תולדות עבודת ה' במזבחות (י) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ה)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (י) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ה)


בשיעור זה ברצוננו לבחון את פרטי העבודה למרגלות הר סיני ולטעון כי אופייה מקביל וזהה בפרטים רבים לעבודת המשכן, כך שניתן לומר כי במעמד הר סיני המפורט בתורה בפרשיות יתרו ומשפטים במובן מסוים כבר הוקם המשכן, והברית למרגלות הר סיני היא חלק מהותי מכך.[1]

כאמור, הטענה המרכזית של שיעור זה הינה כי למרגלות הר סיני כבר הוקם "מקדש" בתבניתו ההלכתית, נקבעו האנשים שישרתו בו וכך גם המזבחות, הכלים והלכות הבאת הקרבן.

באופן מעשי, החל ממעמד כריתת הברית ואילך החלה עבודת הקרבנות בהתמדה, והמקום המשיך לשמש כמוקד לעבודת הציבור עד להקמת המשכן כמעט שנה לאחר מכן.

1. הקמת המזבח לרגלי ההר כחלק ממתן תורה[2]

2. כלי השרת לעבודת המזבח – מקורם בקרבנות בהר סיני

רבי אליעזר בן ברוקה לומד בתורת כהנים מן הפסוק בפרשתנו "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כ"ד, ו) על חובת השימוש במקדש באגנות ומזרקים להקרבת קרבנות, וכך דבריו:

"ומנין לעולת דורות שטעונה כלי? תלמוד לומר 'עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי' (במדבר כח, ו), מקיש עולת הדורות לעולם הר סיני; מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולות הדורות תטעון כלי" (צו פרשה י"א, פי"ח, ח).

ממקור זה לומר רבי אליעזר בן ברוקה לגבי כלל הקרבנות: מנחה, חטאת, אשם ושלמים, והדבר נכון לא רק לגבי קבלת הדם וזריקתו במזרק אלא גם לגבי חובת השימוש בכלים אחרים כסכין וכיו"ב (על פי זבחים צז:).

3. הקרבת קרבנות על גבי המזבח – פתיחה למעמד הר סיני

לדעות בתנאים ובראשונים לפיהן הברית שנכרתה קדמה למעמד הר סיני, אפשר להבין שבניין המזבח והקרבנות הכשירו את ההר להשראת שכינה ולמתן תורה.

4. הקרבת קרבן תמיד במזרח מתחילה עם כריתת הברית

הגמרא בחגיגה מביאה כי לפי דעת בית הלל, הביטוי "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" (שמות כ"ד, ה) מתייחס לקרבן התמיד. כך לשון הגמרא:

"עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד" (ו.).

ודעת רבי עקיבא בגמרא שם לגבי העולה שהוקרבה למרגלות המזבח:

"קרבה ושוב לא פסקה" (ו:).

דעה זו תואמת את האמור "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי" (במדבר כ"ח, ו). דהיינו, מצוות קרבן התמיד במשכן הינה המשך ישיר של הציווי על הקרבת התמיד הראשון למרגלות הר סיני.

הרמב"ן בפירושו (ויקרא ז', לח ד"ה אשר) סובר שקרבנות התמיד החלו כסדרן רק עם הקמת המשכן. לדעת בית שמאי קרבן העולה שהקריבו ישראל למרגלות הר סיני היה עולת ראיה, ומכאן שלפי דעתו ישנו דמיון בין מעמד הר סיני לבין חיוב העלייה לרגל, והבאת עולת ראיה כחלק מציווי התורה "ולא ייראו פני ריקם". על פי הבנה זו, זהו קרבן הרגל הראשון שהוקרב למרגלות הר סיני ומכאן לכל הרגלים בכל הדורות.

5. הזאת הדם במקדש – המשך מעשה הזאת הדם בסיני

במכילתא מובא:

"נטל [משה] מדם העולה בשתי כוסות [אגנות], חלק למקום וחלק לציבור: 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת' זה חלק למקום; 'וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ' – זה חלק לציבור" (יתרו מסכתא דחדש פרשה ג ד"ה ויאמר).

