תולדות עבודת ה' במזבחות | 27 | איסור הבמות | 4

 

בעקבות המשנה בזבחים ראינו את החלוקה לתחנות ולתקופות שונות בעניין היתר ואיסור הבמות. התחנה האחרונה שמוזכרת במשנה היא ההגעה לירושלים ואיסור במות לנצח.

באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר

מבניין המקדש ואילך נאסרו הבמות לעולם: "באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה 'נחלה'". בחירת ירושלים מונעת כל אפשרות להקריב מחוץ למקדש מכאן ולהבא. ממילא ברור מדוע ההקרבה בבמות היא אחד החטאים המרכזיים המוזכרים באופן עקבי כמעט לכל אורך ימי הבית הראשון.

בהקשר זה חשוב להבחין בין העבודה בבמות אשר נבנו לשם ה' והאיסור בעצם בנייתן ובעבודה בהן מחוץ למקדש, ובין עבודה זרה, דהיינו עבודה לאל אחר. למרות הדמיון החיצוני (מזבח ומצבה; ריבוי מקומות פולחן), הפנייה בבמה היא לה' בלבד. אף שבממלכת ישראל התקיימה עבודה זרה באופן סדיר מימי אחאב ואילך[1], בממלכת יהודה התקיימה עבודה זרה רק בפרקי זמן מסוימים – בימי רחבעם, יהורם בן יהושפט, אחזיהו בן יהורם, עתליה, אחז, מנשה, אמון, יהויקים וצדקיהו[2]. לעומת זאת בעניין הבמות חוזר המקרא כמעט ביחס לכל מלכי יהודה על נוסח שיפוטי קבוע פחות או יותר – "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת"[3].

למרות ההבחנה החדה בין עבודת ה' בבמות ובין עבודה זרה, נראה שיש לשתי התופעות שורש אחד משותף. בניגוד למקום החשוב שתפסו בימי הבית הראשון, הרי שמשיבת ציון ואילך שוב אין אנו מוצאים אף לא אחת מהן, ואין להן עדויות היסטוריות מימי בית שני[4]. בכל אלו נדון בע"ה בשיעור הבא, אשר יעסוק במהותו ובמשמעותו של איסור במות.

טעם איסור במות עולמי עם הגעת המשכן לירושלים

ברצוננו לבחון את משמעות הקביעה ואת טעם איסורה[5].

אחד ההסברים לחלוקה בין זמן היתר הבמות לזמן האיסור מתבסס על דברי המאירי בעקבות הירושלמי והתוספתא ועל דברי המשך חכמה ביחס לזיקה שבין הארון למשכן – כל זמן שהארון במשכן נאסרו הבמות וכשהארון אינו נמצא בפנים מכל מיני סיבות הותרו הבמות.

הסבר זה מבהיר היטב מדוע עם בניין המשכן בשילה ובירושלים יש איסור במות, ומדוע לפני בניין המקדש, כשהמשכן בגלגל, בנב או בגבעון יש היתר במות.

המשנה מתארת את השלב האחרון כך: "באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר". אם זהו הנימוק לאיסור במות נשאלת השאלה: מימי יאשיהו ואילך, לאחר חורבן הבית הראשון ובמרוצת כל ימי הבית השני – זמנים שבהם הארון אינו מצוי במקומו – מדוע נאסרו הבמות?

א. הארון גנוז במקומו וזה מספיק לאיסור הקרבה בבמות

תשובה אחת יכולה להיות תלויה בשאלה היכן נגנז הארון ולאן גלה. הירושלמי בשקלים (פ"ו ה"א) מביא מחלוקת תנאים לגבי מיקום הארון אחרי החורבן. לפי רבי אליעזר הארון גלה לבבל, לפי דעת רבי יהודה בן לקיש הארון נגנז במקומו ולפי רבנן בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז[6].

לפני כן (פ"ד ה"ב) נחלקו תנאים ולדעה אחת כשאין כלי המקדש מונחים במקומם הדבר מעכב את הקרבנות. האחרונים הקשו כיצד הקריבו קרבנות בבית שני כשהארון לא היה במקומו?

הכלי חמדה בפרשת פקודי מוכיח מכאן שהארון שונה בזה משאר כלי המקדש ואינו מעכב את הקרבת הקרבנות.

אחרונים אחרים כתבו שאף על פי שאין הארון ממש במקומו, לפי שיטת רבי יהודה בן לקיש חשיב במקומו לעניין הקרבת הקרבנות[7]. הארון אמנם אינו במקומו בקודש הקדשים אך הוא מצוי בהר המוריה במעמקי האדמה (במקומו כדעת רבי יהודה בן לקיש או לפי רבנן בלשכת דיר העצים), על כן הוא נחשב 'מצוי' וניתן להקריב קרבנות.

