תהליך מינוי השופטים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

חשיבות מינוי השופטים

נאומיו של משה בחומש דברים מאפשרים לנו לבחון את דמותו של מנהיג דגול זה. אנו זוכים לראות רמטכ"ל ואסטרטג צבאי, שהצליח להביס בסייעתא דשמיא צבאות זרים:

אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי.           (דברים א', ד)

ובהמשך:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ. וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה. וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד. רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ. מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.

                                            (דברים ב', לא-לו)

מעבר לכך, מתגלה משה כראש ישיבה ומורה דרך:

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.          (דברים א', ה)

אך דומה, שמשה עצמו בוחר להבליט פן אחר ולפתוח בו את מוקד הנאום. האירוע הראשון שמתואר לנו בנאומו של משה הוא דווקא בחירת השופטים:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.

                                                        (דברים א', ט-יג)

ההתמקדות בבחירת השופטים כדי לפתוח את חומש דברים, מלמדת אותנו על חשיבות הקמת בתי דין בישראל. בשורות הבאות, ננסה לעמוד על אופי חיוב הקמת בתי הדין, ועל השלכות הדברים לימים אלה. לשם כך, נסקור בקצרה את רשימת המאפיינים והתכונות הנדרשות מדיין.

 

תכונות נדרשות

הפסוקים מביאים לפנינו רשימת קצרה של תכונות הנדרשת מהשופט:

וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.

                                                                     (שם, יד-טו)

בחומש שמות אנו מוצאים פרמטרים נוספים שמזכיר יתרו:

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.                                                                   

                                               (שמות י"ח, כא)

נקודה נוספת היא הציווי "לא תכירו פנים במשפט". בפשטות, מדובר בציווי לדיינים עצמם, וכן מבואר בגמרא בסנהדרין (ז:).

אולם הספרי חולק, ולפיו הציווי מחייב את האחראים על מינוי הדיינים לבחור דיינים מסוימים:

שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, ואיש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי.

הספרי שולל מאפיינים שונים – יופי, גבורה, קרבה משפחתית וחוב ממוני – שעלולים להשפיע על בחירת השופטים.

 

היחס לתרבות הכללית

ביחס לפרמטר "יודע בכל לשון" הנזכר בספרי, מסביר הנצי"ב:

בקי בכל לשון. והרי הוא משכיל בהויות העולם.

מובאת כאן סיבה נוספת שעלולה להטות את דעתנו לבחור דיין – "יודע בכל לשון", והנצי"ב מסביר שמדובר על בקיאות והיכרות עם התרבות הכללית. בוחרי הדיינים עלולים לחפש דווקא דיינים המעורים בלשונו של הדור, וחשוב להיזהר אף מכך.

בהקשר זה מובא ברמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ב):

הלכה א: אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם, ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה, שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס.

הלכה ו: כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף, וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

כאן הפרמטרים מובאים בהרחבה משמעותית, ודווקא ניכר הצורך בהיכרות עם התרבות הכללית. כך אפשר להבין את ההיכרות עם ה"איצטגנינות" ו"שידעו ברוב הלשונות" –  דייני הסנהדרין חייבים להיות בקיאים "כדי שיהיו יודעים לדון אותם" ו"כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן". אנו רוצים שהדיינים יזדקקו לכמה שפחות גורמים מתווכים כדי להבין את האירוע, ולכן עליהם להיות אנשי אשכולות המכירים את 'העולם הגדול'.

 

דרישות סף: מידות טובות

הרמב"ם מתייחס גם לדיינים אשר אין ברשותם את כל הכישורים הנזכרים. אין צורך להוציא אותם לפנסיה מוקדמת, וניתן למנותם גם לבתי דין מסוג אחר:

הלכה ז: בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב

וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמור, וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען, ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, יראי אלהים כמשמעו, שונאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול.

בהלכות אלו אנו רואים את הדרישות הבסיסיות מדיין, והן שבע המידות הטובות "חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב".

~*~

נמצאנו למדים, שמבחינת ממני הדיינים ישנן מכשלות רבות היכולות להפריע ולהסיט את דעתם, והתורה שבה ומזהירה על כך.

על פניו, אפשר היה לטעון שהאזהרות המועלות כאן נוגעות רק לציבורים אחרים, אצלם אלמנט 'איש פלוני קרוב' משפיע על שאלת הבחירה. אולם שומה עלינו לדעת, כי ידינו לא נקיות בתחום זה. כבר נשמע בעבר שר מהציבור הדתי-לאומי, שהשתבח בכך שבתקופת כהונתו לא נתמנו דיינים חרדים כלל.

זוהי בדיוק אותה בעיה של מינוי לפי "קרובי", "לשון" וכן הלאה, ואסור לנו להיכנע למצב זה. כציבור, לא ייתכן שנעודד בחירה לפי פתיחות תרבותית או קרבה משפחתית מבלי להתייחס לשאר הפרמטרים המובאים, ומבלי להתנקות ממניעים זרים.

דומה, שהבוז החילוני שרווח במקומות רבים ביחס לרבנות הראשית נובע בדיוק מנקודה זו: הרבנות נתפשת כדרך להשיג "ג'ובים" לקרובים משפחתית, כלכלית או תרבותית, במקום להיות בית דין אמתי שפועל ומקים תורה.

לא סתם בוחר משה לפתוח את נאומו בקושי להתמודד עם מערכת משפטית ובאתגרים שהדבר מציב לפתחנו. בימים בהם בחירות לרבנות הראשית יוצרות תהודה שלילית וחילול השם, אנו חייבים לחזור ולהיזכר בדרישות המינימאליות של הרמב"ם ולשאול את עצמנו עד כמה אנו משתדלים שהמועמדים לתפקיד חשוב ומשמעותי זה יעמדו בהן.[1]

 



[1] הדברים נאמרו כשנה לפני הבחירות לרבנות הראשית הנוכחית.