תולדות השימוש בארון | 3

בשיעור שעברנו עיינו באזכור הארון בספר יהושע. בשיעור זה נמשיך לסקור את תולדות הארון, ובשיעור זה נתמקד  בתקופת השופטים ובספר שמואל.

מיקומו של הארון ותפקידו בספר שופטים

ככלל, לאורך ספר שופטים אין כמעט כל התייחסות למשכן ולארון הנמצאים בשילה^[1]. האירוע היחיד בו מוזכר הארון הינו בזמן שהותו בבית-אל בזמן מלחמת ישראל בשבט בנימין בעקבות אירועי פילגש בגבעה. וכך מתאר הכתוב:

"וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם-הַהוּא עַד-הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה'. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹקִים בַּיָּמִים הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם-בְּנֵי-בִנְיָמִן אָחִי אִם-אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ"        (שופטים כ', כו-כח).

שאלה ראשונה היא להיכן לוקחים את הארון[2]?

בפשטי הפסוקים בית א-ל הינה לוז, בצפון נחלת בנימין. אולם, הרד"ק סובר אחרת ואלו דבריו:

"ויבואו בית א-ל - הנראה בעיני כי על שילה אמר כי שם היה הארון ונקרא בית א-ל ובית ה', כמו ואת בית ה' אני הולך. כי לא מצאנו שהביאו הארון לבית א-ל שהוא לוז ובשאלה הראשונה גם כן לשילה באו כמו שנאמר ויקומו ויעלו בית א-ל וישאלו באלוקים ואחר שאלתם קמו וחנו על הגבעה להלחם. והטעם שהזכיר פעם אחרת ויבאו בית א-ל להודיע כי בפעם אחרונה שבו בכל לבם לא-ל ויצומו ויעלו עולות וכל זה בשילה היה ונעתר להם בפעם הזאת. ויתכן לפרש גם כן שהביאו הארון לבית א-ל, כי בית א-ל סמוך לשילה הוא כמו שאמר בסוף הענין בשילה אשר מצפונה לבית א-ל והביאוהו שם להתפלל שם, ויענם הא-ל יתעלה בזכות יעקב שבירך אותו אלוקים שם ונולד באותו פרק בנימין. אלא שאין משמעות הפסוק שהביאו הארון שם אז כי הפסוק אומר ושם ארון ברית האלוקים בימים ההם נראה כי שם היה הארון בקביעות ולא שהביאו אותו שם, ובשילה היה הארון בימים ההם והרבו בתפילה ופנחס גם כן שהיה עמהם התפלל גם כן עליהם ונענו בפעם הזאת.

עומד לפניו בימים ההם - כי הוא היה כהן גדול בימים ההם ובו היו שואלים באורים ותומים והיום הזה עמד לפני הארון והתומים עמו"                                                              (שם).

הרד"ק מביא שני הסברים להבאת הארון לבית א-ל. על פי ההסבר הראשון, הכינוס הגדול היה במשכן בשילה והשם בית א-ל כוונתו לבית ה' המצוי באותן השנים בשילה. הסיבה לכך שהוזכרה בית א-ל פעם שניה היא כי בפעם האחרונה שבו בכל לבם לא-ל וצמו והקריבו קורבנות.

על פי ההסבר שני, הארון הובא לבית א-ל מפני שבית א-ל סמוכה לשילה והא-ל ענה אותם בזכות יעקב שבירך אותו אלוקים שם, והארון היה בקביעות בשילה בתקופה זאת.

לפי עניות דעתנו, הכוונה הינה לבית א-ל - לוז, בצפון נחלת בנימין. מגמת הרד"ק היא להדגיש את חשיבותה של שילה מקום המשכן ואילו לדעתנו, אין שילה תופסת מקום משמעותי בתקופת השופטים. גם מבחינה גאוגרפית יש הגיון טופוגרפי להביא את הארון דוקא לבית א-ל, מקום הקרוב יותר לגבעה.

ייחודה של בית א-ל נובע מן העובדה שיש למקום קדושה בפני עצמה עוד מתקופת האבות. בהבאת הארון לבית א-ל, ישנו רצון לבטא את חידוש קדושת המקום מתקופת האבות.

