תולדות עבודת ה' במזבחות | 8 | מעמד הברית למרגלות הר סיני | 3

 

בשיעור זה נעסוק בפרט אחד מתוך כריתת הברית והוא הזאות הדם. אנו מוצאים במהלך כריתת הברית שתי הזאות: על המזבח ועל העם. נבקש לבחון את המשמעויות השונות של מעשה זה במכלול כריתת הברית וכן לברר על מי נזרק הדם.[1]

זריקת הדם

א. סדר הדברים ומשמעותו

תחילה יש לומר כי זריקת הדם היא כריתת הברית המבטאת את הקשר והמחויבות ההדדית בין הקב"ה לבין בני ישראל לקיימה. הכתוב עצמו אומר כי משה, בזריקת הדם על העם אומר (שמות כד, ח) "הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". דהיינו, הדם עצמו נקרא "דם ברית".

לאחר הקרבת הקרבנות על ידי נערי בני ישראל, משה מחלק את הדם לשני חצאים: חצי משיעור הדם משה שם באגנות, מתוך מטרה להזות בהמשך את הדם על העם, והחצי השני של הדם נזרק על המזבח. לאחר זריקת הדם על המזבח, לוקח משה את ספר הברית וקוראו באזני העם, כאשר זה האחרון, עם חתימת הקריאה, עונה – "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שם, ז).

אחרי קבלת הפרים ולקיחת האחריות והמחויבות על ידי העם, מזה משה את המחצית השנייה של הדם שהיה באגנות על העם.

מעבר לחלוקת הדם לשנים ולזריקתו על המזבח ולאחר מכן על העם, מעניין לראות כי בין שתי הזריקות, שומע העם את דברי ספר הברית ומתחייב לקיימו ורק אז נזרקת מחצית הדם השנייה על העם.

הספורנו בפירושו, בד"ה "וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שם, ו) כותב כך:

"עשה את המזבח כשליח הא-ל יתברך לכרות הברית, ובכן קבל חצי הדם, וחציו האחר נזרק על העם הנכנסים עמו לברית".

ניסוח הספורנו מאוד מעניין – הרי הברית הינה בין שני צדדים: הקב"ה ובני ישראל, כאשר תוכן הברית כתוב ב"ספר הברית". הביטוי המעשי של קבלת הברית הוא בהקרבת קרבנות עולות וזבחים שלמים לה' פרים ובהזאת הדם, הן על המזבח והן על העם.

המזבח מייצג כביכול את הצד של הקב"ה בברית וכלשון הספורנו "שליח הא-ל יתברך לכרות הברית". על כן, הביטוי השלם של כריתת הברית בפועל הוא בזריקת הדם על שני הצדדים כורתי הברית, ובנידון דידן – על המזבח המייצג את הקב"ה, ועל עם ישראל.

החזקוני אומר כך:

"כיון שראה שקבלו עליהם נטל את הדם וזרק על העם, שנאמר 'ויקח משה את הדם ויזרוק על העם'. אמר להם הרי אתם תפושים קשורים וענובים, מחר בואו וקבלו עליכם כל המצות"    (שם, ז).

לאמר, עצם זריקת הדם על העם קושרת אותם אל המזבח ומחברת אותם אל הקב"ה.

ב. זריקת הדם ומשמעותה כעצם כריתת הברית

החזקוני על פסוק ח', מבאר את ענין כריתת הברית:

"שנחלק לשני חצאין שכן דרך כורתי ברית, שנאמר "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו" (ירמיהו לד, יח), ומה שלא כרת ברית בין בתרי הבהמה כמו שמצינו גבי אברהם אבינו (בראשית טו, יז), היינו טעמא להודיעם שיפרע מהם בדם אם לא יקיימו התנאי וכן הוא אומר 'והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית' (ויקרא כו, כה)" (ד"ה הנה דם הברית).

החזקוני מפנה את תשומת ליבנו כי החלוקה לשני חצאין נוהגת אצל כורתי ברית.

