תולדות עבודת ה' במזבחות (טז) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ד)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (טז) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ד)


בשיעור הקודם התחלנו לסקור את הסיבות להיתר אכילת בשר לאחר המבול. הזכרנו בינתיים שתי סיבות: שינויים מציאותיים שאירעו והצריכו היתר אכילה, וכן התעלות רוחנית של האדם שהתירה לו לאכול מבעלי החיים הנמוכים ממנו.

בשיעור זה נמשיך לסקור את האפשרות לפיה היתר האכילה נובע ממעמדו הגבוה של האדם תוך הסבר מה אירע לאחר המבול שהתיר זאת.

היתר הבשר כעדות למדרגה הרוחנית הגבוהה של האדם

א. שכר על טיפולו וטרחתו של נח בבעלי החיים בתיבה

דעה זאת, מובאת על ידי מספר מפרשים (הרמב"ן, רבנו בחיי, אור החיים והרד"ק שהזכרנו לפני שני שיעורים). השקפתם היא כי לולי נוח לא היו שורדים בכלל חיות והיות והוא טרח והציל אותם, לכן הותר לו לאכול מהם.

נביא כאן את דברי המשך חכמה המאמץ גם הוא כיוון זה:

"דאדם לא הותר לו בשר לאכילה רק נוח זכה בהן בשכר טיפולו וקיומו אותם, כל זמן היותו בתיבה והכין להם מדור לקיים מיניהם לכן בשכר זה ניתנו לו לאכלה. והדגים שבים שלא נימוחו במבול ניתנו לאכילה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית"      (ט', ג).

ברור שעל פי תפיסה זאת, הצלת בעלי החיים מזכה את נח בשכר, בדמות היתר הריגתם ואכילתם. אכילת בשר היא מעלה לה זוכה מי שלוקח אחריות על בעלי החיים, ותכונה זו של נח מעידה על עליונות האדם מעל בעל החיים.

ב. הבלטת יתרון האדם על בעלי החיים

רבי יוסף אלבו, בעל ספק העיקרים (מאמר שלישי, פרק ט"ו), מתאר בהרחבה את תולדות יחס התורה להריגת בעלי החיים, מאדם הראשון ועד נח.

לאחר שתיאר כי באופן בסיסי לא ראוי להרוג בעלי החיים כי הדבר נחשב כשפיכות דמים, ומצד זה כי הדבר יוצר אטימות בלב האדם הוא מנתח סוגיה זו בעזרת התבוננות בקרבנותיהם של קין והבל וכך דבריו:

"וכשנולדו קין והבל וראו את האדם אביהם טורח בעבודת האדמה וזורע חטה ושעורה וחרצן ואוכל ונזון מן הצמחים, חשב כל אחד מהם דרך לעצמו, וכונת כל אחד מהם היתה נכרת מתוך מעשיו.

"כי קין לקח לו אומנות לעבוד את האדמה, לפי שהיה חושב שאין יתרון לאדם על הבעלי חיים אלא בזה בהיותו יודע לעבוד את האדמה להיותו נזון ממבחר הצמחים, כי אחר שראה האדם נזון מן הצמחים כשאר הבעלי חיים, חשב שרוח אחד לכל וכמות זה כן מות זה, ולזה הביא מנחה מפרי האדמה לשבח השם על היתרון שנתן לו על הצמחים, ולא הביא קרבן מן הבעלי חיים, כי לא חשב היתרון שיש לו עליהם בעבודת האדמה יתרון גדול שראוי להביא קרבן עליו, אלא שלפי שהיה לו להביא מפרי העץ שהוא מבחר הצמחים ולא הביא אלא מפרי האדמה, כלומר מן הירקות, חטא כמו שאמרנו למעלה, אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שוה אליהם לפי דעתו כי כמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו נזון מן הצמחים כבעלי חיים.

