תולדות עבודת ה' במזבחות | 7 | מעמד הברית למרגלות הר סיני | 2
תולדות עבודת ה' במזבחות (ז) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ב)
בשנת תשע"ד בכוונתנו להמשיך ולעסוק בתולדות עבודת ה' במזבחות, ולאחר מכן לעסוק באופן ממוקד יותר במבנה המזבח במשכן ובמקדש ובמשמעות כלי זה בין שאר כלי המקדש.
בשיעור זה, נעסוק ביחס בין המזבח למצבות הנבנים על ידי משה למרגלות ההר ובקרבנות העולות והשלמים שהוקרבו במסגרת הברית עולה ומשמעותם.
בניין המזבח והמצבות תחת ההר
א. מיקום המזבח
הראב"ע בפירושו הארוך (שמות כד, ד) כותב "ויבן מזבח תחת ההר – במקום שעמדו ישראל בעת מתן תורה". לפי הבנה זו, המזבח נבנה במקום בו עמדו ישראל בעת מתן תורה והוא בא במידה מסוימת להמשיך את מימד העבודה הישירה של הקב"ה על ידי הקרבת קרבנות; מזבח זה מייצג את פנייתם של ישראל אל הקב"ה.
ב. תפקיד המזבח והמצבות
1. המדרש הגדול והמכילתא דרשב"י על אתר מבארים: "ויבן מזבח – לעבודה, ושתים עשרה מצבה – כנגד שנים עשר שבטים". המדרש מבחין כאן בצורה ברורה בין 'מזבח' ל'מצבה': למזבח תפקיד מאוד מעשי – עבודת הקרבנות. המצבות לא נועדו לעבודה אלא לייצג את שנים עשר השבטים האמורים לעבוד את ה' במזבח באמצעות הקרבנות.
בכל אופן, על פי המדרש אין תפקיד פולחני מעשי למצבות עצמן מעבר לייצוג שנים עשר השבטים.
2. פרשיית הברית היא הפעם הראשונה בה נזכרים שנים עשר שבטי ישראל לאחר ברכת יעקב לבניו (בראשית מט, כח). הדבר מרמז לנו על תפקיד הברית למרגלות ההר כהשלמה לברית האבות, והמשך לקיום צוואת יעקב אבינו לבניו וברכתו להם[1].
הכתוב לא מתאר מהו היחס בין המזבח למצבות, אך ייתכן כי המזבח מייצג את עבודת ה', והמצבות סביב המזבח מתייחסות לשבטי ישראל סביב מוקד העבודה שבמזבח.
3. הרשב"ם (שמות כד, ד) אומר כי המצבות נועדו "להעיד שכולם נתרצו בקיום הברית". עצם בניין המצבות מבטא את קבלת הברית על ידי השבטים כולם. גם על פי הבנת הרשב"ם אין למצבות תפקיד פולחני עצמאי, והן רק סימן להתרצות השבטים והסכמתם לקיום הברית.
4. הרב כשר מביא בביאורו כך: "וכעין זה מבואר בכת"י לא' מהראשונים: 'ויבן מזבח ביום השישי והעמיד יב' מצבות ליב' שבטי ישראל שלא יעברו הגבול'". לפי פירוש זה יוצא כי המצבות לא היו לשם מזבח אלא לסימן לגבול.
לא נתייחס כאן לשאלת סדרי הזמנים בפרקים אלו, האם נאמרה פרשה זו קודם עשרת הדברות בד' בסיוון כשיטת רש"י, או שהפרשיות כתובות כסדרן ויש מוקדם ומאוחר בתורה כשיטת האבן עזרא והרמב"ן, ופרשה ספציפית זו אירעה לאחר מתן תורה וכפי סדר הפרקים.
