דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 34 | איסור הבמות | 11

פתיחה לפרשת פסל מיכה

בכוונתנו כאמור להמשיך בתיאור תולדות עבודת ה' כשהמשכן מצוי בשילה ולאחר מכן בנוב, בגבעון ובבית ה' בירושלים עד סוף ימי הבית הראשון ולבחון גם סוגיה זאת במרוצת ימי הבית השני (תוך התייחסות בעיקר לבית חוניו).

לאחר שנבחנה העבודה מחוץ למשכן שילה בבוכים וכן אצל גדעון, כוונתנו בשיעור זה היא להתייחס לסוגיה המשמעותית הבאה בספר בנידון דידן והיא פסל מיכה.

על מנת להבין באופן מדויק את משמעות פרשת פסל מיכה עלינו להקדים שתי הקדמות:

  1. תיאור הנבואה את המציאות הרוחנית הכללית של תקופת השופטים.
  2. מעמדו של המשכן בשילה.

הכתוב מתאר בפרוטרוט בפרק ב' את הרקע הרוחני לתקופה כולה. בסוף ספר יהושע ובתחילת תקופת השופטים ברור כי עם ישראל לא זכה להשלים את כיבוש כל הארץ. באופן מעשי נאמר "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ" (שופטים ב', ו).

במקום לעסוק ברמה הלאומית בהשלמת הכיבוש, העם התמסר כל אחד לנחלתו ונטש במידה רבה את המשימה הלאומית. בנוסף לחולשה הלאומית, בני ישראל נחלשו גם ברמה האמונית והתחילו להיגרר אחרי עבודת האלילים הכנענית: הבעל ועשתרות.

ה' נותן את עם ישראל ביד שוסים, אך לאחר מכן מקים להם שופטים המושיעים אותם מיד שוסיהם. אלא שהכתוב אומר – "וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה' לֹא עָשׂוּ כֵן" (שם, יז).

וכך במעגל של עבודה זרה, אויב מבחוץ המאיים להשמיד את ישראל, תפילה לקב"ה, ישועה על ידי אחד השופטים וחוזר חלילה שוב – עבודה זרה וכו'.

בסופו של דבר, ה' אינו מאפשר את השלמת הורשת הכנענים, "לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא: וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ" (שם, כב-כג).

לאמר, הרקע הרוחני לתקופה כולל את המרכיבים שהזכרנו:

·         עיסוק בנחלה הפרטית ואי השלמת הורשת הארץ וכיבושה.

·         פנייה לבעל ואשתורת ולעבודה זרה של אלוהי כנען.

·         אויבים מבחוץ הפוגעים בישראל והושעתם על ידי שופטים מושיעים.

כשזאת המציאות, נשאלת השאלה מהו מעמד המשכן בשילה.

על רקע זה בכוונותינו להתבונן במשמעות פרשיית פסל מיכה, בזמנה ובמהותה. מה היא באה ללמד על האמונה ודרכי ביטוי עבודת ה' באותה תקופה.

בדברינו הבאים נפרוס שתי אפשרויות לתיארוך של פרשיית פסל מיכה, ונרחיב בכל אחת מהאפשרויות.

תיארוך א: תחילת תקופת השופטים

פרשת פסל מיכה ופרשת פילגש בגבעה חותמות את ספר שופטים. שתי הפרשיות נבדלות באופן ברור מן התיאור הרציף של השופטים מתחילת הספר ועד סוף תיאור שמשון (בסוף פרק ט"ז בשופטים). בשתי הפרשיות הללו אין אויב חיצוני ואין מושיע כבקודמות ועל כן הן מנותקות מן הרצף הכרונולוגי.

בעל סדר עולם רבה (פרק י"ב) אומר "בימי כושן רשעתיים היה פסלו של מיכה", וכך הרד"ק ומפרשים נוספים. גם רש"י מדבר על תקופה קרובה: "בימי עתניאל בן קנז השופט שהושיע את ישראל מיד כושן רשעתיים". פרשיית ספר מיכה מתרחשת אם כן בתחילת תקופת השופטים לאחר עשרים ושמונה שנות הנהגת יהושע.

ראייה טובה לכך אפשר למצוא בפרשיית חיפוש הנחלה של שבט דן. רש"י (שופטים י"ח, א) מתייחס לחיפוש הנחלה על ידי בני דן וכך דבריו: "כי לא נפלה לו ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת כפי שנאמר ביהושע ויצא גבול בני דן מהם ואף כאן יש ללמוד שהיה מעשה זה בתחילת השופטים מיד".

ואכן בתחילת ספר שופטים (א', לד) נאמר "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק". בראשית התקופה מתוארת מצוקת שבט דן, הנלחצים להר על ידי בני האמורי היושבים בעמק אילון ולא מאפשרים להם לרדת לעמק.