"והבל היה חושב שיש לאדם יתרון על הבעלי חיים, והבל חשב שהיתרון הזה הוא שיהיה לו ממשלה עליהם ויכבוש אותם תחתיו לעשות מלאכתו, אבל לא שיהיה מותר בהריגתן, כי לא חשב שיהיה לאדם יתרון על הבעלי חיים בזה, ולזה אמר הכתוב 'וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת' (בראשית ד', ד), כלומר 'גם' הוא על כונת קין, והיה חושב שיהיה האדם אסור בהריגת הבעלי חיים אם לא לצורך גבוה ולעשות קרבן מהן לפניו, להורות שהוא יתברך הוא שיש לו יתרון על האדם והבהמה כי כולם יאבדו והוא יעמוד, אבל האדם אין לו יתרון עליהם כי אם בהיותו רועה אותם ומנהיג המדינות וכיוצא בזה, לזה נהרג הבל להיות זה הדעת קרוב מאד מדעת קין ויותר מוכן לטעות בו האנשים ולהמשך אחריו".

ההבדל בין קין להבל הוא ביחס לבעלי החיים - קין סבר שהאדם ובעלי החיים נמצאים באותו מישור, ולכן יש איסור הריגה שלהם, אבל גם ניתן להביא מנחה מן הצומח, כיוון שביחס לצמחים יש לקין יתרון (וכאן חטא בהביאו מפרי האדמה ולא מפרי העץ). לעומתו, הבל סבר שהאדם נמצא מעל בעלי החיים, יתרון שאמנם אינו מתיר הריגה סתם כך, אבל כן לצורך הקרבה, ולכן יכול היה הבל לבחור במקצוע רעיית הצאן.

וממשיך ר' יוסף אלבו:

"אבל לפי שדעת הבל היה שיש לאדם יתרון על הבעלי חיים וממשלה עליהם ויכול להרוג אותן לצורך גבוה, והוא קרוב אל שיוכר על ידו יתרון האדם על הבעלי חיים, והכיר מעלת האדון להביא מבכורות צאנו ומחלביהן, שעה השם אל הבל ואל מנחתו להיותו קרוב אל השלמות מדעת קין, ולא שעה אל קין ולמנחתו להיותו רחוק מאד מהאמת, אחר שחשב שאין לאדם יתרון על הבעלי חיים וגם שלא הכיר מעלת האדון אחר שהביא מפרי האדמה ולא מפרי העץ כמו שאמרנו.

"ואמר לו השם יתברך 'לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת' (שם, ו-ז), כלומר אמת הוא כדברך כי עיר פרא אדם יולד, ואין לו יתרון והתנשאות על הבעלי חיים בפעל בעת צאתו לאויר העולם, אבל יש לו עליהם יתרון בכח להטיב במעשיו ולהוציא מה שבכחו אל הפעל ולהכיר מעלת האדון, ואם ייטיב מעשיו יהיה לו התנשאות עליהם, וזהו הלוא אם תיטיב שאת".

ואכן, הקב"ה נוזף בקין על עמדתו, ולכן לא שועה לדבריו, כיוון שקין אינו מכיר בערך האדם, ואף לא בערך קונו, שהרי אפילו מתוך עמדתו שלו, שהאדם נעלה רק מהצומח, היה עליו להביא מפירות העץ ולא מפירות האדמה הנחותים.

הקב"ה אכן מוכיח את קין, ומציע לו לתקן את דרכיו על ידי "שְׂאֵת", כאשר מעשיו הטובים ירוממו אותו. אמנם, קין לא הפנים את המסר עד תום, כפי שנאמר בהמשך:

"ובעבור זה נכנסה קנאה בלב קין והרג את הבל, בהיותו נמשך אחר כונתו הראשונה שאין לאדם יתרון על הבעלי חיים, ואמר בלבו כי אחר שהשם יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, נראה שהוא מותר להרוג את הבעלי חיים וחשב שאין בהריגת הבל איסור יותר מבהריגת אחד מבעלי חיים, ולפי שעדיין לא היתה כונת הבל ראויה מכל וכל לא הושגח להנצל מכף מעול וחומץ.