על פי פירושו של אותו "אחד מהראשונים", הצבת מצבות השבטים מסביב להר בכל כיוון באה להגביל את בני ישראל מלעבור את התחום המצוין על ידי המצבות. אם אכן הדבר מתרחש לאחר מעמד הר סיני, האם היה עדיין חשש לפני עליית משה להר כי בני ישראל ירצו לעלות להר ויש עדיין צורך להגביל אותם, או שעד לסיום כלל עליות משה אל ההר, עדיין קדושת הר סיני בתוקפה ויש להגביל את ההר סביב סביב? אין התייחסות לכך בדברי אותו ראשון.
על פי תפיסה זו, מעניין לשים לב שייעוד המצבות אינו קשור בעולם הקרבנות, אבל עדיין יש בהן מימד סמלי, ובנידון דידן – הצבת גבול על מנת לשמור על קדושתו של ההר. את תיאור המצבה כגבול מצאנו כבר אצל יעקב ולבן בהר הגלעד: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (בראשית לא, נא-נב).
ג. מספר המצבות וסידורן
בפשטות מדובר על "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה" כשכל מצבה מייצגת שבט אחד. על פי הבנה זאת רומז האבן עזרא בפירושו הקצר (שמות כד, ד) על המספר "שנים עשר" – "למספרם כמזבח אליהו". הראב"ע מפנה אותנו להתמודדותו של אליהו בימי אחאב עם נביאי הבעל ולבניין המזבח ההרוס. בספר מלכים א' (יח, לא) נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ". ומבאר הרד"ק שם: "שתועיל זכות השבטים בדבר הזה ויענהו השם בתפלתו, או להראותם כי שנים עשר שבטי בני יעקב עליהם להיות מחוברים ודבקים בה' להעלות במזבח אחד".
אמנם, ברורים ההבדלים בין שני המקרים – כאן מדובר על מצבות ואילו אצל אליהו על שתים עשרה אבנים המרכיבות מזבח אחד. אך עם זאת, בשני המקרים נראה כי הרצון הוא לבטא באופן מעשי את זיקתם הישירה של השבטים וייצוגם במעשה שנעשה, הן בכריתת הברית בזיקה למתן תורה והן בקשר לשותפות המלאה יחדיו בעבודת ה' כניגוד לעבודת נביאי הבעל.
המכילתא לפרשת יתרו אומרת כך:
"ומה עשה משה בחמישי, השכים בבקר ובנה מזבח תחת ההר, שנ' 'וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר', העמיד שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים שתים עשרה מצבה על כל שבט ושבט" (מס' דבחדש פ"ג).
מובאת כאן מחלוקת בין התנאים האם סך הכל היו שתים עשרה מצבות – מצבה אחת לכל שבט, או שסך הכל היו מאה ארבעים וארבע מצבות – שתים עשרה מצבות לכל אחד מן השבטים.
הרב כשר[2] מבאר את המחלוקת בין ר"י לחכמים בעקבות מפרשי המכילתא, על פי מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה בגמרא (סנהדרין מג.) אם נכנסו ישראל ב"ערבוּת דנגלות" (חטאים גלויים) קודם העברת הירדן. הוא מצטט את ספר חסידים:
"כתיב ושנים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל ואמר יב' לכל שבט ושבט, ולמה יב' לפי שכל ישראל ערבים זה בזה לכל שבט וכל שבט יביא בשביל כל ישראל" (מק"נ עמ' 58).
הבכור שור מפרש פירוש אחר לפסוק וכך דבריו:
"ושתים עשרה מצבה שתיקן משה לכל שבט ושבט כמו שנאמר (לעיל יט, יב) 'והגבלת את העם סביב' שהיו ג' שבטים במזרח וג' במערב וג' בדרום וג' בצפון, ויש לפרש כי שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב".
החזקוני מצטט את דברי הבכור שור והוא מוסיף בהסבירו את עמידת השבטים סביב ההר:
"כסדר שהיו במדבר שרוין סביבות המשכן. ויש אומרים הי"ב אבנים הציב במזרח להעיד שכולם נתרצו בקיום ודוגמא זו מצינו שעשה אליהו בהר הכרמל 'ויקחו שתים עשרה אבנים למספר בני ישראל' (מלכים א, יח, לא)".
