תולדות עבודת ה' במזבחות | 22 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים | 10

 

כהמשך לעיסוקנו בנושא כיסוי הדם, ברצוננו לבחון כעת מדוע נוהג ציווי זה דווקא בחיה ובעוף ולא בבהמה.

1. דם הבהמה לכפרה והתורה לא חילקה בין מוקדשין לחולין

ראינו כבר בשיעור הקודם בדברי בעל ספר החינוך (מצוה קפ"ה) כי בבהמה לא נצטווינו על כיסוי הדם לפי שדם הבהמה ניתן ככפרה והיות שזהו ייעודו העיקרי והמהותי, לכן לא שייך לכסותו. התורה לא רצתה לחלק בין מוקדשין לחולין – בין בהמות המוקרבות על גבי המזבח ובין בהמות חולין.

2. בבהמה יש נפש מלבד הדם

האור החיים מביא:

"'דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ' פירוש במקום נפשו. ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו.

"וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה 'נפשו בדמו', אולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מיצוי כשמולק" (ויקרא י"ז, יד).

האור החיים הקדוש מסביר תחילה מדוע ביחס לבהמה התורה אומרת 'נפשו בדמו' ואילו בחיה ביטוי זה לא מופיע – לחיה ועוף אין נפש כבהמה אלא הדם במקום הנפש. פרט לתורים ובני יונה, שאר העופות אינם באים על המזבח לכפר, ולכן גם דמם אינו מוזה על גבי המזבח אלא מולקים אותו ולאחר מכן ממצים אותו על קיר המזבח.

והוא ממשיך:

"ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה' לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה, בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף אבל דם שחיטת חולין אשר הוא נופל וגלוי עינים למה תגרע בהמה מחיה, ומה גם למה שמצינו שבחר לו יה קרבן מהבהמה ולא מחיה ועוף זולת תורים ובני יונה.

"והנה לפי מה שפירשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה מה שאין כן הבהמה כי יש נפש מלבד הדם והיא מורכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא צוה ה' לכסות הדם אלא הדם שהוא עצמו נפש מה שאין כן הבהמה שאין הדם עצמו נפש כמו של חיה ועוף, והגם שגם בדם בהמה יש נפש בו, על כל זה לא הדם עצמו נפש ואין כיסוי אלא למורגש ולא להיולי הגם שישנו והבן. וראיתי לתת לב משכיל מפני מה נשתנית בריית חיה מבהמה בבחינה זו".

כעת שואל האור החיים על דם בהמה הנשחטת שחיטת חולין, מדוע דינו יהיה שונה מחיה. בנוסף, לגבי הקרבנות, מדוע התורה בחרה להקריב קרבנות מבהמה ולא מחיה ועוף (פרט לתורים ובני יונה).

הוא מבאר כי אצל חיה, הדם הוא הנפש עצמה ואילו לבהמה יש נפש מלבד הדם, אלא שהנפש מורכבת בדם. ציווי התורה הוא רק לכסות דם שהוא עצמו נפש, ולא דם הבהמה שאינו נפש בלבד.

3. כיסוי הדם כמבטא בושה

משה דוד קאסוטו מבאר כך:

"הדם מסמל את כח החיים ומותר לבני נח ליטול חיים ולאכול בשר בעקבות המבול, אף על פי כן עליכם לכבד את כח החיים לכן את הדם לא תאכלו. כיסוי בהגדרה מבטא בושה, אנחנו מכסים חלקי גוף מסוימים מפני הבושה. כיסוי דם חיה ועוף הנשחטות בהיתר בא לבטא את בושתנו ואשמתנו על נטילתנו חיים.

"כשאדם יוצא ליער, רואה צבי וצד אותו, שוחט אותו ואוכל אותו, עליו לחשוב – באיזה זכות אני נוטל את חייו של ייצור אחר?

"לא תרמת לחיותו ולא כלום, אלא להיפך, ועליך להתבייש.

"בשונה מן החיה, הבהמה חיה בזכותך: אתה האכלת אותה, נתת לה מחסה מפני קור, מפני שיני החורף. אתה הענקת לה חיים ועל כן אתה לא צריך להתבייש בנטילת חייה.

"על פי הבנה זאת, למה מכסים דם עופות? ייתכן כי בתקופת התורה עדיין לא תורבתו עופות הבית. יוצא כי הנחת היסוד הבסיסית היא שבעל חיים שאין אדם משקיע ומתאמץ בטיפול בו ובהחייאתו ישנה בושה בהמתתו ועל כן יש לכסות את דמו, ואילו הבהמה החיה בזכות האדם (אוכל, מחסה, חיים) בעצם חייה נתונים לאדם ועל כן ניתן ליטול את חייה לצרכיו ואין לו כל סיבה להתבייש מכך. ההשקעה של האדם בבהמה מזכה את האדם במובן מסוים בחייה, מה שאין כן בחיה ועל כן יש לכסות את דם החיה והעוף".

