תולדות עבודת ה' במזבחות (ה) (שיעור זה כבר נמצא באתר החדש)

  • הרב יצחק לוי
לאחר בניין המזבח על ידי משה ברפידים, בו עסקנו בשיעור הקודם, בני ישראל מגיעים להר סיני. בסוף פרשת יתרו, לאחר מתן התורה בהר, התורה מצווה וקובעת כללים לגבי בניין מזבח אדמה ואבנים[1], כשאחר כך ניתנת פרשת משפטים[2].
בסוף פרשת משפטים אומרת התורה:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"                              (שמות כ"ד, ד).
לאחר כתיבת משה את דברי ה', משה בונה למרגלות ההר מזבח ושתים עשרה מצבה. בעקבות זאת נשלחים נערי בני ישראל להעלות קרבנות, ולאחר מכן נכרתת ברית האגנות.
בשיעור זה, בכוונתנו להתבונן בבניין המזבח והמצבה למרגלות הר סיני. האם ישנה משמעות למיקומם תחת ההר? האם ישנו קשר בין שבירת הלוחות תחת ההר למיקום המזבח? אם כן, מה מלמד הדבר ביחס לקדושת הר סיני?
 
שבירת הלוחות במקום המזבח
 
המדרש מעיר הערה מעניינת מאוד בקשר לבניין המזבח:
"והקריב אתה אל המזבח (במדבר ה, כה), אלו הלוחות ששבר תחת ההר, כמה דתימא (שמות שם, יט): 'וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר', במקום המזבח אשר בנה משה תחת ההר לקבל התורה, כמה דתימא (שם כד, ד): ויבן מזבח תחת ההר"       (במדבר רבה מח).
המדרש עומד על הקשר המעניין בין מיקום בניין המזבח לבין מקום מתן התורה וקבלת התורה בכלל. באופן יותר מפורט על פי המדרש, בין מקום בניין המזבח לבין מקום שבירת הלוחות. היסוד להקבלה הזאת הוא ללא ספק העובדה כי בפסוקים הציון המדויק של המקום "תחת ההר" זהה. במזבח, נאמר "ויבן מזבח תחת ההר..." (שמות כ"ד, ד), ובשבירת הלוחות נאמר "...וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שם ל"ב, יט).
ניתן אמנם לומר שהכתוב מציין את המיקום הכללי, כלומר את האזור הכללי בו התרחשו שני המאורעות. אך ייתכן, וכך רוצה להציע המדרש, כי שבירת הלוחות מתרחשת באופן מדויק במקום המזבח.
הרב כשר (תורה שלמה בשמות כד אות כג) מבאר את הקשר הנ"ל באופן הבא: שתים עשרה המצבות היו לאות וסימן לערבות בני ישראל אחד לחבירו. משה שבר הלוחות תחת ההר במקום המזבח, להדגיש את העובדה ששברם ולא נתנם לאלה שלא חטאו, משום שכולם נענשו מדין ערבות.
במדרש אחר המובא בילקוט שמעוני נאמר:
"'אנה הלך דודך' - ביום שנאמר ויבן מזבח תחת ההר שהיו ישראל סבורים שהר סיני קדושת עולם, ולא היה אלא קדושת שעה"    (שהש"ר רמז תתקצא).
הרב כשר מסביר שם באופן קצת שונה:
"אולי י"ל הטעם שהיו ישראל סבורים כן שס"ל למ"ד זה כשיטת חכמים שמשה בנה קמ"ד מזבחות (כלומר 12 כפול 12 שבטים), שישאר זכר לדורות קדושת המקום, ואחר החטא שבר משה הלוחות תחת ההר במקום המזבח לפרסם שנסתלקה קדושת עולם מהמקום".
ההסבר המובא על ידי הרב כשר הוא, כי לפני מציאות החטא חשבו בני ישראל כי הר סיני הינו מקום בעל קדושת עולם. אולם, בעקבות החטא התברר שלא, ועל כן שבירת הלוחות הינה במכוון באותו המקום.
כדי להבין באופן יותר רחב את הצעתו של הרב כשר נביא את דברי חז"ל במכילתא:
"ומה עשה משה בחמישי? השכים בבוקר ובנה מזבח שנאמר וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר, העמיד שנים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל דברי ר"י, וחכמים אומרים שתים עשרה מצבה על כל שבט ושבט בנה מזבח הקריב עליו עולה ושלמים "
        (מכילתא יתרו מכ' דבחדש פ"ג, תורה שלמה שמות כד אות כ).