ייתכן וניתן להעלות טיעון דומה ביחס לסוגייתנו. המשנה קובעת שעם הגעת המשכן לירושלים אין עוד היתר במות. לפי דעת רבי יהודה בן לקיש ורבנן ניתן להציע כי אין עוד היתר במות מפני שהארון אכן מצוי במקום ולא נעלם. מסוף ימי הבית הראשון (יאשיהו ואילך), בזמן החורבן וגם כל ימי הבית השני, הבמות אסורות מפני שישנו ארון הגנוז במעמקי הר המוריה. אף על פי שהוא לא נמצא מעל פני השטח, הימצאותו הפיזית במעמקי ההר אוסרת להקריב בבמות בשום מקום אחר כי לעניין זה הוא נחשב כמצוי[8].

סיוע להבנה זאת ניתן להביא מדברי הרב סולובייצ'יק:

"משנגנז ארון, נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדים ופרחים... ומי גנזו, יאשיה מלך יהודה גנזו, שנאמר: ויאמר המלך אל הכהנים תנו את ארון הקדש...

"מכאן מוכח, שעל אף שהמשכן נקרא משכן העדות על שם הלוחות שבארון, קדושת המקדש אינה תלויה בארון הברית; שהרי אילו היה הארון מעכב בקדושת המקדש, כיצד גנז יאשיהו את הארון וביטל על ידי כך את קדושת המקדש? וכך לכאורה נראה פשוט, שהרי בתקופת בית שני לא היה ארון כלל.

"אך יש מקום לדון בזה, ממה שכתב הרמב"ם: "ובעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם המבונים הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם'" (הל' בית הבחירה פ"ד ה"א).

"הרמב"ם דייק ממה שציין הכתוב "בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד" (דה"ב ל"ה, ג) בפסוק שהוא המקור לגניזת הארון, ששלמה עצמו הוא שבנה את המטמוניות לגנוז בהם את הארון. על כורחנו, שהמטמוניות הן חלק מתבנית המקדש, על פי הכתוב "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דה"א כ"ח, יט).

"לפי זה, ייתכן שהמטמוניות אכן נחשבות למקום הארון, ויש להן קדושת קודש הקודשים. ועיין ביומא (נב, ב), ששנינו: "עד שהוא מגיע לארון". ובסוגיה שם למדנו: "במאי עסקינן, אילימא במקדש ראשון, מי הוו פרוכת, אלא במקדש שני, מי הוה ארון... לעולם במקדש שני, ומאי הגיע לארון – מקום ארון".

"לפי פשוטו, מקום ארון פירושו המקום המיועד לארון, משום שיש לו דין קדושת מקום הארון, אף על פי שהארון בפועל אינו שם. אך לפי מה שהצענו, יש לומר שהיה למקום הארון דין קדושת ארון, מפני הארון שהיה גנוז במטמוניות שבמקדש. לפי זה, הארון תמיד היה במקדש, ואין להוכיח מגניזת הארון במטמוניות שבנה שלמה שיש קדושת המקדש בלי הארון, שהרי יאשיהו גנז את הארון בתוך המטמוניות שהיו חלק מתבנית המקדש" (חידושי הגרי"ד לכריתות דף ה:).

לפי דברי הרב סולובייצ'יק המטמוניות שבהן גנז שלמה את הארון הן חלק מתכנית הבית ששלמה בנה, נחשבות כמקום הארון ויש להן קדושת קודש הקדשים.

לפי הבנה זו, "מקום ארון" פירושו המקום המיועד לארון, ויש למקום הארון דין קדושת מקום הארון מפני שהארון היה גנוז במטמוניות שבמקדש. הארון היה תמיד במקדש – בחורבן הבית וגם בימי בית שני כשבפועל נגנז במעמקי האדמה ולא בקודש הקדשים מעל פני השטח.

על פי תפיסה זו, באופן מהותי הארון אכן מצוי במקדש ולכן כל הקרבה מחוץ למקדש אסורה, שהרי כל זמן שהארון בפנים במות אסורות. ואף על פי שהוא במטמוניות במעמקי האדמה מתחת למקום המקדש עצמו, הדבר נחשב כאילו הוא נמצא בפועל במקומו.