מתברר, כי קאסוטו כיוון לדעתו של הרב קוק בדבריו ב"חזון הצמחונות והשלום":

"גם זה הוא בפלס ומאזני משפט נפלא מאד. כי הבהמה שעל כל פנים היא מתפרנסה מיד בעליה, אין האדם עדיין ראוי אפילו להתחיל בה כח של הכרת צל של בושה, בשחטו אותה תחת אשר יפרנסנה וידאג לצרכיה. ואלו היה הכיסוי נוהג גם בבהמה, כבר היתה ההתעוררות של הגירוי המוסרי יותר מן המדה הראויה המכוונה במקל א-להי, לפי ערכם של מספר הדפיקות שצריכה כל פעולה לדפוק על דלת הלב האנושי הסגור עד שיפתח. 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי' (שיר השירים ה', ב).

"וזאת משוערת היא יפה בדעתו של קל דעות, יוצר רוח האדם בקרבו. די לנו באיסור דם החמור, המעורר על כל פנים שאין שפיכת דמים מדת מוסרית הוגנת לאדם. אם היתה הבושה מתחת להרשם בשחיטת הבהמות הביתיות היתה פועלת פעולה נגדית, להתרגל לעבור על הרגש של המוסרהפנימי, יותר ממה שהיתה יכולה לפעול על המניעה הגבוהה באחרית הימים".

הרב קוק מבין כי היות והאדם מטפל ומפרנס את הבהמה, הוא עדיין אינו מפתח בושה מחמת התנהגותו. אם כבר היה נוהג הכיסוי בבהמה, הגירוי המוסרי היה מעבר למדה הראויה על פי הכוונה הא-לוהית בהתחשב במציאות הנוכחית.

כביכול הקב"ה המכיר את נפשו ומצבו של האדם ושל האנושות בכל עת, מכוון את קיום ההלכות שאמורות לעצב את רוחו של האדם והעולם לכל תקופה ותקופה.

לפי הרב קוק, עצם איסור דם החמור מחדד לאדם כי שפיכת דמים אינה מדה מוסרית הוגנת לאדם, ותוך בחינת השפעת כיסוי דם בבהמות ביתיות כיום, הדבר היה גורם להתרגל לעבור על הרגש של המוסר הפנימי וגם לפגום בתיקון העתידי באחרית הימים.

"טז. שינוי היחס לחיה ועוף ובהמה

"ולענייננו נשכיל, שאם יעלה האדם במעלה זו תחלה, להשכיל ולהכיר מצד מעלת שלמות החסידות מחוזק הרושם של הערת השכל המלאה, כי החי שאיננו סמוך על שלחנו, שאין מזונותיו עליו, רק הוא התנפל עליו ויוצודהו, ציד חיה או עוף, אשר יאכל, שעול הוא לטול את חייו לצרכו, ושראוי להתבושש מפני השפלות המוסרית הזאת, שהשפל כל כך האדם, עד שמדה אכזריה זאת היא ראויה לו להנהגה מעשית, לא פחות ממה שהוא מתבושש מכל שפלות טבעית שבו ועוד לא יגיע בזה גם להרגשה המוסרית היותר עליונה מזה הרבה, לפרנס גם את החי הסמוך על שלחנו, הבהמה הביתית, ולפי המדה הכללית גם לדעת זקנתה, כשלא תוכל עוד לעבוד את עבודתה, מפני ההכרה המוסרית, הנובעת מהכרת דרכי ה', המלאות צדק ואמת, עד שאפילו לעזוב לנפשו את החי, שעבד את עבודתו שנים רבות, והורגל כבר בחיים ביתיים, גם כן יורגש כמעט בההערה השכלית הרוממה, הצומחת מגזע הערת התורה הא-להית.

"על כן לא יתכן להיות שוה הרושם של זביחת חיה ועוף, שברוב הם ניצודים, לזביחת הבהמה, הנתונה ברוב על אבוסה, הנזונית על ידי בעליה ויגיע כפו, ונופלת עליו למשא לעת זקנה, כשאינה מוכשרת למלאכה. על כן לא יתכן להיות הכיסוי של הדם נוהג בבהמה, 'עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם'(דברים י"ב, טז)".

הנימוק היסודי של הרב קוק לחובת כיסוי הדם דווקא בחיה ובעוף הוא כי היות והם אינם סמוכים על שולחנו של האדם ואין הוא דואג להם ומפרנס אותם, עוול מוסרי הוא להרוג את בעל החיים לצרכו של האדם וראוי להתבייש על השפלות המוסרית הזאת. הרמה המוסרית של האדם לא הגיעה למצב בו ראוי שכך ינהג אדם גם כלפי הבהמה הסמוכה על שולחנו ויכסה את דמה. על כן ישנה הבחנה יסודית בין דם חיה ובין דם בהמה, ואין לכסות את דם הבהמה אלא לשפכו כמים.