ישנה אם כן מחלוקת תנאים בשאלה כמה מצבות נבנו, לפי ר"י סה"כ נבנו שתים עשרה מצבות לשנים עשר השבטים, כלומר מצבה אחת לכל שבט ושבט, ואילו לפי חכמים נבנו שתים עשרה מצבות לכל שבט, סה"כ מאה ארבעים וארבע מצבות.
על פי הסבר הרב כשר בשיטת חכמים, הכמות הגדולה של המצבות נועדה לבטא את קדושת העולם של המקום, זכר לדורות. לאחר חטא העגל משה שובר את הלוחות בדיוק במקום המצבות והמזבח, ומטרת השבירה באותו מקום בדיוק הינה לפרסם שנסתלקה קדושת עולם מן המקום.
יוצא כי אילולי החטא, על פי הבנה זאת, הייתה קדושת עולם למקום, ורק בעקבות החטא אין למקום קדושת עולם. השפעת החטא במקרה זה באה להקביל בין קדושת המקום לקדושת הלוחות. לוחות שלמים מקבילים בעניין זה לקדושת עולם, ולוחות שבורים - לקדושה שאינה קדושת עולם.
נקודה מעניינת נוספת, היא שהמזבח ושתים עשרה המצבות שנבנו תחת ההר, נועדו לכתחילה לסמל את קדושת העולם של המקום, ושבירת הלוחות באותו המקום מבטלת את העניין. כביכול העשייה האנושית שבאה בעקבות ההתגלות הגדולה בהר סיני, הייתה על ידי בניית מזבח ומצבות תחת ההר ורק החטא מבטא משמעות זאת.
 
קדושת הר סיני
 
פרשנות זאת, מעלה שאלה מעניינת אודות קדושת הר סיני. בתיאור מעמד ההתגלות בהר סיני, אומרת התורה:
"לא תגע בו יד כי סקול ייסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל המה יעלו בהר"
                                                      (שמות יט, יג).
במכילתא דרשב"י על אתר נאמר:
"ר' יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו. שכל זמן שהשכינה על גבי הר סיני העולה לראשו חייב מיתה, נסתלקה שכינה טמאים ובעלי מומין מותרין לעלות לשם. וכל זמן שאוהל מועד נטוי הנכנס לתוכו חייב מיתה, נסתלק אוהל מועד טמאין ובעלי מומין מותרין ליכנס".
המכילתא מדגישה כי הקדושה תלויה בהתגלות שכינה על ההר, ועם הפסקתה אין בה כל קדושה. נראה כי רעיון זה הינו ממש לכתחילה - מראש, ההתגלות אמורה היתה להיות תלויה בהשראת שכינה זמנית, ואיך ניתן להעלות על הדעת כי ביטול קדושתו הנצחית של המקום הינה תוצאת החטא.
במובן מסויים, זו הנקודה המיוחדת בהתגלות בהר סיני. כל העוצמה המיוחדת של המעמד הינה ההתגלות יחידאית. הקב"ה מתגלה לכל עם ישראל כולו בקולות ברקים וענן על ההר, בו עם ישראל שומע את שתי הדברות הראשונות. כך מובאת שמועה בשם הרב דסלר כי גילוי זה היה כל כך עליון ונאצל, שהוא לא הטביע את חותמו בתוך עולם החומר.
נקודה זו מתחדדת כשמשווים לקדושת הר סיני את קדושת הר המוריה[3].
לעומת קדושת הר סיני והמשכן, קדושת הר המוריה היא קדושה נצחית, וחורבן בית המקדש אינו מפסיק אותה. הר המוריה יועד להשראת שכינה מאז בריאת העולם, ומרגע שנחשף ונבנה בו המקדש בימי דוד ושלמה - קדושתו בעינה עומדת: "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה" (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הלכה ט"ז).
ההבדל המהותי הזה שבין התגלות זמנית להתגלות קבועה משקף הבדלים נוספים בין שתי ההתגלויות:
  1. ההתגלות בהר סיני הייתה גילוי נאצל, יחידאי בתולדות האדם, ורישומו לא נותר על פני השטח הגאוגרפי החומרי. הגילוי בהר המוריה היה פחות נאצל, אך הטביע את חותמו בעולם החומרי.
  2. בהר סיני באו היזמה, ההופעה הא‑לוהית ותוכנה מאת הקב"ה בלבד; השותפות האנושית במעמד התבטאה בשמיעת דברי ה', בקבלת התורה ובהפנמת ההתגלות. במשכן, ואחר כך במקדש, יש דרישה יסודית לשותפות האדם, הן בדרישת המקום ("לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה", דברים י"ב, ה) הן בבניין הבית ("וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", שמות כ"ה, ח).
