתפק בכתיבה בלבד- דרישה שבפשטות אין לה קשר של ממש עם מהות התהליך. אם כך, ניתן לומר כי גם לפי המסקנה הצורך בשני פתקים בעלי שמות אינו צורך מהותי של תהליך הייעוד, ובעצם הסברה שהועלתה בהווה אמינא נשארה גם למסקנה. במילים אחרות, עדיין ניתן לומר כי הכוהן הגדול משתמש בהגרלה כאמצעי לביצוע ההקדשה של השעירים. באותו אופן הוא יוכל, תיאורטית, להשתמש גם בפתקים לא מסומנים, אלא שאין הוא רשאי לעשות זאת משיקולים משניים, שאינם מהותיים לעצם הגדרת תהליך הגורל.

הירושלמי עובר לדיון אחר, המצביע גם הוא על האפשרות כי הכוהן הגדול הוא הכוח המניע העומד מאחורי תהליך הגורל. הירושלמי מעלה את האפשרות שהכוהן הגדול ישים שני פתקים על ראש כל שעיר- פתק אחד עם הכתובת "לה'" ופתק שני עם הכתובת "לעזאזל". מאפשרות זו עולה, כי תהליך הגורל איבד מיכולתו לקבוע איזו בהמה תהיה לה' ואיזו בהמה תהיה לעזאזל, שכן על כל בהמה יש שני הפתקים. ומכאן, שחייב להיות גורם אחר המתערב בייעוד השעירים. ברור כי גורם זה הוא הכוהן הגדול. הוא משתמש בגורל ככלי לקביעת זהות השעירים.

הירושלמי דוחה בהמשך את האפשרות הנ"ל מפני שהתורה אמרה "גורל אחד לה'"- על כל בהמה יהיה דווקא פתק אחד. אך גם כאן צצה השאלה שהוזכרה לעיל. האם הירושלמי דוחה את ההווה אמינא מסיבות עקרוניות, משום שהוא סבור כי רק הגורל קובע את זהות השעירים, ואם כך, מובנת ההעדפה שעל כל שעיר יהיה פתק אחד דווקא- שכן כך נוכל לאפשר לגורל להיות המדד היחיד בתהליך הייעוד, או שמא הירושלמי שומר על ההבנה שהעלה בהווה אמינא: אכן הכוהן הגדול הוא המוקד של תהליך הייעוד, אולם גזירת הכתוב קובעת כי על כל שעיר יש להניח רק פתק אחד. ביסוד תהליך קביעת הזהות עומד הכוהן הגדול, שביום הכיפורים משתמש בהגרלה, ולא בהקדשה בפה כבשאר ימות השנה.

סיכום:

גם אם נאמר כי ההגרלה היא קנה המידה העיקרי בקביעת הזהות של השעירים, עדיין ניתן לחפש תפקיד כלשהו למעשיו של הכוהן הגדול. דווקא כאשר הירושלמי מעלה את האפשרות שהגורלות נעשים בצורה שאינה מכריעה, האפשרות כי הכוהן הגדול הוא המבצע את תהליך הייעוד נראית קוסמת יותר. וגם כאשר אפשרויות אלו נדחות על ידי הירושלמי, עדיין יש מקום לשאול האם גם ההבנה שעמדה בבסיסן נדחתה.

----------

האם יש רמז כלשהו המצביע על תפיסה דומה בבבלי? האם ישנה הלכה כלשהי שלא נדחתה גם למסקנה, המשקפת הבנה דומה? הרא"ש בסיכום הלכות יום הכיפורים שלו כותב: "ואם לא נתן הגורלות על השעירים רק שהעלה וידע איזו העלה בימינו ואיזו בשמאלו לא עיכב". הלכה זו מעניינת ביותר מבחינת הדרישה שהיא מציבה- הכוהן הגדול צריך להיות מודע לתוצאות ההגרלה. דין דומה עולה מדברי רש"י (מ: ד"ה "כיוון שעלה"). אפשר לומר כי דרישה זו- דרישה למודעות לתוצאות ההגרלה מצדו של הכוהן הגדול- משקפת הכרה בתפקידו של הכוהן הגדול כמי שאכן קובע את זהות השעירים באמצעות תהליך הגורל. יש לזכור כי רש"י והרא"ש אומרים את דבריהם אפילו לפי מסקנת הגמרא.

ישנה נפקא מינה נוספת הקשורה לטיבה של ההלכה. הגמרא (לט:) מסיקה כי אין מי שסובר שהנחת הפתקים על ראשי השעירים מעכבת (בדיעבד). מה שנצרך, לפי דעת עולא, הוא הרמת הפתקים מהקופסה - ההגרלה. ר' יוחנן חולק על עמדה זו, והוא איננו דורש אפילו את זה (ראה בשיעור מהשבוע שעבר לגבי מנגנוני ייעוד חלופיים). הדבר המעניין בשיטת עולא הוא כי ככל הנראה לא רק עצם ההגרלה נצרכת (שליפת הפתקים מתוך הקופסה), אלא גם הגבהת הפתקים היא פעולה מחויבת. מדוע חייב כוהן הגדול להגביה את הפתקים? למה לא נסתפק בכך שמישהו יסתכל לתוך הקופסה ויכריז איזה פתק עלה בכל אחת מידיו של הכוהן הגדול? ייתכן שעולא סבור כי לכוהן הגדול יש תפקיד משמעותי בייעוד השעירים, וכי באמצעות הכרזתו על תוצאות ההגרלה הוא מחיל את המעמד הנדרש על כל שעיר. אפשר לומר כי שני דינים אלה בהגרלה- שעל הכוהן להיות מודע לתוצאות ההגרלה, וכי עליו להגביה את הפתקים- מצביעים על כך שיש לכוהן הגדול תפקיד נסתר בקביעת זהות השעירים, שאותו הוא מבצע באמצעות ההגרלה.

נקודות מתודיות:

1. חשיבותן של ההווה אמינות היא בכך שהן מציעות דרכים מעניינות להבנת הלכות מסוימות. גם במקרים שבהם ההווה אמינות נדחות, עדיין ניתן לומר כי ההיגיון העומד ביסודן נשאר שריר וקיים. ייתכן כי הגמרא חזרה בה מההווה אמינא בשל סיבות אחרות- כגון גזירת הכתוב.

2. ישנה חשיבות מיוחדת לנושאים שמעלה הירושלמי ואין בבבלי כל התייחסות אליהם. נושאים כאלה מספקים זווית שונה לחלוטין להלכות הנידונות. כמובן, ניתן תמיד לומר כי הירושלמי והבבלי חלוקים בעניין זה. עניין זה שנוי במחלוקת בין מפרשי התלמוד לעתים קרובות.

סיום:

האם אנו יכולים לחלק בין בחירת השעיר שנועד לקרבן לבין בחירת השעיר שנועד להיות משולח למדבר? לגבי השעיר שעולה לקרבן המשנה מתארת הכרזה מילולית של הכוהן הגדול, ואילו לגבי השעיר המשולח אין הכרזה שכזו נזכרת. האם ייתכן כי הכוהן מעורב דווקא בהקדשת השעיר לה' (שבעצם נחשב כקרבן שגרתי למדי) ולא בייעוד השעיר לעזאזל? ראה את דברי הרמב"ן בפרשת אחרי מות, המתאר את מטרת ההגרלה לגבי הבהמה המשולחת למדבר.