על פי הבכור שור והחזקוני, סידור שלושה שבטים בכל אחד מכיווני השמים (מבלי לפרט כמובן אלו שבטים בכל צד), מקביל לסידור השבטים מסביב למשכן כפי שהתורה מפרטת בתחילת ספר במדבר.
הקבלה זו מצטרפת להקבלות רבות[3] בין הר סיני לבין המשכן. משמעות ההקבלות היא כי במובנים מסוימים הר סיני הינו ראשיתו של המשכן, והמשכן מהווה את המשך ההתגלות בהר סיני. ההבדל שבין ההקבלות הוא שההתגלות בהר סיני היתה חד פעמית לעיני כל ישראל בגלוי, ואילו ההתגלות במשכן הינה בהסתר בלב המחנה. סידור השבטים כך, בא לבטא את התרכזותם סביב מוקד מרכזי אחד - הר סיני או המשכן.
הקרבנות שהוקרבו במסגרת הברית
התורה אומרת:
"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כד, ה).
נערי בני ישראל העלו עולו וזבחו שלמים לה'. נעמוד על פרטי הקרבנות שהועלו.
א. פרים
הראב"ע בפירושו הארוך מבאר:
"פרים – על העולות ועל השלמים, וכפי דעתי שהיו עשרים וארבעה פרים" (שמות כד, ה).
תחילה, הראב"ע קובע כי גם העולות וגם השלמים היו פרים, והמילה 'פרים' המופיעה בסוף הפסוק מוסבת גם על העולות וגם על השלמים.
שנית, הוא מציע כי בסך הכל הוקרבו עשרים וארבעה פרים, דהיינו, לכל שבט שני פרים, אחד עולה ואחד שלמים. לזה מוסיף הראב"ע:
"טעם 'ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל' – בעבור שנים עשר".
הרמב"ן מבאר:
"וטעם 'לה' פרים' כי ישראל כל ימי היותם במדבר פחדו ממדת הדין, וזאת טעותם במעשה העגל, והנה העלו העולות וזבחו השלמים כולם פרים, כטעם פר כהן משיח ופר העלם דבר ופר עבודה זרה, גם פרה אדומה כן...".
רבנו בחיי מוסיף:
"לפי שהיו במקום החורבן והשממון, ולכן היה הקרבן פרים, והבן זה".
הרמב"ן, קושר את הבאת הפרים לפחד ממידת הדין, וכך מבקש להסביר מדוע קרבנות מסוימים הינם דווקא פרים. החל בטעות בחטא העגל דרך פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור ופר עבודה זרה ופרה אדומה, אך גם הוא כראב"ע מבין כי גם העולות וגם השלמים היו פרים.
ב. עולות ושלמים
§ הזכרנו כבר את הגמרא בכריתות (ט.) הקובעת "מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם", וההוכחה להרצאת הדמים בדור המדבר היא מהפסוק שלנו "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות".
§ הגמרא בזבחים (קטז.) אומרת כי עד שלא הוקם המשכן הקריבו רק עולות, וזו לשונה:
"אמר מר: והכל קרבו עולות (השתא משמע שלא היו מקריבין אלא עולות). עולות אין שלמים לא?! והא כתיב 'ויזבחו זבחים שלמים לד' פרים' (וסיני קודם הקמת המשכן הוה, ואת אמרת דעד שלא הוקם המשכן לא קרבו שלמים כלל)! אלא אימא הכל (בין לישראל בין לבני נח) קרבו עולות (אבל שלמים לא קרבו לבני נח ומשעת מתן תורה שנבחרו ישראל קרבו להם שלמים). עולות אין שלמים לא?! כמ"ד לא קרבו שלמים בני נח".
מתוך הבנה כי עד הקמת המשכן הוקרבו רק עולות ולא שלמים, מקשה הגמרא מן הקרבן המובא בברית למרגלות הר סיני לפני הקמת המשכן, איך ייתכן, והרי מפורש כאן שנערי בני ישראל זבחו "זבחים שלמים לה' פרים"!