"יז. איסור חלב

"...על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתו היא יותר חודרת, בכיסוי הדם, בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם, האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך-הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון, לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר.

"הדברים פונים עוד ליסוד אחר באיכות פעולתם על רגשי הנפש. לפי המצב הטבעי של עם שוכן בארצו, כאשר יצוד ציד חיה ועוף לאכול, שמה הרחק ממעונו, במקום מדורם של אלה היצורים החפשים ישפוך את דמם, הנה מראה הדם יעורר מעט את לב האדם להעירו, כי לא נאו מעשיו אלה. אבל הלא האדם יתרחק ממקום שבו שפך את הדם, ובמה איפוא ישאר הרושם לעשות בו את פריו, לחק חקיקה מוסרית, ההולכת ומתעמקת דור אחר דור, כמים טורדים בניטפיהם על חלמיש צור. רק בפעולה מעשית של מצוה א-להית, שיש בה יסוד לחזק ההערה הרצויה בכיסוי, הנהוג בטבע וגם מצד התורה, לכל דבר של גנאי ובושת מוסרי וטבעי.

"אבל הבהמה הביתית סדר הפעולה היא הפכית. על פי רוב ישחוט אותה האדם סביב למשכנותיו, במקום שרגליו מצויות, אז ההפך ראוי להנהיג, לבל יכסה הדם, למען תראנה עיניו בכל פינותיו, כי דם שפך, כי דמים צועקים עליו מן האדמה. ואת הקול ההוא, העולה בקול דממה דקה מאד, יאזין האדם רק בבא עתו להשמע, בעת תקפנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, לעת ההבטחה הנעימה של 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר' (יחזקאל ל"ו, כו)".

הרב קוק מצביע על השלכה נוספת של כיסוי הדם בחיה ועוף, בעלי החיים הנצודים אין צורך בהם באיסור חלב – בשונה מאשר בבהמה אם היה בהם איסור חלב, האיסור היה מטשטש את רושם כיסוי הדם ואת רגש הבושה העמוקה על שפיכות הדמים הן לתענוג והן לאכילה. הצורך בפעולה מעשית של כיסוי הדם בא להתמודד עם החשש הבא – כשעם ישראל שוכן בארצו ואדם צד חיה ועוף הרחק מביתו, עצם מראה הדם השפוך אמור לעורר את הבושה אצל האדם. באופן טבעי, אדם אמור להתרחק ממקום בו שפך את הדם. הדרך המעשית ליצור רושם על האדם על אף שהוא מתרחק מהמקום בו הדם שפוך היא החיוב לכסות את הדם.

כעת הרב מסביר שאותו יסוד פועל הפוך ביחס לבהמה הביתית. שפיכת הדם בשחיטת בהמות ביתיות נעשה סביב מקום משכנו של האדם. במצב זה, ראוי שלא לכסות את הדם על מנת שהאדם יראה בקרבתו כל הזמן את הדם לנגד עיניו והדם השפוך יצעק על האדם מן האדמה ומציאות זאת אמורה במשך הדורות לחלחל אצל האדם ולהביאו בבא העת כשיגיע הזמן להפסיק לשפוך את דם בעלי החיים.

יוצא כי הרב קוק רואה הבדל מהותי ביותר בין חיה ועף הניצודים רחוק ממקום חייו של האדם לבין בהמה ביתית הנשחטת בקרבת מקום מגוריו. מעבר לחשש כי כיסוי דם בהמה יטשטש בטווח הקצר את הבחנה הזאת ויזיק לאדם להיגמל משפיכות דמים לטווח הארוך, הרב מציע כי עצם השארת הדם השפוך ואי כיסויו הוא זה שאמור לחלחל בבא העת לאדם שיראה את הדם הצועק עליו מן האדמה ויביאו בסופו של דבר להימנע לחלוטין משפיכת דם בעלי החיים.

וחותם הרב:

"כיסוי דם החיה והעוף, שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות, הם אינם ברובם סמוכים על שלחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטפולם ובשכלולם. אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו.הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר, למען תזכרי ובושת, בכפרי לך. כסה הדם. הסתר חרפתך. הפעולות תעשינה את פרין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות, המחאה האלמת, כשתבוא עתה, תהפך לקול מרעים, ברעש גדול ואדיר, ותצליח את דרכה.

"הבהמה המתפרנסת על שלחן האדם, אין המחאה הא-להית יכולה לבוא נגד זכויות האדם עליה כי אם בזמן מאוחר מאד, אשר פינוק הטעם של העובדים כבר יהיה למקור של נדבה קבועה וצדק גלוי. והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה.

"וכשם שכיסוי הדם מקרב את הלא תרצח עד גבול החי, ואיסור בשר בחלב, וכלאים, את הלא תגזול ולא תעשוק, כך מקרב הוא איסור הטריפה את חובת הסעד וביקור חולים, אל גבול החי. רחם, לפחות, על האומלל, אם ערל לבך מרחם על הבריא והחזק".