"וכשנגלה השם יתברך על קין ויעד לו העונש על כך, לא חשב בעבור זה שתהיה שפיכת דם האדם חמורה משפיכת דם שאר הבעלי חיים, אבל היה חושב כי כמו שהיה נענש על שפיכת דם האדם כן יהיה נענש על הבעלי חיים, אחר שלא הותר לאדם להרגם, כי רוח האדם ורוח הבהמה שוה כמות זה כן מות זה, ונשאר זה הדעת הנפסד בקין ובתולדותיו עד שנולד שת, שהכיר היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים כמו שהכיר זה אדם אביו, ולזה נאמר עליו ויולד בדמותו כצלמו, כי זה לבדו היה בצלם א-להים כאדם, אבל הראשונים לא הכירו מעלת הצורה האנושית אשר בהם שהיא בצלם א-להים".

קין, שעדיין חשב כי האדם שווה לבעלי החיים, הבין שקבלת קרבנו של הבל מעידה על היתר הריגה של בעלי החיים, וממילא גם של בני האדם, ולכן הרג את הבל.

תיקונו של העולם הגיע רק עם לידת שת, שהכיר ברוממותו של האדם מעל בעלי החיים:

"ועל אלו השלש דעות מקין והבל ושת תמצא כל האנשים נחלקים לשלש כתות:

1.       כת תמשך לסברת קין ותחשוב עבודת האדמה עקר, ותקנא במנהיגי המדינות ותחשוב להרוג אותם, כמו שהרג קין את הבל.

2.       וכת תמשך לסברת הבל ותחשוב הנהגות המדינות עקר, ויסכנו נפשם על זה כמו הבל ויחשבו זה עיקר שלמות האדם, כמו שסופר זה על קצת מנהיגי רומי, וכן יסכנו המלכים עצמם בסבת השררה וכאלו זה טבעי להם אחר הבל שהיה הרועה והמנהיג הראשון ונהרג.

3.       וכת תמשך לסברת שת ותחשוב עבודת השם יתברך עיקר ותמאס השררה ושאר ההצלחות. ולפי שהיה דעת שת בלתי מושג בתחלת הדעת לא היו נמשכים אחריו רק יחידי סגולות, אבל דעת קין היה מתפשט מאד בתולדותיו, ובעבור זה מלאה הארץ חמס מפניהם, כי לא היו חושבים שהיה לאדם יתרון על הבעלי חיים אלא כל דאלים גבר, ולזה היו משחיתים דרכם כבעלי חיים, ובעבור זה נגזרה הגזרה למחות שמם מהארץ בימי המבול".

לאמר: שלוש עמדות הן. קין הסובר שעבודת האדמה עיקר וניתן להרוג בני אדם מחמת דמיונם לבעלי החיים; הבל הסובר שההנהגה שבידי האדם היא העיקר, והיא שווה אפילו את סכנת המיתה; שת שסובר כי עבודת ה' היא העיקר, ועמדתו זו נדירה ביותר.

"וכאשר נמחו כלם ונשאר אך נח ואשר אתו בתבה, רצה השם יתברך לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם, וכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה' מן הבעלי חיים, מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם ולהודות לשם על זה, על כן נתקבל קרבנו ברצון, כמו שכתוב 'וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ' (ח', כא).

"ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שיטו לדעת הבל, ויחשבו בני נח שמה שקבל השם יתברך קרבן אביהם היה כמו שקבל קרבן הבל ויחזרו לקלקולם הראשון, על כן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי חיים והריגתם, ואמר להם 'כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל' (ט', ג), כלומר כמו שאפילו קין הודה שיש לאדם יתרון על הצמחים להיותם נבראים לצורך האדם, כן כל בעלי חיים הם לצורך האדם ויש לאדם יתרון עליהם שאין רוח אחד לכל.

"ועל כן אסר שפיכת דם האדם, ונתן הטעם בזה לפי שאין רוחו כרוח הבעלי חיים, 'כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (שם, ו), כלומר שיש בו צורה שכלית יותר נכבדת מרוח הבעלי חיים, והיה ראוי לפי זה שיתיר להם כל הבעלי חיים ולא ישים לאחד מהם יתרון על האחר, ולזה התירם כולם כדי לעקור הדעת הקודם ולמחות זכרו מן העולם".

לאחר המבול, הקב"ה מוסר את המדרג המפורש: תפקיד האדם הוא לעבוד את בוראו, ולכן נתקבל קורבנו של נח; האדם חשוב מבעלי החיים ולכן מותר לו להורגם לצורך אכילה; האדם אינו מקביל לבעלי החיים, ולכן אסור לאדם אחד להרוג את רעהו כשם שהוא הורג את בעלי החיים.

