תולדות עבודת ה' במזבחות | 33 | איסור הבמות | 10
בשיעור זה נתבונן בעבודת ה' לאורך תקופת השופטים, בזמן שבו המשכן בשילה.
בוכים
בתחילת פרק ב' בספר שופטים עולה מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ומבשר על קיום הברית שה' נשבע לקיים וחוזר ומזהיר על איסור כריתת ברית ליושבי הארץ, על החובה לנתץ את מזבחותיהם ועל כך שעם ישראל אינו שומע בקול ה'.
על תגובת העם בשמעם את הדברים מספר הכתוב:
וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה' (שופטים ב', ד-ה).
שם המקום נקרא "בוכים" על שם הבכי שבכו ושם הם זובחים לה'. נשאלת השאלה: איך ייתכן להקריב קרבן והרי המשכן מצוי בשילה וישנו איסור במות?
המשך חכמה בפירושו לדברים י"ב מסביר את האיסור להקריב בבמות בנוכחות הארון במשכן. היות שהארון הוצא מן המשכן, חזרה האפשרות להקריב בבמות ואין בכך איסור.
אפשר לדייק מהתוספתא והירושלמי כי ההיתר הוא אפילו לשעה קלה. ברגע שיצא הארון ממקומו, המשכן חסר ארון והוא נחשב לבמה גדולה.
גדעון
מלאך ה' מתגלה לגדעון, וכך מתוארת ההתגלות:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי: אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ: וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן: וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ ה' אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ ה' הָלַךְ מֵעֵינָיו" (שופטים ו', טז-כא).
גדעון מבקש אות מן המלאך, והמלאך מצווה אותו לקחת את הבשר והמצות שהכין, להניח אל הסלע ולשפוך את המרק; כך אכן עשה גדעון. מלאך ה' שולח את קצה המשענת אשר בידו נגע בבשר ובמצות – "וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת"; בכך התברר לגדעון כי הוא מלאך.
במובן מסוים מה שהוכן על ידי גדעון כמנחה המונחת לפני המלאך הופך להיות קרבן. האש עולה מן הצור ואוכלת את הקרבן. כך הופך המלאך את סעודת גדעון לקרבן העולה לגבוה, מרים מעלה את עשייתו האנושית של גדעון.
ובעקבות המעשה:
"וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא ס וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי:
"וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת: וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת: וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה: וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו: וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ: וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ" (שופטים ו', כב-לב).
מענין כי האות בו מתגלה המלאך לגדעון קשור בקרבן באותו המקום. הפולחן תחת העץ וגם על גבי הסלע הטבעי; כל זה מכוון אל ה'. בעקבות ההתגלות הזאת, גדעון בונה מזבח לה' וקורא לו "ה' שלום". הן יוזמת בנין המזבח והן קריאת המזבח בשם היא של גדעון.
ישנו כאן מעבר מעבודת ה' דרך הטבע לבד (האלה והסלע) אל עבודת ה' דרך מזבח, דרך מעשי האדם והפניית הכל אל ה'.[1]
מסביר המלבי"ם על אתר:
"והאות הזה יהיה על ידי המנחה שאם הוא רק שליח במלאכות ה' ואין אדוניו איתו לא ייקח עולה ומנחה כי זובח לאלוקים ייחרם בלתי לה' לבדו וכמ"ש מלאך ה' אל מנוח ואם תעשה עולה לה' תעלנה ואז או יימנע לקחתה או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם אבל לא יניח אותו להקריב לו קרבן ואם ייקח מידו קרבן זה האות והמופת שה' שוכן בקרבו".
ומוסיף המלבי"ם ביחס לשליחת קצה המשענת:
"כבר ביארנו שהמלאך לא איפשר שייקח קרבן כי זובח לאלקים ייחרם רק אם ה' שוכן בו והקרבן לה' לבדו ולכן באמירה והציווי היה על מלאך אמצעי אבל עת שלח קצה המשענת לקבל הקרבן היה בהכרח ה' בעצמו שוכן בו ומקבל הקרבן ולכן בזה לא קראו מלאך אלוקים כי זובח לאלוקים ייחרם רק מלאך ה'".
המלבי"ם מדגיש את נוכחות השכינה בקרבן עצמו ולכן המלאך קורא בשם ה' ולא בשם אלוקים. ההתגלות היא בעצם ההופעה האלוקית בקרבן ומעשי האדם מתקדשים מכח ההופעה האלוקית.