ב. אם קדושת ירושלים קדשה לשעתה אך לא קידשה לעתיד לבוא ישנו היתר במות

כידוע נחלקו תנאים בשאלה האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא או לא קדשה לעתיד לבוא (בבלי זבחים קז:). באופן מפורש אומרת הגמרא במגילה:

"אמר רבי יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה קסבר בית חוניו לאו עבודה זרה היא וקא סבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב 'כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה' (דברים י"ב, ט). מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, מקיש מנוחה לנחלה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר" (י:).

וכותב רש"י בזבחים[9]:

"וקידשה לעתיד לבוא – והויא לה ירושלים בית הבחירה ושעת איסור במות היא".

מי שסובר כי ירושלים קידשה לשעתה ולעתיד לבוא מבין כי אכן איסור במות נוהג לצמיתות ומי שסובר שקדושת ירושלים לא קידשה לעתיד לבוא יכול להבין שעם חורבנה של ירושלים פסקה קדושת המקדש, ועל כן לאחר החורבן על פי דעה זו ניתן להקריב בבמות.

הבנה זו אינה מקשרת את השלבים השונים של המשנה אל הארון אלא לקדושת המקום. קדושת המקום אוסרת הקרבה בכל מקום אחר. אם בטלה קדושת המקום אין איסור כי מקום המקדש לא נפגם בכלום.

ג. במקום המזבח עצמו מותר להקריב לאחר חורבן הבית אך לא בשום מקום אחר

רבנו חיים בתוספות במגילה אומר כך:

"דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה"   (י. ד"ה ומאי).

קביעת המשנה "באו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר" מקובלת על כולם, ומחלוקת התנאים עוסקת בשאלה אם יש היתר להקריב לאחר חורבן הבית במקום המזבח עצמו. מי שסובר כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא יאסור הקרבה במקום הזבח, ומי שסובר כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא יתיר להקריב במקום המזבח המקורי בהר המוריה.

ד. בחירת ה' בירושלים נצחית והיא האוסרת הקרבה בבמות מחוצה לה

הפסוק בתהילים אומר:

"כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ"     (קל"ב, יג-יד).

דרשת רבי שמעון בגמרא בזבחים "מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה" באה לקבוע את מהותה של ירושלים כמקום שבו פסקו נדודי הארון והיציאה למלחמה ולמסעות. דוד המלך אומר "וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת" (דה"א כ"ח, ב) – בית ה' הוא מקום מנוחת הארון. כינוי זה מבטא את מהות המקדש, קביעותו ונצחיותו. המנוחה מבטאת את היעד העליון והסופי בו שכינה שורה.

כדי לבנות בית מנוחה נדרש "איש מנוחה" וכך דברי ה' לדוד:

"הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם"         (דה"א כ"ב, ט-י).

איש המנוחה יבנה את בית המנוחה לאחר שה' יניח לו מכל אויביו כהבטחת התורה בפרשת ראה:

"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'" (דברים יב, ט-יא).

הבחירה הא-לוהית בירושלים היא נצחית. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כותב:

"ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיו"ב לא קידשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדין".

על בסיס דבריו כותב הרב סולובייצ'יק:

"הרמב"ם מחלק בין קדושת מקדש שקדושה ראשונה קיימת בו גם לעתיד לבוא לבין קדושת שקדושה ראשונה בטלה ורק קדושה שנייה קיימת לעתיד לבוא...

"קדושת מקדש היא השראת השכינה וזו אי אפשר לה שתתבטל; קדושת הארץ של יהושע הבאה מכוח כיבוש – בא כוח כובש אחר ומבטלה... הקודשה לעולם באה לאחר שה' בוחר... קדושה נבחרת פירושה קדושה של השראת השכינה".  (על התשובה, כיבוש יהושע וקידוש עזרא, עמ' 300-305).

הרב סולובייצ'יק קושר באופן ישיר בין קדושה נצחית לבין בחירה א-לוהית. וכך דברי הכתובים:

"מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל"        (דה"ב ו', ה-ו).

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כותב כך:

"וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי שהשמועה בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת" (פ"ט ה"ג).

לפי הרמב"ם הקרבה בחוץ סותרת את בחירת ירושלים כמקום בו מקריבים קרבנות.

הרב רא"ם בספרו מבקש לחבר את הטעמים יחדו – קדושת ירושלים, קדושת המקדש ונוכחות הארון. קדושת המקדש נובעת מן הבחירה הא-לוהית במקום. המקום היסודי הוא אבן השתיה מקום בריאת העולם שם מונח ארון הברית וספר התורה מבטא את החיבור בין מקום בריאת העולם והתגלות ה', מקום הופעת התורה ובריאת העולם מכח התורה.