  3. עם כל ההקבלה בין אזורי הקדושה בהר סיני ובמקדש - הדמיון בין משה, העולה אל ראש ההר, לבין כוהן גדול הנכנס לפני ולפנים - נבדלים המקומות מבחינת מעמדו של עם ישראל: בהר סיני עם ישראל בתחתית ההר, ואילו בהר המוריה הם בראשו. התייצבות עם ישראל בתחתית הר סיני מסמלת את קטנותם לאחר יציאת מצרים, בבואם לקבל תורה; במובן מסוים מחייבת אותם ההתגלות מלמעלה לקבל את התורה, עד שדרשו חז"ל "שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (עבודה זרה ב:). בהר המוריה, לעומת זאת, נמצא עם ישראל על ההר, דבר המייצג את מעמדם כשותפים מלאים בעבודת המקדש. שותפות זו לא הייתה אפשרית בהר סיני, בתחילת ההופעה הא‑לוהית המלכותית, ואז יכול רק משה לעלות.
  4. מעמד ההתגלות וקבלת התורה בהר סיני היה בבחינת התייחדות אישית ופרטית בין עם ישראל לבין הקב"ה, המביעה את תחילת הדרך, בה מקבל עם ישראל את א‑להותו של הקב"ה. אל הר המוריה, לעומת זאת, ינהרו בסופו של דבר כל הגויים, ויקבלו עליהם את מלכות ה', כפי שניבאו הנביאים בסגנונות שונים (עיין ישעיהו ב', מיכה ד', יואל ד', זכריה י"ד)[4]. הר סיני הוא נקודת התחלה; הר המוריה הוא נקודת השיא. מכוח הייעוד שקיבל בסיני להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עתיד עם ישראל להביא את העולם כולו להכרה במלכות ה'. בהר סיני מתחיל עם ישראל לבדו את הקשר עם הקב"ה; בהר המוריה, במקום ממנו נברא העולם, נבנה המקדש, שיהיה מיועד, בסופו של דבר, לעולם כולו.
ייתכן שזו הסיבה לכך שהגילוי הגבוה והנאצל יותר, שאינו אחוז בעולם החומר, נשאר עליון, זמני וחד-פעמי, ודווקא הגילוי הנמוך יותר, הנאחז בעולם החומרי, הוא נצחי ומתקיים. כביכול צמצם הקב"ה את גילויו בהר המוריה, בשעה שבחר בו בראשית הבריאה, כדי לאפשר את קיום העולם ולהביאו לתיקונו. מעמד הר סיני, לעומת זאת, היה במהותו מעמד עילאי וחד-פעמי, שנועד להתחיל את גיבוש העם סביב מתן התורה, ושם הייתה ההתגלות מלאה.
זהו יסודה של קביעות המקום בהר המוריה; בו כרוכים זו בזו הראשית והתכלית. מגמתה של ראשית ההוויה, להביא גאולה לעולם כולו, השתנתה בעקבות חטאי אדם הראשון והדורות שאחריו; אז בחר הקב"ה באברהם להיות אב לאומה שתעבוד את ה', ומכוח תיקונה יחזור העולם כולו לעבדו. הר המוריה מבטא את הקשר הזה בין המגמה הבראשיתית של הבריאה לתכליתה; ישוב העולם כולו, יקבל עליו עול מלכות ה', ויכיר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".
יוצא כי כשמשווים באופן מפורט את קדושת הר סיני לקדושת הר המוריה בולטת עליונות ההתגלות בהר סיני על פני ההופעה האלוקית בהר המוריה, אך קדושת המקום זמנית בניגוד לקדושת הר המוריה שהיא נצחית, ועל כן הבנת הרב כשר כי בתחילה היתה מחשבה כי קדושת הר סיני נצחית ורק מציאות החטא הביאה לשינוי הזה.
ברור כי התוצאה הסופית היא כי קדושת הר סיני הינה זמנית. השאלה היא האם הדבר יועד כך מתחילת מעמד הר סיני כפי שמפורש בפסוק האומר כי "במשוך היובל המה יעלו בהר" כלומר לאחר סיום ההתגלות האלוקית לא תהיה כל קדושה בו. או שמא בתחילה גם להר סיני היתה אמורה להיות קדושה עולמית אם הלוחות הראשונים היו נשארים שלמים כשעת נתינתם, ועם חטא העגל ושבירת הלוחות במקום המזבח והמצבות בתחתית ההר נשתנה מעמד ההר וקדושתו הינה קדושה זמנית.
למשך חכמה ישנה תפיסה מעניינת בעניין קדושת המקום:
"קדושת הר סיני היא קדושה מוחלטת, שיסודה בהתגלות, ואילו קדושת הר המוריה - יסודה במסורת לאומית".