בשלב זה הגמרא הבינה כי המילה 'הכל' מכוונת לכל הקרבנות שהוקרבו לפני הקמת המשכן. בתשובתה, מבינה הגמרא כי בביטוי "הכל קרבו עולות" אין הכוונה לקרבנות, אלא לכל בני האדם בין ישראל בין בני נח, כאשר לפני הקמת המשכן כל בני האדם היו שווים בקרבנותיהם והקריבו עולות.
רש"י על אתר מבאר:
"בין לישראל בין לבני נח קרבו עולות אבל שלמים לא קרבו לבני נח ומשעת מתן תורה שנבחרו ישראל קרבו להם שלמים" (זבחים קטז. ד"ה לכל).
בספר "טהרת הקודש" על פירוש רש"י מסביר כי משעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" וקיבלו על עצמם את התורה, הם נבחרו להיות עם ה' המיוחד לו ונשתנה דינם מדין בני נח. מכאן ואילך היו רשאים בני ישראל להקריב שלמים אף על פי שעדיין לא הוקם המשכן.
עולה, כי על פי הבנה זו מתחדש כאן בברית חידוש גדול מאוד, והוא, שעם מוכנות בני ישראל לקבל את התורה ולקיימה הם הופכים להיות עם ה' ודינם כבר אינו כשל בני נח. ההשלכה לשינוי זה היא הקרבת שלמים אף על פי שעדיין לא נבנה המשכן, וזאת רק בזכות הברית, בשונה מהעולות שהוקרבו עד כה.
הגמרא בהמשך מביאה מחלוקת אמוראים בין ר' אלעזר לבין ר' יוסי בר' חנינא בשאלה האם בני נח הקריבו שלמים, ומתוך כך נחלקו בפירושם של מספר פסוקים, אך לא נרחיב כאן בראיות השונות.
להלכה נפסק ע"י הרמב"ם:
"העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד... אבל אין מקבלין מהן שלמים" (מעשה הקרבנות ג, ב).
ג. מדוע לבני נח עולות ולישראל שלמים[4]
המהר"ל בחידושי אגדות מבאר את ההבדל כך:
"ובני נח יכולים להביא עולה אל השם יתברך שלא היה הבשר נאכל כלל, כי אין להם שום שיתוף עם השם יתברך [בעולם הזה], אבל שלמים הבשר נאכל לבעלים ויש בזה שיתוף עם השם יתברך, ובשביל כך נקראו 'שלמים' שיש כאן שלום לגבוה, שלום למזבח, שלום לבעלים, ואין לבני נח דבר זה שאין להם שיתוף, ולפיכך לא הביא רק [עולה שהיא] 'קדשי קדשים' ולא [שלמים שהם] 'קדשים קלים'" (חדו"א זבחים קטז).
אין ביכולתם של הגויים לשתף את עצמם עם ה' יתברך בעולם הזה, וקרבן שלמים במהותו מבטא שיתוף כביכול עם הקב"ה.
הרש"ר הירש בפירושו, מבאר את הזיקה בין עם ישראל והבית היהודי לקרבן השלמים:
"'עולה' מביעה את ההתמסרות הגמורה לה'; ואילו 'זבח' הוא, לאמיתו של דבר, רק סעודה משפחתית הנאכלת לבעלים; היא מקדשת את נוה המשפחה, את בית המשפחה ואת שולחנה, והופכת אותם למקדש ולמזבח. 'זבחים', הקרויים בדרך כלל 'שלמים', מביעים את הרעיון הנעלה יותר, שה' בא אלינו; מקריבים אותם מתוך שמחת ההכרה, 'כי א-להים בדור צדיק' (תהילים יד, ה): במקום שמשפחה נאמנה לה', והיא יודעת, שהיא נשואה על ידי ה', - שם שכינה שורה. משום כך זבח השלמים, "קרבן השלום" של המשפחה הברוכה לאל, הוא קרבן יהודי מובהק.