מעניינת הקריאה בשם: ייתכן שהיא קשורה במהותה במאורע של התגלות המלאך. כמו כן מעניין שם המזבח "ה' שלום". בפשטות על פי הפסוק "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת" – גדעון פחד מההתגלות והמלאך כשאומר לו שלום לך מברך אותו שלא יירא. על כן קורא גדעון למזבח "ה' שלום" ורש"י על אתר מפרש "ה' הוא שלומנו".
ר' יוסף קרא מבאר ש"ויקרא לו שלום" הכוונה שה' קרא למזבח שלום; כשאמר לו הקב"ה "אל תירא" הוא הבטיח לו שלום.
המלבי"ם מבאר את השם בזיקה להמשך הפרשה וכך דבריו:
"לפי הפשט פירש שה' קרא לו שלום ור"ל שאחר שבני עירו היו עובדי עבודה זרה והיה מתיירא שיפריעו מעשיו כמו שהרסו את המזבח השני שנבנה אחרי זה על המזבח הזה כמו שכתוב אחרי זה.
"מזבח הזה קרא ה' לו שלום שלא הרסוהו בני העיר והוא עוד עד היום בעפרה קיים לזכר הנס והמפרש פירש שגדעון קרא למזבח ה' שלום ר"ל ה' ישפות שלום לנו.
"ור"ל שהכיר שה' הוא שלום העולמות כולנה הוא החוט החורז כל חלקי המציאות ומחברן ומעמידן וכמ"ש בישעיהו (מ"ה, ז) בפירוש עושה שלום ונקרא מטעם זה מלך שהשלום שלו. חז"ל אמרו בזה (שבת י"ב.) הכא שם גופיה אקרי שלום".
המלבי"ם מחדד תחילה מי הקורא למזבח שלום האם הקב"ה או גדעון:
"על פי ההבנה כי ה' קרא למזבח שלום השם קשור להבטחה לגדעון כי אין לו לחשוש כי בני עירו יהרסו את המזבח ועל כן הוא נמצא עד היום הזה בעפרה לזכר הנס".
אם גדעון הוא הקורא למזבח בשם שלום, הרי שהוא מכוון לקב"ה, למי שעושה שלום, מלך שהשלום שלו.
מעניין כי גם כאן אין כל התייחסות להקרבה ולמזבח שבנה גדעון. ייתכן כי גם מזבח זה לא נועד להקרבה, וקריאתו בשם באה לציין את אופיו של המזבח ומטרתו כהנצחת ההבטחה האלוקית לגדעון.
ביחס לשאלה איזה מאורע המזבח בא להנציח ומדוע הכתוב מציין מפורשות "עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי", הדבר תלוי בפרשנות שהוזכרה לעיל האם השלום על שם ההתגלות ופחדו של גדעון, והוא נבנה להנצחת ההתגלות האלוקית לגדעון שהראתה לו כי ה' עמו ומעשיו רצויים, או שהיא מתייחסת ליכולת העמידה העתידית של המזבח שיתקיים לעולם למרות שבני העיר ירצו להרסו.
מכאן אנו רואים שוב, שעל פי פשטי הפסוקים גם מזבח זה לא נבנה להקרבת קרבנות אלא להנצחת מציאות השלום המובטחת בו בדומה למה שהערנו ביחס לרוב המזבחות שבנו האבות וביחס למזבח שבנו שניים וחצי השבטים.
ייתכן וכך מבאר פרופ' יהודה אליצור בפירושו דעת מקרא לפסוקנו כי הכתוב קיצר ויש לקרוא אותו כך: "ויקרא לו מזבח ה' שלום". כיון שהיו מזבחות ומצבות רבים במקומות של גילוי שכינה כינו כל אחד בשם מיוחד המרמז לנסיבות הופעת ה'.
בצורה דומה אפשר לבאר את הצבת המזבח על ידי יעקב בשכם "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ג, כ), וכן במזבח שיעקב בנה בחזרתו לבית אל "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (בראשית ל"ה, ז), וכן אצל משה "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי" (שמות י"ז, טו).
המשותף בין כל המקרים הוא שהקריאה מוסבת על המזבח והיא קשורה במהות ההתגלות האלוקית באותו זמן ומקום ומשתנה בהתאם לנסיבות השם.