"וכשנתנה תורה לישראל שכבר נמחה זה הדעת מן העולם, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפילו מה שהתיר מהם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך.

"וכן אמרו רבותינו ז"ל ''כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר' (דברים י"ב, כ), למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון' (חולין פד.), הנה גלו בפירוש שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחלת היצירה עם היותו מזון טוב לסבה שזכרנו בתחלת הפרק, כמו שהיין אף על פי שהוא מזון טוב ומותר לאדם יקרא הכתוב את הנזיר הפורש ממנו קדוש.

"ונתבאר מכל זה כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר ואסור אחר שהותר, ואם כן כבר אפשר שנאמר שיבואו בתורה הא-להית דברים ימשך אסורם זמן מה כפי מה שתגזור החכמה הא-להית, ואחר כך יתירם כפי מה שתגזור חכמתו יתברך, ואין בכתובים ראיה על הפך זה. ואמנם אי אלו הם הדברים שהוא אפשר שיבא בהם הבטול, עוד יתבאר בזה המאמר בעזרת השם יתברך".

הציר המרכזי עליו סובבים דברי ר' יוסף אלבו הינה בשאלה האם האדם במעשיו מבטא את עליונות על בעלי החיים או שייתכן כי במצבים מסוימים הדבר מיטשטש.

השקפתו של קין כי אין לאדם יתרון על בעל החיים אלא בכך שהוא יודע לעבוד את האדמה, ועל כן הביא מנחה לה' מפרי האדמה - מוטעית היא. קין חשב שאסור להרוג בעלי חיים כיוון שהם שווים אליו ואין כל יתרון לאדם עליהם וכך גם חשב בעניין הריגת הבל.

לעומתו, הבל חשב שמותר להרוג בעל חיים רק לצורך גבוה, לצורך קרבן, אבל באמת אין לאדם יתרון משמעותי על בעל החיים ועל כן נהרג הבל כי דעתו קרובה לדעת קין בעניין זה.

רבי יוסף אלבו מסביר, שעצם ההיתר להריגת בעלי חיים לצורך אכילה, נועד בכדי לתקן ולשקם תפיסה מעוותת זאת, ולחדד כי כל בעלי חיים הם לצורך האדם ויש לאדם יתרון עליהם, וצלם הא-לוהים שבאדם, העובדה שלאדם ישנה צורה שכלית יותר מרוממת מרוח בעלי החיים, על כן התירה את כולם על מנת לעקור הדעה הקודם ולמחות זכרה מן העולם.

כשהתורה ניתנה לישראל, היא מגבילה את אכילת בעלי החיים המולידים עובי ועכירות בנפש ואפילו עצם ההיתר לאכול הבשר הוא כנגד יצר הרע "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר", וכגמרא בחולין (פד.) שלימדה התורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון.

מפורש מכאן כי אכילת בשר לא הייתה אלא על צד ההכרה ועל כן היא נאסרה בתחילת היצירה.

 

 

היתר בשר תאווה בגלל טשטוש בין האדם לעולם החי

כהמשך לדברי ר' יוסף אלבו בעל העיקרים, מציע הרב משה גרילק[1] לראות במצב אצל אדם הראשון שיתוף כל כך גדול בין אדם לבהמה שטושטשו הגבולות.

מה היה המפתח להתדרדרות של האדם שהביאה בסופו של דבר למבול, כאשר היתר הבשר של בעל החיים לנח נועד לחדד את עליונותו של החי תוך שמירת ייחודו של האדם כל זאת כמובן במסגרת ההלכה (אבר מן החי ודם מן החי)?