המדרש כאן משנה את היחס בין מחציות הדם: החלק שבאגנות (שלאחר מכן נזרק על העם) מגיע ל"מקום", ואילו החלק שנזרק על המזבח שייך ל"ציבור".

במדרש רבה מסבירים חז"ל את משמעות הברית ואלו דבריהם:

רבי ברכיה ור' חייא בשם ר' יוסי בר חנינא: הוא נשבע להן והן נשבעו לו... וכיון שעברו על תנאי הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא (ויקרא כ"ו, טז) 'אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם'" (ויקרא פרשה ו', ה ד"ה ר' פנחס).

הברית שנכרתה באמצעות דם הקרבנות הינה ברית מחייבת, ואם חלילה לא יקיימו ישראל את הברית יבוא הדם ויעיד עליכם ותרדוף אותם הקללה האמורה בתורה.

6. הברית על הקמת עם ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש בהקמת המזבח ובהקרבת הקרבנות

התורה מתארת כך את מה שנאמר למשה בעלייתו הראשונה להר:

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"         (שמות י"ט, ה-ו).

הברית הנזכרת היא מעמד זריקת הדם מן האגנות, אותה דימה רבנו בחיי להזאת הדם על על אהרן המפורטת בכתוב: "וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שמות כ"ט, כא). בברית זו, הובדלו הכהנים מכלל ישראל לשרת ולכהן לפני ה' במקדשו, ובדומה לכך משה מזה את דם הקרבן על עם ישראל בכדי להכניסם תחת כנפי השכינה כממלכת כהנים וגוי קדוש.

לאחר הקראת ספר הברית על ידי משה (ובו סדרת מצוות כשבע מצוות בני נח, מצוות שנצטוו במרה שמיטין ויובלות, ברכות וקללות ועוד),[3] מכריז כל העם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז). קריאה זו סביב המזבח והמצבות הופכת את הברית לנוכחת, והתייצבות עם ישראל סביב מלכו מייעדת אותו לשרת בתפקידי כהונה וקדושה (ממלכת כהנים וגוי קדוש).

7. מחנות הקדושה בישראל – יסודם במעמד הר סיני

המחנות השונים במשכן ובמקדש יסודם במחנות השונים בהר סיני. רבנו בחיי כותב:

"ומשה זכה לעלות אל ההר לבא בתוך הענן, שנאמר (שמות כ"ד, יח) 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר'. וזכה עוד שנתקרב אל "עב הענן"... ועב הענן הוא הערפל אשר שם הא-להים... ולפי זה היו ארבע מדרגות זו למעלה מזו, וזו לפנים מזו, ואלו הם: "תחתית ההר", וראש ההר, וענן, ועב הענן. ומצינו דוגמתם בבית המקדש: שער העזרה[4] כנגד תחתית ההר, והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו, וההיכל לפנים כנגד פנימיות הענן, בית קדשי קדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן, הוא הערפל אשר שם הא-להים"  (שמות י"ט, יז).

לדורות נקבעו המחנות השונים במשכן ואחר כך במקדש בהר הבית כהמשך המציאות שנוצרה בהר סיני. הרמב"ם מסכם את סוגית המחנות כך:

"מחנה ישראל והוא ארבע מחנות [דגלי שנים עשר השבטים במדבר], ומחנה לויה שנאמר בה 'וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ' (במדבר א', נ), ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אוהל מועד ולפנים.

וכנגדן לדורות: מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה" (בית הבחירה פ"ז הי"א).

המחיצות ודרגות הקדושה בהר סיני באות לידי ביטוי גם ביחס לעמידתם של האנשים השונים המשתתפים בעליה אל ההר.

על הציווי למשה "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שמות י"ט, כד), מביא רש"י:

"אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והם מחיצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה'".

חלוקה זאת נכונה גם לאור סוף פרשת משפטים:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל"      (שמות כ"ד, ט).

ובדומה לדברי רש"י שהזכרנו, כאן מובא במדרש הגדול ומכילתא דרשב"י:

"משה מחצה בפני עצמו... אהרן מחצה בפני עצמו. נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כל אחד מחצה בפני עצמו".

מחיצות אלו הן המחנות השונים ודרגות הקדושה במקדש.