הראיה המובאת על ידו מירמיהו היא כדלקמן: בימי צדקיהו באמצע המצור הבבלי, היו ביהודה עבדים עבריים שמכרו את עצמם לבעליהם היהודים לשש שנים מחמת הדוחק הכלכלי, אך הבעלים לא שחררו אותם בשנה השביעית אלא הפכו אותם לעבדי עולם. המלך האיץ בבעלי העבדים לשחרר את עבדיהם העבריים ונכרתה על כך ברית בבית המקדש, כאשר לצורך קיום הברית בִּתרו עגל, ואמרו לבני יהודה לעבור בין בתריו בכדי לקבל עליהם את הברית באָלָה, שאם לא יקיימוה כהלכה יהיה גורלם כגורלו של העגל המבותר.

למרות כל זאת, לא הועילה הברית, וכשהופסק המצור של הכשדים, חזרו הבעלים וכבשו מחדש את העבדים לעבדות. הנביא מזכיר בתוכחתו את המעבר בין בתרי העגל וכך דבריו:

"וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו" (לד, יח).

נראה כי בדברים אלו עולה הסבר למנהג: כורתי ברית היו נשבעים שאם לא ישמרו את הברית יהיה דינם כדין העגל החתוך.

בפירוש מנחם בולה על דעת מקרא על ספר ירמיה, הוא מביא בהערה 20 את דברי שד"ל המבאר כך: הסמליות שבביתור העגל היא, שכשם ששני החלקים המבותרים היו תחילה אחד והיה החלק האחד מרגיש את החולי שבחלק השני בהיות העגל חי, כך יהיו שני האנשים הכורתים ברית כגוף אחד בהיותם בחיים ולא יפריד ביניהם רק המוות.

החזקוני בדבריו, מתייחס גם לברית בין הבתרים בה מצטווה אברהם:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, ט-י).

התרחשות הברית מתוארת כך:

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (שם, יז).

הסיבה שמשה בפרשתנו לא כרת ברית בין בתרי הקרבנות היא בכדי להודיע לבני ישראל כי חלק משמעותי מן הברית הוא הבטחת הקב"ה, שאם לא יקיימו את הברית, ייפרעו מהם בדם, כמפורש בסוף ספר ויקרא.

עלינו להדגיש כי אכן בפרשתנו אין דמיון מוחלט שהרי לא מבתרים את הקרבן עצמו ולא עוברים בין בתריו, אך עדיין חלוקת הדם לשנים וזריקתו על המזבח ועל העם רומזת על אופן כריתת הברית המשתף את הצדדים כורתי הברית.

לחז"ל, ישנה הבנה אחרת בעניין, והם לומדים ממעמד הברית, כי בני ישראל נכנסו לברית בתהליך שכולל: מילה, טבילה והזאה. כך דברי הגמרא בכריתות ט. (עם מספר השמטות):

"'ויעלו עולות ויזבחו זבחים', רבי אומר ככם כאבותיכם – מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא ייכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים... בשלמא מילה דכתיב (יהושע ה, ה) 'כי מולים היו כל העם היוצאים'... הרצאת דמים דכתיב 'וישלח את נערי בני ישראל', אלא טבילה מנלן? דכתיב 'ויקח משה את הדם ויזרוק על העם' ואין הזאה בלא טבילה".

עולה, שיש לפנינו דגם לא רק של כריתת ברית בין עם ישראל לקב"ה, אלא ברית בעלת מספר מרכיבים ספציפיים: מילה, טבילה והזאת דמים. מכאן למדים חז"ל לדורות על הדרך להצטרף לעם ישראל, ואכן אלו הפעולות שנדרשות מהמתגייר בפועל בכדי להיכנס תחת כנפי השכינה.

אונקלוס מתרגם את הפסוק "ויזרוק על העם" (שם, ח), כך:

"וזרק על מדבחא לכפרא על עמא".

כלומר, למרות שהזריקה בפועל נעשתה על המזבח, אנו רואים זאת כביכול נכתב "בעד העם". אמנם, קשה מדבריו, שהרי לכאורה מחיצת הדם מוזה על המזבח ומחציתו על העם, וממילא אין צורך לשעתק גם את הזריקה על המזבח אל העם.

את המחצית הנזרקת על המזבח מתרגם אונקלוס בפסוק ו:

"ופלגת דמא זרק על מדבחא"

בעוד את המחצית הנזרקת על העם הוא מתרגם בפסוק ח:

"וזרק על מדבחא לכפרא על עמא"

כלומר, שתי המחציות של הדם נזרקו למעשה על המזבח – הראשונה על המזבח בפני עצמו, והשניה על המזבח על מנת לכפר על העם. על כן דבריו צריכים עיון.