מקומו של הארון ותפקידו לאורך ספר שמואל

בשמואל א, מתוארת לקיחת הארון על ידי בני עלי חופני ופנחס למלחמה באבן העזר, לאחר התבוסה הראשונה לפני פלישתים. במסגרת זאת, מתוארים גלגולי הארון בשבי אצל פלישתים על תחנותיו השונות ועד החזרת הארון לבית שמש, וכן מתוארת המגיפה הקשה בה נהרגים רבים מאנשי בית שמש כי ראו בארון ה'. בעקבות מגיפה זו, אנשי בית שמש מעבירים את הארון לקריית יערים שם הוא נמצא עשרים שנה.

לאחר המלכת דוד על כל ישראל למלך בחברון, דוד כובש את ירושלים, והמעשה הראשון שהוא עושה לאחר התבססותו בירושלים הינו להעלות את הארון מקריית יערים לעיר דוד (דרך בית עובד אדום הגתי אחרי נפילת הארון ומות עוזא). הארון מצוי בעיר דוד (לפי בעל סדר עולם רבה 37 שנים עד תחילת בניין בית ה' ע"י שלמה), עד השלמת בניית בית ה' ע"י שלמה.

בהמשך, הארון נלקח למלחמה על ידי יואב לרבת בני עמון, דוד מחליט להשאיר את הארון בעיר דוד עם מרד אבשלום למרות שהוא בורח מן העיר, ובסופו של דבר שלמה מעלה את הארון להר המוריה.

תפיסת הארון של עלי ובניו^[3]

הכתוב בספר שמואל, מתאר את הבאת הארון למערכה השניה באבן העזר ואת שבי הארון בידי פלישתים:

"וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה’ הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ. וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה’ צְבָאוֹ-ת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹקִים חָפְנִי וּפִינְחָס. וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ. וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה’ בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹקִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר. הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם. וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי. וַאֲרוֹן אֱלֹקִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס.  וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי. וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי. וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים נִלְקָחָה. וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ. וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ. וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים"        (שמואל א ד', ג-כב).

בפשטות, לאחר המפלה הראשונה במלחמה באבן העזר לפני הפלישתים, ניתן היה לצפות כי ייעשה חשבון נפש בעם. בפשטות, המגפה כשלעצמה הינה סימן שהקב"ה תובע מהם שינוי כלשהו. אולם, אין בשלב זה לא פניה לנביא, לא שאלה באורים ותומים ולא כינוס של כל ישראל לפשפש במעשיהם ולחזור בתשובה. הפתרון המוצע על ידי הזקנים הינו לקחת את הארון. זהו פתרון חיצוני לגמרי, הוא אינו מחייב את עם ישראל דבר - זהו פתרון קל יחסית.

התפיסה המוצגת על ידי בני עלי הינה כי לארון יש כח עצמי, ועצם הבאתו למלחמה תכריע אותה לטובת ישראל. כביכול, יש בארון כח מאגי, ואין כל זיקה בין הארון לבין התנהלותם והתנהגותם של בני ישראל. במקרה זה (על פי המפורש בשמואל א ז', ג-ד) מתברר כי בני ישראל מביאים את הארון למחנה שהוא מלא עבודה זרה, ועל כן שמואל תובע מהם:

"הסירו את אלוקי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ה' לבדו".

כלומר, במחנה שהוא מלא עבודה זרה, בני ישראל מביאים גם את הארון מתוך אמונה כי זהו נשק בלתי קונבנציונאלי שיכריע את המערכה. ואכן גם בני ישראל וגם הפלישתים מתייחסים ברצינות גדולה מאוד להבאת הארון. תחילה נראה כי ישנה מעין זהות אצל פלישתים בין הארון לבין האלוקים, והם מייחסים לו את הנצחון על המצרים במכות מצרים.

כתוצאה מכך בני ישראל ככל הנראה אינם נלחמים כראוי - כי הם סומכים על כוחו האדיר של הארון, והפלישתים נלחמים ביתר עוז מאותה הסיבה, ונוגפים בישראל שלושים אלף רגלי. בשילה, עלי מצפה ולבו היה חרד על ארון האלוקים, וכשהמבשר מודיע לעלי הוא מתאר את המאורעות ככל הנראה מן הקל אל הכבד. העובדה שעלי נופל מעל הכסא ומת בעקבות הזכרת ארון האלוקים, מחזקת את ההבנה כי מבחינתו שבי הארון חמור מכל הדברים האחרים, יותר מן המנוסה, מן המגפה הגדולה בעם וממות חפני ופנחס בניו.