נמצא כי ישנם שלושה הסברים שונים המסבירים את השלבים השונים של המשנה בזבחים על ידי עקרונות המחלקים ביניהם:

ההסבר הראשון תלוי בהימצאות הארון במקומו בקודש הקודשים. הארון הוא הכלי המשמעותי ביותר המבטא את השראת השכינה והוא הכלי הראשון מבין כל כלי המשכן. בארון יש לתת את העדות וה' נועד ומדבר עם משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

הרמב"ן בפירושו (שמות כ"ה, ב) כזכור, רואה בארון את "עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת' (כ"ה, כב)".

הרמב"ן מקביל בין הפסוקים בסוף פרשת פקודי המתארים את כבוד ה' שמלא את המשכן ובין הפסוקים בסוף פרשת משפטים המתארים את כבוד ה' על הר סיני. מכאן לומד הרמב"ן שההתגלות הא-לוהית בהר סיני ממשיכה בנסתר במשכן "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר".

כפי שהערנו בעבר, מעבר לתוכן התורה ועשרת הדברות הנמשכים בהר סיני ישנה התגלות א-לוהית חד פעמית של ה' לעיני כל ישראל ויש לשניהם המשך בתוך המשכן.

תוכן התורה מצוי בשברי הלוחות, הלוחות וספר התורה הנמצא בצד הארון[10], ואילו ההתגלות ממשיכה מעל הכפורת מבין שני הכרובים בהם ה' נועד עם משה.

הארון יחד עם שאר כלי המשכן (הכלים שבהיכל: שולחן, מנורה ומזבח הקטורת; ומזבח העולה בחצר) מהווים שלמות אחת היות והארון הוא הכלי בו מתגלה בפועל השראת השכינה, הימצאות השכינה באופן גלוי במקום מונעת כל אפשרות עבודה מחוץ למשכן. בעצם הימצאות הארון ה' בחר את המקום לשום את שמו שם, ועל כן אין אפשרות לעבוד את ה' אלא במקום התגלותו בפועל. עבודת ה' בבמות, במקום שאינו הנבחר על ידי ה', היא מעין הכחשת ההופעה הא-לוהית במקום והתעלמות ממנה, ועל כן יש מקום להבין את העיקרון כי הארון קובע את היחס בין היתר במות לאיסורן. עיקרון זה כאמור מופיע בתוספתא, בירושלמי, במאירי ובדברי המשך חכמה.

האפשרות השנייה היא שהעיקרון הקובע את חלוקת השלבים במשנה בזבחים בין היתר לאיסור במות הוא קדושת המקום של המקדש. לא הימצאות הארון אלא קדושת המקום קובעת את האיסור לעבוד את ה' בשום מקום אחר.

לסוברים שקדושת המקום נצחית, מרגע התקדשות המקום לא ניתן לקדש שום מקום אחר במקביל לקדושת המקום האחד בהר המוריה כי קדושה זו קיימת בפועל בכל זמן. קדושה זו מהתגלותה קיימת עד היום ואינה פוסקת. היא אינה תלויה במבנה, ולכן תקפה גם כשהמקדש בשיממונו.

על פי הבנה זו הקרבת קרבנות בבמות כשישנו מקום שקדושתו בתוקף מלא מכחישה את קדושת המקום. דעה זו מקובלת על רש"י בזבחים (קז:; קיט.) ותוספות במגילה (י.).

ראינו כי הרב סולובייצ'יק רואה קשר מהותי בין קדושה לבחירה א-לוהית במקום. האפשרות השלישית היא שהסיבה לאיסור הבמות היא הבחירה הא-לוהית במקום. בחירה זו מבטאת התייחסות מיוחדת למקום זה.

ברור כי ראשית הבחירה במקום מתחילה בבריאתו של העולם מן המקום הזה. המשך גילוי בחירה זו מתגלה על פי הרמב"ם בבריאת האדם והקרבת קרבנו, בקרבנם של קין והבל, ובקרבן נח, בעקדת יצחק, בבניית המזבח על ידי דוד בגורן ארוונה היבוסי ובבניית בית ה' על ידי שלמה. בחירה א-לוהית במקום משמעותה המשך זיקה א-לוהית מתמדת למקום. הביטוי המובהק לבחירה זו מופיע בתהילים "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד". ראינו את ההיבטים השונים של מהות המנוחה.

הבחירה הא-לוהית במקום הופכת כל הקרבה מחוץ למקום שה' בחר ומתמיד בזיקתו למקום שנבחר להכחשת הבחירה ועל כן היא אסורה.