א.      משה נכנס למחיצת קדש הקדשים לעב הענן בראש ההר לקבלת הנבואה ודבר ה' מסיני.

ב.       אהרן נכנס למחיצת ההיכל כי הוא מיועד בעתיד לשרת במקדש.

ג.        נדב ואביהוא הכהנים נכנסים למחיצת העזרה כי זה עיקר מקום עבודת הכהנים. עבודת הקרבת הקרבנות החלה במזבח שלמרגלות הר סיני.

ד.       זקני ישראל אלו הם שבעים חברי הסנהדרין היושבים בבית דינו של משה על פתח המשכן. בבית המקדש מושבם בלשכת הגזית הסמוכה אל המזבח.

לכל אחד ישנו תפקיד בפני עצמו השונה משל חברו והמקום בו הוא נמצא תואם את תפקידו וייעודו. סביב כל אלו חונים שבטי ישראל שהכינו וקידשו את עצמם במשך שלושה ימים.

מחנות הקדושה שנקבעו בהר סיני מהווים את דגם העתיד במשכן במדבר ובמקדש בירושלים.

8. מחנה ישראל ממזרח להר סיני הנמצא במערבו

לדורות, נקבעו המשכן והמקדש מכוונים ממזרח למערב כשהמקום המקודש ביותר במערב, ואילו העזרה המרכזית, עזרת ישראל והמזבח ממזרח להיכל.

המכילתא מפרשת:

"'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' – לצד מזרחו של הר, כל מקום שאתה מוצא 'נגד' פנים למזרח" (יתרו מסכתא דחדש פרשה א ד"ה ויחן).

אחד משבעת השמות של שער המזרח הינו "שער חריסית" (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א) שכן השמש נקראת חרס. השער המזרחי נקרא בשם זה מפני שהוא מכוון מזרחה כלפי השמש, גם במדבר היתה הקפדה על הרוחות, כפי שמביא רב אחא בירושלמי שם, "ארון היה מכוין להם את הרוחות". אף הרמב"ם הזכיר נקודה זו:

"לפיכך קידש אברהם אבינו הר המוריה... וקבע הרוח שמתפללים כנגדה והגבילה לפאת מערב לפי שקודש הקודשים במערב והא עניין אמרם "שכינה במערב" (ב"ב כה.)"    (מורה נבוכים ח"ג, מה).

סוגיה זאת הינה בעלת משמעות רוחנית מעניינת ביותר. ראשית, מצד נוכחות השכינה במערב כניגוד לעובדי עבודה זרה הפונים באופן טבעי אל השמש ועובדים אותה. אך בנוסף, הגמרא בבבא בתרא שמזכיר הרמב"ם על הפסוק "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט', ו), מסיקה ממנו ששכינה במערב, וכך מסביר זאת הר"י מיגאש:

"כלומר שהם נכפפים ויורדים בכל יום למערב זו היא השתחוייתן למקום מכלל שהשכינה במערב"   (שטמ"ק).

מידי יום ביומו, כל גרמי השמים – השמש, הירח והכוכבים, זורחים במזרח וכביכול משתחווים אל השכינה במערב. אף הכהן העובד במקדש כשפניו למערב, משמש כביכול כשליח ציבור של כל הבריאה ועולם הטבע כולו.[5]

מעניין מאוד להוכיח כי ראשית התפיסה הזאת במעמד הר סיני כשבני ישראל חונים ממזרח להר.

9. הגבלת הר סיני כאיסור כניסה לתחום קדושת המקדש

כשמשה עולה בעלייתו השנייה להר סיני הוא מצטווה ע"י הקב"ה כך: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת" (שמות י"ט, יב). ביחס לאיסור כניסה למשכן ולמקדש אומרת התורה "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א', נא).

רבנו בחיי (שמות י"ט, יב) מצביע על ההקבלה בין איסור הכניסה והעלייה אל הר סיני לאיסור כניסה למקדש שלא באופן הראוי שיש עליו חיוב מיתה בידי שמים.