גדעון מצטווה לקחת שני פרים, להרוס את מזבח הבעל אשר לאביו, לכרות את האשרה אשר עליו ולבנות מזבח לה' על ראש המעוז הזה. בעצי האשרה הוא משתמש על מנת להעלות את העולה. בהמשך מתוארת תגובת אנשי העיר ויואש על הריסת מזבח הבעל ועל בנין המזבח לה' במקומו.
המלבי"ם עוסק בבניין מזבח על גבי מזבח ובשימוש בעצי אשרה לבנייתו וכך דבריו:
"בענין שאבני המזבח של עבודה זרה היו לה' ועצי האשרה לעצים והפר לעולה, להורות כי ה' הוא יפדם ממדין וגם שימסור נפשו לקדש שם שמים ולהראות שאין ממש בעבודה זרה".
יש כאן תיקון גמור בלקיחת מזבח עבודה זרה ועצי אשרה ובעזרתם לבנות מזבח לה'. מעבר להבטחה והבשורה לגבי הניצחון על מדין, השימוש בחפצי עבודה זרה לעבודת ה' בא להראות לפי דעתו כי אין ממש בעבודה הזרה.
להשלמת העיון בבניין המזבחות על ידי גדעון נשאלת כמובן השאלה איך ייתכן כי גדעון בונה מזבח ומקריב עליו קרבנות כשישנו איסור במות והמשכו נמצא באותו זמן בשילה.
ניתן לומר על פי הפשט כי בנין המזבח הראשון על ידי גדעון נעשה מכח ההתגלות האלוקית של מלאך ה' וכביטוי להתגלות זאת נבנה המזבח[2].
לגבי המזבח השני, הוא נבנה באופן ישיר בהנחיה אלוקית וניתן להתבונן על זה כהוראת שעה. חז"ל בגמרא בתמורה (כח:) מביאים:
"אמר רבי אבא בר כהנא שמונה דברים התירו באותו לילה חוץ ולילה וזרות וכלי שרת וכלי אשרה ועצי אשרה ומוקצה ונעבד".
הגמרא מתייחסת לפרשתנו ומצביעה על שמונה דברים חריגים שהותרו באותו לילה:
- חוץ - איסור שחוטי חוץ שהותר.
- האיסור להקריב קרבן בלילה.
- האיסור להקריב על ידי מי שאינו כהן.
- החיוב להקריב קרבן בכלי שרת.
- האיסור להקריב קרבן בכלים ששימשו לעבודת כוכבים.
- האיסור להקטיר קרבן על גבי עצים של עבודת כוכבים.
- האיסור להקריב מוקצה.
- האיסור להקריב נעבד.
כל האיסורים הללו הותרו באותו הלילה ואף על פי שבדרך כלל כל אחד מהם אסור הייתה כאן הוראת שעה הקשורה בהתגלות המיוחדת לגדעון. התגלות זו באה לבער את העבודה הזרה של עם ישראל וגם לבשר על הניצחון הצפוי על המדינים. ממילא כמובן ההתגלות מבטאת את הקשר הפנימי שבין ביעור העבודה הזרה לניצחון על האויבים.
* * *
בכך אנו מסיימים את שיעורינו השנה שעסקו בתולדות עבודת ה' במזבחות גם בהיבט של יחס התורה לדם הבהמה המוקרבת במשכן ובארץ ישראל ויחס התורה להקרבה מחוץ למקום המשכן.
לאחר בחינת מהות האיסורים ומשמעותם הרוחנית, התחלנו לבחון מציאותית את המקרים בהם, בתחנות המשכן השונות, מתבצעת עבודה מחוצה לו. עסקנו במזבח שנים וחצי השבטים, בהקרבה בבוכים ובמזבחות שבנה גדעון.
בעזרת ה' בשנה הבאה נמשיך בעיון באיסור הבמות בהמשך ספר שופטים וספר שמואל עד בנין הבית ועד חורבן הבית הראשון.
ברכת ה' על כולכם!
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, בשורות טובות ישועות ונחמות על הכלל ועל הפרט.
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ד עורך: בנימין פרנקל |
[1] ישראל רוזנסון בספרו שפוט השופטים מתייחס לסוגייתנו ורעיון זה מובא בדבריו.
[2] זאת בדמיון מה להתגלות ה' אל האבות ולבניין המזבחות בעקבותיה. כך לדוגמה אצל אברהם העובר בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה – "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב, ז).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)