כשאשת פנחס יולדת היא קוראת לבנה אי כבוד לאמור גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוקים. מכאן שגם אצלה המאורע הטרגי ביותר הינו לקיחת ארון האלוקים ועל שמו היא קוראת את בנה.

לאור קריאת פרקים אלו, נשאלת השאלה כיצד יתכן שמצד אחד הכתוב מתאר זלזול כל כך גדול במה שנעשה במשכן עצמו (כמתואר בשמואל א, ב כשבני עלי חוטפים את הבשר המובא לקרבנות עוד לפני הקטרת החלב והכתוב מכנה את מעשיהם כ'חטאת גדולה מאוד'), ומאידך גיסא ישנה העצמה גדולה כל כך של הארון, המבטאת את הנוכחות וההופעה האלוקית ולקיחתו למלחמה תוך אמונה ותחושה כי הוא יושיע אותם?

במובן מסויים, ישנו יסוד משותף לשני הדברים. בני עלי השתלטו במדה מסויימת על המשכן והפכו אותו לסוג של אחוזה בה הם קובעים את סדרי הפולחן והעבודה. במידה מסויימת, העבודה אמורה לשרת אותם וכן המשכן וכליו. בהפיכת הארון לכלי שיש בו עצמה, סגולה וכחות מיוחדים, הוא הופך להיות במדה מסויימת כלי שרת שלהם, אבל מנותק מהם במובן שאין הוא מחייב אותם לתיקון מידותיהם ולעשיה מוסרית לא כלפי ה' ולא כלפי בני אדם.

האמונה ביכולת המיוחדת של הארון מביאה אותם להתייחס אליו כאל כלי שיכול לסייע להם במטרותיהם. הרי במערכה הראשונה, הם לא לקחו את הארון, ולאחר מכן לא היה כל חשבון נפש כללי ופרטי בעקבות המפלה. הדרך שלהם להתמודד עם המפלה היא לקחת את הארון למערכה. אין שאילת נביא, אין שאילה באורים ותומים. אין נסיון אמיתי לתקן את הפגמים שגרמו למפלה ולשאול מה לעשות ואיך. הלקיחה בכח של הארון, אמורה לפי דעתם להביא את הנצחון בכוחו העצמי, בלא זיקה למעשיהם. יש כאן קידוש של המסגרת, הן בהתנהלותם בכח במשכן והן בתפיסתם את הארון למלחמה. הם מעוותים בהתנהגותם הן את תכלית המשכן והן את ייעודו של הארון. ישנה מחשבה כי ניתן כביכול להשיג את ההתגלות וההופעה האלוקית בלא מחויבות אישית שלהם בשמירת המסגרת החיצונית בלבד. כביכול ישנו בטחון במסגרת החיצונית שתבטיח את נוכחות ה', פעילותו מעורבותו מבלי שהדבר הזה מחייב אותם כלל ועיקר ומעשיהם מוכיחים כמה אין להם כל מחויבות.

לא מקרי הוא כי בסוף ימי הבית הראשון, בימי המלך יהויקים הנביא ירמיהו מתאר מציאות דומה ומזהיר את העם:

"כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹ-ת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה’. כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה’ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם". (ירמיהו ז', ג-טו).

קיימת סכנה גדולה מאוד בבטחון מופרז במסגרת שהיא תשמור כביכול על העם, בלא כל מחויבות מצדו. יכול להיות ניתוק מוחלט בין התנהגות העם - שפיכת דם נקי, עושק גר יתום ואלמנה, גניבה, רציחה, ניאוף, עבודה זרה, שבועת שקר והקטרה לבעל, ויחד עם זאת לבוא למקדש ולהקריב קורבנות. בדרך זו הופכים את הבית למערת פריצים, מפני שהם מתייחסים רק למסגרת החיצונית שלו. הבית הופך בעצם קיומו לסוג של תעודת ביטוח, שבעצם קיומו מאפשר את מעשיהם.

מציאות זו דומה מאוד למה שראינו אצל בני עלי במשכן שילה. לא במקרה ירמיהו הנביא מפנה את המבט לימי משכן שילה. לא רק לומר כי סוף קיומו של הבית יהיה כסוף קיומה של שילה, אלא להצביע על הדמיון בנסיבות שגרמו לחורבן בשילה החוזרות על עצמן בסוף ימי הבית הראשון. כמו בשילה גם כאן, אין כל משמעות פנימית לקיומו של הבית - אין הוא מחייב דבר. דוקא קדושת הארון והמשכן יכולות להיפך לעניין מסגרתי לבד וזה מסמן את חורבנם כי אין תוך וכיסוי לאמונתם והתנהגותם.