נעיר, שבמכילתא על הפסוק "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות י"ט, יג), מובא כי חומרה זו שאסור אף לגעת בהר נאמרה רק בקשר להר סיני אך "אין בית עולמים בשום מגע", שכן האיסור שנאמר שם הוא איסור כניסה ולא נגיעה.

עצם השוואת גדרי האיסור בין בהר סיני ובין במקדש מלמדת כי מעמדו ההלכתי של הר סיני כמעמד המקדש.

המאירי מביא את הירושלמי על דין "יָרֹה יִיָּרֶה":

"ויש שפירשוה לענין מה שאמרו בתלמוד המערב או ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים ושאל שור סיני בכמה שאם יכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיותו כשור של סיני לידון בעשרים ושלשה"      (סנהדרין טו: ד"ה שור סיני).

הירושלמי שואל "שור סיני בכמה?", ומסביר המאירי שמדובר על שור שעלה להר סיני ונכנס מעבר לתחום המוגבל בהר ודינו במיתה, כמה שופטים יצטרכו לשבת בהרכב בית הדין? הדיון מלמד שהר סיני נתקדש בקדושת מקדש ועל כן ההשוואה והלימוד אפשריים ומתבקשים.

הדמיון בין הר סיני לעליה לרגל במקדש בא לידי ביטוי בשני נושאים:

א.      לפי בית שמאי הקרבנות שהביאו ישראל בהר סיני הם ראשית הבאת קרבנות הרגל במקדש.

ב.       התקדשות ישראל וטהרתם בהר סיני הם יסוד ודוגמה לטהרת ישראל ברגלים במקדש.

10. קרבנות ישראל בהר סיני כמקבילה לעולת הראיה במקדש

לפי בית שמאי קיימת זהות בין קרבן העולה המובא במעמד הר סיני לבין עולת ראיה המובאת על ידי כל אדם מישראל בעלייתו ברגל למקדש (על פי הגמרא בחגיגה ו.).

רש"י מבסס דעה זאת על כך שבני ישראל ראו במעמד זה את פני השכינה – "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, י). אמנם, על פי סדר הפסוקים בני ישראל הקריבו קרבנותיהם, משה היזה את הדם על המזבח, ורק לאחר מכן זכו לגילוי שכינה.

על פי הקבלה זאת, בית שמאי רואים דמיון רב בין קרבן זה לבין עולת ראיה המובאת ברגל כאשר בשני המקרים בולט יסוד הראיה. לראשונה בהר סיני מופיע ענין הראיה הרומז לראיה במקדש לדורות.

ישנו קשר ברור בין ההתגלות לה זוכים כל ישראל במעמד הר סיני לבין ההתגלות למשה בסנה, וגם שם בולט עניין הראיה:

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"           (שמות ג', ב-ד).

במובנים רבים, מהווה התגלות ה' בסנה שבהר חורב מבוא להתגלות בהר סיני לעיני כל ישראל, וההיראות בהר סיני הינה מבוא להיראות לפני ה' במקדש בהר המוריה בירושלים.

 

בשיעור זה, הראנו בכמה אופנים כי הברית למרגלות הר סיני ומעמד הר סיני עצמו מהווים תחילת תהליך שהמשכו הקמת המשכן והמקדש. בשיעור הבא נביא בעזרת ה' ראיות נוספות לתהליך זה.



[1] מקורות רבים שיובאו במהלך השיעור וניתוחם לקוחים מהספר "מחזור המקדש" לחג השבועות (עמ' 71-86) של הרב ישראל אריאל.

[2] הרחבנו בשיעורים הקודמים על משמעות המזבח והמצבות.

[3] ישנן מספר דעות בחז"ל לגבי שאלת המצוות שנכללו בספר הברית. השיטות השונות תלויות גם במחלוקת לגבי עיתוי כריתת הברית ביחס למעמד הר סיני (בעיקר ביחס לעשרת הדברות ופרשת משפטים), ולא ניכנס לשאלות אלו במסגרת עיוננו זה.

[4] כוונתו היא ככל הנראה לשער ניקנור בין עזרת נשים לעזרת ישראל, כפי שמסביר במפורש הרמב"ם בהמשך.

[5] בסוגיה זאת הרחבנו בשיעורינו בשנת תשס"ח ולא נאריך בכך כאן.