וכך כתב בפירושו לשמות י"ב, יא:
"והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשרשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם, ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר על פי נביא. ובדת לא כתוב רק 'מקום אשר יבחר ה' '. והר סיני מקום הדת, כיון שנסתלקה שכינה ממנו – יעלו צאן ובקר! שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזה ציור. רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האמונה, והתאחדות האומה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה. וזה דרוש עמוק, ואין כאן מקום להאריך".
ובפירושו לשמות ל"ב, יט:
"ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה – והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה (ירושלמי תענית פ"ג ה"ד) - ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם 'המה כאדם עברו ברית' (הושע ו', ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גטין נו ע"ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – 'מכתב א‑להים' – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: – אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק ה' יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום בזמן ש'פניהם איש אל אחיו' וכו' (עיין בבא בתרא צט.) ודו"ק. ולכן 'אין בארון רק לוחות' (מל"א ח', ט) והספר תורה (בבא בתרא יד.); והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג', פרק מה".
וכך בפירושו לשמות יט, יג בד"ה במשוך היובל המה יעלו בהר:
 "... דבאמת כל עיקר הדת היה כדי לעקור מלבות בני ישראל עניני עבודה זרה ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה... כי אין קדושה בשום נברא רק לבורא יתברך. וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה ה' עליו , לא כן בני ישראל כי במשוך היובל יעלו בהר, והוא מעון חיות  רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו, לכן אמר (תענית כא:) כי לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו וזה רעיון נכבד ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולמים, לכן כשלא ידמו שיש קדושה בעצם הבניין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו וכמו שדרשו בתורת כהנים פ' תזריע מ"לא תבוא" במאחוריו מותרין ליגע בו כל הטמאים, להראות דרך מי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא ובפנים ממנו קודש, לא מאחרויו שמפנים הלוחות והדעות ומשכן הכבוד...".
כלומר: הקב"ה לבדו קדוש, ואין נכון לייחס קדושה עצמית לעצמים כלשהם, אלא רק מציווי הבורא הם מקבלים קדושה. קדושת הר סיני יסודה בהתגלות ובקביעה דתית מלמעלה, ועל כן מרגע שפסקה ההתגלות – פסקה הקדושה; בעוד שירושלים והר המוריה, יסוד קדושתם בשורשי האומה ובהתייחסם לאבותינו – והיא מקבלת אישור א‑לוהי[5].
יוצא כי על פי תפיסת המשך חכמה קביעת התורה כי במשוך היובל המה יעלו בהר היא לכתחילאית ועקרונית ומהותית ומגמת התורה לעקור מלבות בני ישראל עניני עבודה זרה ועל כן אין קדושה כלשהו בהר סיני עצמו אלא רק כששכינה מתגלה בו וקדושתו נובעת ישירות מקדושת הבורא יתברך בכבודו ובעצמו, ואחר כך הוא מנמק מדוע גם בבית עולמים שקדושתן לעולם אין קדושה בעצם הבניין.
ניסנו מתוך התבוננות בזיקה בין שבירת הלוחות למזבח ולמצבות שנבנו בתחתית ההר, להבין האם קדושת הר סיני היתה מתחילה אמורה להיות קדושה עולמית או שמראש הקדושה היתה אמורה להיות זמנית, וראינו בכך שתי גישות. האחת המובעת על ידי הרב כשר לפיה קדושת הר סיני היתה אמורה להיות עולמית, ובעקבות שבירת לוחות הברית קדושת הר סיני הפכה להיות זמנית. השניה הרואה מראש את הר סיני כמקום בעל קדושה זמנית כמבואר בפסוקים בתורה, כשהמשך חכמה מסיק מגישה זאת מסקנה עקרונית לגבי עצם קדושת המקום.
 
 
[1] בכך עסקנו בהרחבה בשיעורינו השנה.
[2] לא נעסוק כאן בשאלת סדר הזמנים של הפרשיות.
[3] על היחס בין הר סיני להר המוריה הקדשנו שיעור בתשס"ז בסקירת תולדות השראת שכינה ז "הר המוריה והר סיני".
[4]   עמד על נקודה זו הלל בן שמאי, "בסוד סיני וירושלים", בתוך: ירושלים – פרקי הגות ומסה, משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, עמ' 43-42.
[5]   בהסבר זה יש דמיון לנקודות שהועלו לעיל, והבאנוהו בגלל ניסוחו המיוחד, וכן מפני שהוא מעורר שאלה רחבה יותר (שלא נעסוק בה כאן): מה מקור קדושתם של מקומות בכלל.