הארון אצל הפלישתים

לאחר התבוסה של ישראל והמגפה באבן העזר, נשבה הארון ע"י פלישתים והוא נמצא אצלם שבעה חודשים (שמואל א, ה-ו).

ההקבלה למכות מצרים

כאשר מופיע ארון ה' במחנה ישראל אומרים הפלישתים:

"וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר".

לאחר שהארון נשבה על ידם, הוא מכה אותם ואת אלוהיהם. הם מביאים את הארון לאשדוד לבית דגון, שם דגון נופל ארצה לפני ארון ה'. במקביל הארון מכה בפלישתים עצמם בטחורים, תחילה באשדוד ולאחר שהם מעבירים אותו לגת, גם אנשי גת נפגעים.

אחר כך כאשר הפלישתים מתייעצים עם כהניהם וקוסמיהם, הם ממליצים להשיב את הארון לישראל:

"וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת-לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת-לִבָּם  הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ"

                                                                      (שמואל א ו', ו).

מציאות זאת שהארון מכה בפלישתים וגם באלוהיהם היתה במכות מצרים, וכפי שהתורה אומרת בשמות יב, יב "והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'".

מענינת מאוד ההקבלה בין מכות מצרים במצרים ובין המכות הניחתות על ישראל ועל פלישתים בגלל הארון. נראה כי המכות באות להכשיר את כולם להכיר במלכותו של הקב"ה. במצרים המכות הן על המצרים והן באות להכשיר את ישראל לקראת קריעת ים סוף, הכרה במלכות ה' ואחריה מתן תורה, ואילו כאן שבי הארון ונדודיו באים להכשיר את בני ישראל לתשובה הגדולה ולמהפכה הגדולה ששמואל עושה בפרק ז' ובה ביעור מוחלט של עבודה זרה, לקיחת אחריות תפילה וצום לפני המלחמה.

מדוע בני ישראל אינם משתדלים להביא את הארון ולהחזירו אליהם מן הפלישתים?

אומר המדרש:

"אמר הקב"ה לישראל: אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה, לא היה מחזיר אחריה כמה מבואות עד שהיה מביאה? וארוני מחזר בשדה פלישתים ואין אתם מקפידין עליו? אף הוא הושיע לו ימינו וזרוע קדשו"

                                                          (מדרש שמואל פרק י"ד).

המדרש מבקר את העובדה שעם ישראל לא התעניין בגורלו של הארון ולא ניסה להשיבו ולהחזירו אליו במשך שבעת החודשים שהיה אצל פלישתים. לטענת המדרש, החיפושים אחר תרנגולת שאבדה היו גדולים יותר ממה שנעשה אחר הארון.

מהי אם כן הסיבה שבגללה בני ישראל נמנעו מלהשיב הארון?

אפשרות אחת היא המשך ישיר של יחסם של בני ישראל לארון במלחמה. כפי שהראנו, יחסם של בני ישראל לארון היה יחס חיצוני גם בישועה וגם בהשארת הארון אצל פלישתים.

אפשרות שניה היא הפחד מן הארון. בני ישראל נוכחו לראות כי הארון לא רק שאינו מגן עליהם אלא שהוא אף הורג אותם וגורם לנזקים גדולים לפלישתים, הן בטחורים והן בפגיעה בבית דגון. לאור זאת הם חוששים מפניו, ולכן אין הם מתענינים בו.

אפשרות שלישית הינה אדישות הנובעת מנסיון לחיות את חייהם גם ללא ארון.

העברת ארון ה' לקריית יערים

לאחר המגפה הגדולה בבית שמש אומרים בני ישראל:

"וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹקִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל-מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ. וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים לֵאמֹר  הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל-בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת-אֲרוֹן ה'"

                                                             (שמואל א ו', כ - ז', א).

ייתכן כי אנשי בית שמש בראותם כי הארון הורג, מעונינים כי הארון לא יהיה אצלם ועל כן הם מעבירים אותו לקריית יערים. כלומר המניע המרכזי הינו המשך ההריגה של הארון את הסובבים אותו, ופתרונם הוא להעביר את הארון לקריית יערים, לעיר בבנימין, ולהציב אדם שישמור על הארון ולקדש אותו.