"רעיון ההתבטלות וההתמסרות לה' נצנץ בלב גם מחוץ לתחום היהדות. כנגד זה החדרת הקדושה לחיים השיגרתיים, האפשרות "לאכול ולשתות ולחזות את הא-להים" (השוה שמות כד, יא), הרעיון, שכל חדרי משפחתנו הם מקדשים, ושולחנותינו מזבחות, שבנינו ובנותינו הם כוהנים וכוהנות, - החדרה רוחנית זו של החיים הפרטיים השיגרתיים היא תרומה מיוחדת של היהדות" (בראשית כח, א).
ייחודיות אכילת השלמים כסעודה משפחתית, היא בהפיכת הבית והשולחן בכל משפחה למזבח; הקב"ה כביכול בא אל ביתנו. לענייננו, מעבר למיוחדות שבקרבן השלמים בברית למרגלות הר סיני, הרב הירש מביא דוגמה מפרשתנו "לאכול ולשתות ולחזות את הא-לוים", כיצד על ידי קרבן שנאכל בקדושה חדרי המשפחה הופכים למקדש והשולחנות למזבחות?
ר' צדוק הכהן מלובלין מבאר כי אין ביכולתם של הגויים לגלות את הקדושה הא-לוהית בחיים עצמם. מבחינתם, הקשר עם הא-לוהים הוא רק דרך פרישות גמורה:
"שהגוים שאין להם שייכות לדברי תורה אצלם חוש המישוש חרפה גמורה, כאשר אמר הפילוסוף היווני, והקדושה אינו אלא בפרישות הגמורה כי לא יכולים להשיג קדושה בענינים הגופנים המלאים אצלם זוהמא וזימה מפני שקיעתם בשורשם בזה. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה אמר 'הבה אשתי', מה שקל שבקלים אינו אומר ולא הרגיש גנות וחרפה בזה, כי לא נתכוין אלא להעמיד תולדות, ולא היה לו שום כוונה אחרת ושום הרהור של תאוה גופנית כלל' אם כן הכל בקדושה" (ישראל קדושים אות ו, עמ' 73).
דוקא יעקב אבינו הוא היחיד עליו נאמר: "וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (בראשית מו, א), הוא מסוגל להקריב קרבן שלמים.
וכך דברי ר' צדוק בפרי צדיק:
"והיינו מה שהשלמים נאכלין לבעלים הוא אכילה בקדושה וכן יעקב אע"ה היה הראשון שהוריד מידת הקדושה... דיעקב אע"ה מצדו היתה הקדושה, שלא ידע כלל מהנאת הגוף... וכל העסק שלו שיהיה מיטתו שלימה, וזה שכרו: ירש את העולם שלא במידה... שתתפשט הקדושה בכל הקצוות... ושלמים מורה שאף הגוף קדוש והאכילה בקדושה שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה... והאכילה שהוא בקדושה אין יצר הרע שולט על ידו וזהו קדושת יעקב אע"ה שהגוף קדוש כמו אדם הראשון קודם החטא, וזהו קדושת שבת שהאכילה היא בקדושה ושכרו שנותנים לו נחלה בלי מצרים.. והיינו שתתפשט הקדושה בכל יוצאי ירכו שמטתו שלימה" (ויקרא אות ח' ע' יג).
יעקב אבינו בקדושתו הוא המסוגל להקריב שלמים ולאכול אותם בקדושה. יעקב הוא המאחד חסד וגבורה, הוא מידת התפארת המסוגלת להכיל קדושה בתוך עולם החומר, על כן יעקב הוא זה ש"קראו בית" (על פי הגמרא בפסחים (פח.)), וכשדוד מביע את געגועיו לבניין בית הוא מזכיר: "עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהילים קלב, ה).
יעקב הוא האב המסוגל ליישם את הקדושה בתוך העולם, על כן הוא האב שנתגלה לו חזון מיוחד במינו בבית א-ל היא בית
א-לוהים, היא מקום המקדש הטבעי של האב. ועל כן, יעקב הוא זה שמקריב שלמים ואוכל אותם בקדושה כי זאת ייחודיותו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)