על הערך הסמלי של ביתור גוף בעל חי וחלוקתו לשנים, עמד במיוחד רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, ואלה דבריו:

"והטעם לפעל הזה בכריתת הברית הוא שכריתת הברית הוא קשר קיים בין שני אנשים כורתי הברית כדי לקשור ולדבק האהבה ביניהם, עד שיהיו שניהם כאלו הם גוף אחד וישמור כל אחד מהם את חבירו כשמירתו את עצמו.

לפיכך היו כורתין בעל חי לשנים ועוברין בין הבתרים ההם, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חי ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חבירו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חבירו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המות.

כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד בהיותם בחיים, ולא יפריד ביניהם רק המות, ומזה יתחייב כי כאשר ירגיש האחד איזה נזק או צער בא על חבירו בעל בריתו שיכניס עצמו בדוחק להצילו, כמו שיכניס עצמו בסכנה בעד עצמו"    (מאמר רביעי, פרק מ"ה).

ר' יוסף אלבו, מסביר כי אופן זה של כריתת הברית, מבטא את הקישור והדיבוק של האהבה ביניהם, עד שיהיו שניהם כאילו הם גוף אחד. וכשם שבחיים כל חלק חש בזיקתו לחלק השני, כאילו הם גוף אחד, כך לאחר שבותרו יהיו שני כורתי הברית כגוף אחד בהיותם בחיים, ואז כל אחד ירגיש בצער או נזק לחברו בעל בריתו ויסכן עצמו על מנת להצילו.

בדרך זאת, מבאר בעל העיקרים מהו הטעם העמוק של ביתור בעל החיים לשניים, ובאיזה מובן הדבר משמש כדגם לכורתי הברית שהקשר ביניהם הינו כגוף אחד אף לאחר שבותרו כשם שהיה לפני הביתור. דברים אלו קרובים למה שהבאנו לעיל בשם שד"ל.

ג. זריקת הדם על העם – אכילה משולחן גבוה?

שד"ל בפירושו נותן משמעות אחרת לזריקת הדם, וכך דבריו:

"הדם ההוא דינו להיזרק כולו על המזבח והנה הוא לחם ה' וה' ציוה לזרוק חציו על העם כאדם הנושא משאות מאת פניו אליהם דרך חיבה על שקיבלו תורתו והנה הוא כאילו אכלו משולחנו של מקום, והאכילה הזאת היא סעודת הברית אשר כרת ה' עמהם להיות להם לא-לוהים ולקחת אותם לו לעם כל עוד שיעשו את כל הדברים האלה אשר ציום, וכן כל כורתי ברית אהבה סועדים סעודה יחדיו"    (שם, ח).

כלומר, על פי הבנה זאת, ישנה כאן סעודה בה שותפים גם בני ישראל. עקרונית דין הדם היה להיזרק כולו על המזבח, אך הקב"ה ציווה לזרוק את חציו על העם. הזריקה על העם הינה בעלת משמעות סמלית, כביכול "אכלו משולחן גבוה" כאשר אכילה זו היא סעודת הברית.[2]

על מי נזרק הדם?

א. על הזקנים המייצגים את כל העם

האבן עזרא בפירושו אומר:

"כאשר קרא באזני הזקנים וקבלו על נפשם אז לקח חצי הדם הנשאר וזרקו על העם, והם הזקנים. כי הם כנגד כל ישראל. כמו שכתוב בפר העלם דבר של צבור 'וסמכו זקני העדה את ידיהם' שהם כנגד כל ישראל. וזאת הזריקה כמו 'ויז על אהרן ועל בגדיו' וקראה דם הברית" (שמות כד, ז-ח).

לפי האבן עזרא, זריקת הדם דומה להזאת הדם על בגדי אהרן במסגרת כניסתו לעבודה ביום השמיני למילואים עם חנוכת המשכן. בכך, משווה הראב"ע את הזריקה להזאה, כאשר זריקת הדם הינה על הזקנים המייצגים בעצם את כל ישראל.