כך מבאר הרב גרליק:

"בעולם הטרום-מבולי היה האדם צמחוני, בכח צווי עליון שהוטבע באישיותו. הוא לא פגע בחי ולא אכל מבשרו. אכן, השלום שרר בכל חלקי הבריאה. אך כאן היתה נקודת תורפה, כי האדם חש בנוח בתוך ממלכת החי שסבבה אותו. הוא חש מדי טוב. הוא הזדהה עם סביבתו. שלום והרמוניה אלו טשטשו במשך הזמן את גבולות הייחוד בין האדם לבין שאר היצורים. בין היצור האחד והיחיד שנשמת הא-לוהים נופחה באפו לבין הבהמה, החיה, העוף והשרץ, החיים ונושמים אף הם כמוהו. כלומר, בין היצור שניחן בכוח בחירה חופשית ושליטה עצמית המחייבת הכרעה מוסרית, לבין החיה והבהמה החיים ופועלים בהתניית הרפלקס והאינסטינקט.

"החיים בצוותא גרמו שיטושטשו גבולות הייחוד. הם גרמו לו לאדם לראות את עצמו לכל היותר כראשון בין שווים, אך עקרונית מונחה הוא במעשיו כבהמה וכחיה, על ידי פקעת אינסטינקטים ותשוקות קיום שונות הטמונות בלבו ומפעילות אותו.

"תחושה זו היתה הפתח להידרדרות האדם לפני המבול. הוא החל להתנהג בהתאם לקונספציה זו, נתן דרור לכל יצריו, ובמשך דורות מספר משך אחריו את היקום כולו אל מצולות המבול.

"משום כך נדרשה בעת הנחת התשתית לחברה חדשה מהפכה בנידון. הא-לוהים טבע חיץ ברור בין האדם והחיה. ההפרדה, העוינות ומסירת השליטה בידי האדם, המחישה בעיניו את עליונותו הבסיסית. היא מתחה קו ברור שיבדיל באופן מוחלט בין התחומים השונים. לטובת האדם ולטובת החי - בסופו של דבר.

"אך הא-לוהים לא הסתפק בכך (ט', ג): 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה'. זו היתה מהפכה של ממש. נח היה שריד מעולם צמחוני. הוא חייב להתרגל לידיעה שמהיום והלאה מותר לצוד חיות, להורגן וליהנות מבשרן.

"האמנם חפץ היה הא-לוהים להטביע בעולם החדש את מידת האכזריות?

"לימדונו הפרשנים שצו זה נובע מן הצו הראשון. מגמתו להטביע בחושי האדם את עליונותו על החי. ידע נא בכל נימי נפשו שהוא שונה לחלוטין, למרות הדמיון במבנה הביולוגי ובתפקודים הגופניים, ידע נא זאת כדי לשמור על ייחודו כאדם. מהפכה זו בסדרי בראשית היתה הכרחית ובלתי נמנעת. למרות האבסורד לכאורה, ניתן היה להשיג הישג זה דווקא באמצעות קטילת החי.

"אולם כאן באה ההגבלה (שם, ד): 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' - 'אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר... בעוד נפשו בו... ואף 'בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' הרי דם מן החי' (רש"י על הפסוק על פי התלמוד).

"היתר אכילת בשר בעלי החיים עלול להוות מכשלה מוסרית בד בבד עם התועלת לתחושת ייחוד האדם. הוא עלול לסכן את אנושיותו של האדם, להשחית את אופיו ולחרוט בנשמתו קווי אכזריות אשר את סופן מי יישורן. עליו לזכור – לעולמים – שהיתר אכילת בשר הוא צעד א-לוהי כפוי, כניעה לטבע האנושי, הנוגד את חזון הצמחונות האידיאלי של התורה. זאת יעשה אם יוגבל בעת אכילתו.

"ראשית נאסר על האדם לאכול אבר מן החי, דהיינו - אכילת אבר מבעל חיים בטרם הומת. הוראה עתיקה ואוניברסלית זו הינה אחת משבע מצוות בני נח. את קיומה דורש הא-לוהים - במקום זה - מכל האנושות. זו היתה המערכה הראשונה נגד האכזריות שבאה לידי ביטוי בדברי התורה ובציוויה.

"שנית, אסר הא-לוהים לאכול את דם החי. צו זה הוא חמור ביותר והוא חזר על עצמו בתורה מספר פעמים. הפסוק 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' (דברים י"ב, כג) - הוא אחד הפסוקים המביעים בבהירות את המסר כולו".

 



[1] הרב משה גרילק בספרו "פרשה ולקחה", פרשת נח, 'הדם הוא הנפש'.