ב. על העם – בעד העם

בפירושו הקצר הראב"ע מצטט עמדה נוספת:

"ואחרים אמרו כי על העם בעד העם כמו 'וכפר על העם' (במדבר יז, יב)".

ייתכן כי הקושיא שמאחורי דברי הראב"ע היא מציאותית – כיצד ייתכן שמשה יזה את הדם בו זמנית על כל העם הרב?! לכן, מצטט הראב"ע את שיטת 'אחרים', הסבורים כי אין הכוונה להזאה פיזית על כל העם, אלא שההזאה על העם מכוונת בעד העם וכשם שהקרבן מכפר על העם.

ג. על העם – על המצבות המייצגות את י"ב שבטי ישראל

האברבנאל מצטט דעה זו, ושואל:

"אבל איך זרק הדם ההוא על כל העם הרב שהיה שמה, חשבו מהמפרשים שזרק אותו על הזקנים לבדו שהם אשר קרא בהן 'עם', ואני אחשוב שזרק חצי הדם על מזבח השם וחציו על המצבות שהיו כנגד שבטי ישראל ועל זה אמר שזרק אותו על העם מפני שהיו המצבות מורות על העם".

האברבנאל שולל את דעת 'אחרים' המצוטטת על ידי האבן עזרא, ופתרונו מעניין ביותר, על אף שלכאורה אין לו רמז בפסוקים. הפסוק מדבר על זריקת מחצית מן הדם על העם עצמו, ואילו האברבנאל מבין, ככל הנראה על מנת להתמודד עם הקושי הנ"ל, כי זריקת הדם התבצעה באופן מעשי על המצבות המייצגות את שבטי ישראל.

על פי הבנה זו, חצי הדם נזרק על המזבח כמפורש בפסוק. לעניין זה המזבח מייצג את הקב"ה – הצד האחד בברית, ואילו המצבות מייצגות את שבטי ישראל. על כן, זריקת חצי הדם על המזבח וחצי על המצבות, מאפשרת להביא לידי ביטוי באופן שלם את כריתת הברית על ידי שני הצדדים.

ד. על העם – על בגדי בני ישראל כעדות לכניסתם בברית עם ה'

אפשרות נוספת מועלית על ידי רבינו חננאל בפירושו לפרשה:

"'ויקח משה את הדם ויזרוק על העם' הִזָּה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקדוש ברוך הוא בדם. ואותו כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב 'עדי', לפי שהיה עדי להם וכבוד גדול, והיה להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקדוש ב"ה.

ועל כן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם: הורד עדיך מעליך, כלומר שיסירו מעליהם אותם הבגדים שהיו עדי להם, וזהו שאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם', אותם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיה עדות ואות בין הקדוש ברוך הוא וביניהם.

ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהם ברית בדם? רמז להם אם אתם מקיימים התורה מוטב, ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה"                                                         (שם, ח).

רבינו חננאל לא מתייחס לקושי שהוצג לעיל ומבין שזריקת הדם הינה על כל העם ממש. החידוש שמתווסף בדבריו הוא כי זריקת הדם אינה על הגוף ישירות אלא דווקא על הבגדים. הכתם על בגדיהם נקרא 'עדי' כי היה עדי לבני ישראל וכבוד גדול. כתם הדם על הבגד הינו עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקב"ה. לאחר חטא העגל בני ישראל "התנצלו" את עֶדְיָם, דהיינו, הסירו את הבגדים עליהם דם הברית שהיה עדות ואות בין הקב"ה וביניהם.

רבינו חננאל מנמק את כריתת הברית בדם, ברמיזה של הקב"ה, שאם אינם מקיימים את הברית ה' יתיר דמם לכרת ולמיתה.

על פי הבנה זאת, מעבר לחידוש לגבי יעד ההזאה – הבגד, ישנו חידוש גם במשמעות ההזאה. ברית זו מטביעה חותם גם על בגדי בני ישראל, והם הולכים בקביעות עם בגד ועליו כתם דם, עדות לברית שנכרתה. העדות מוסרת מהם עקב חטא העגל.

פרשנות זאת מחדדת את עוצמת השפעת הברית על כל העם כאשר לכל אחד בגד המזכיר את הברית כל הזמן. היות והמשמעות הפשוטה של חטא העגל היא הפרת הברית, מציאות זאת מחייבת את הסרת הבגד.