במובן זה משלחת בני דן המחפשת נחלה היא המשך ישיר של המתואר בשופטים א' ועל מציאות זו נאמר "וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה" (שופטים י"ח, א).

הטעם לכתיבת פרשיית פסל מיכה בסוף הספר

אמנם, אם אכן פרשייה זו שייכת כרונולוגית לתחילת ספר שופטים, עלינו לברר מדוע היא מופיעה בסוף הספר. מצאנו לכך מספר תשובות.

רש"י מציין שבפרשה מוזכר סכום של אלף ומאה כסף וגם בפרשת שמשון ודלילה נזכרו אלף ומאה כסף. בשני המקרים הכסף גרם לפורענות לשבט דן: במקרה הראשון נפילת שמשון ביד הפלישתים שנקרו את עיניו והרגוהו ובמקרה השני עבודת בני דן לפסל מיכה.

אך נימוק זה אינו מהותי. האברבנאל כתב שהנביא רצה לכתוב קודם את מה שאירע לשופטים שהם עיקר עניינו של הספר. הפרקים הראשונים מהווים הקדמה לספר ואילו פרשיות אלו מהוות סיום לספר.

אך ייתכן כי כתיבת פרשיית פסל מיכה בסוף הספר נועד לבטא עקרון מהותי יותר – לאפיין את התקופה בכלליותה. לא במקרה בין שתי הפרשיות מוזכרים שלושה חטאים גדולים: עבודה זרה (פסל מיכה), גילוי עריות ושפיכות דמים (פילגש בגבעה).

הכתוב חוזר ומדגיש: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (י"ז, ו), "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד  הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה" (י"ח, א), "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה" (י"ט, א), "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (כ"א, כה).

ברור שבמקרה זה עשיית הישר בעיניו של האדם מביאה בסופו של דבר לעבודה זרה ושפיכות דמים – אין הנהגה אחידה ועל כן אין דין ואין דיין.

הנימוק המפורש הוא היעדר מלך. ספר שופטים מופיע לפני ספר שמואל, המתאר את תהליך הקמת המלכות, מתאר מציאות רוחנית קשה והכתוב קושר אותה להיעדר מלך.

ההנחה לכאורה היא ששלטון מלכותי היה מונע התרחשויות אלו המתארות פגמים ברמה הלאומית ובזיקה בין השבטים השונים, וייתכן כי מסיבה זו בא הכתוב לתאר את פרשת פסל מיכה ופילגש בגבעה בסוף הספר מתוך רצון לאפיין את התקופה בכלליותה ולציין את חסרונות היעדר שלטון מלכותי.

תיארוך ב: פסל מיכה קיים כבר ביציאת מצרים

אך מצינו בחז"ל דעה אחרת לגבי זמנו של פסל מיכה. הגמרא בסנהדרין (קג:) דנה באנשים השונים שאין להם חלק לעולם הבא ושואלת מדוע על אף שמיכה חטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה כפי שעשה ירבעם, הוא אינו נמנה בין ההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא. הגמרא עונה ש"פתו מצויה לעוברי דרכים".

רבי יוחנן דורש על הפסוק "וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים" (זכריה י', יא) – "זה פסלו של מיכה". ומבאר שם רש"י:

"כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא והיינו דכתיב "ועבר בים צרה". כשהעביר הקב"ה לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל.

"לישנא אחרינא מיכה עשה פסל והביאו עימו כשעברו ישראל הים."

בספר קול אליהו המיוחס לגר"א מובא על הפסוק בשירת הים "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" – "נאמר כאן חמה חסר וא"ו". המשמעות היא שכאשר ירד נחשון בראש שבט יהודה – המים שימשו כחומה, אבל כשירד שבט דן ופסל מיכה עמו, המים מייצגים חמה; כעס הקב"ה וחרון אפו ניתכו עליהם.

נבאר את שתי הלשונות ברש"י[1]:

הפירוש הראשון מתייחס לעובדה שעם יציאת ישראל ממצרים חיפש משה את עצמות יוסף כדי להעלותן ממצרים, אך נאמר לו כי המצרים הכניסו את עצמותיו לארון מתכת והטביעוהו בנילוס. משה כתב את השם המפורש על לוח והשליכו לנילוס כדי להעלות את ארונו של יוסף. מיכה בא בסתר, נטל את הלוח עמו והניחו אצלו לאורך הזמן עד שהשתמש בו לעשות את העגל.

ואמנם רש"י בפירושו מצטט את מדרש תנחומא (כי תשא יט):

"ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי [שורות] בנין שנתמכמך [ויש גורסים שנתמעך] בו במצרים והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא עגל"        (שמות ל"ב, ד ד"ה עגל).

כלומר על הטס הזה היה כתוב "עלה שור" כשהכוונה ליוסף הנמשל לשור ("בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו..." (דברים ל"ג, יז)), וכאשר התיך אהרן במדבר את נזמי הזהב שקיבל מבני ישראל, זרק מיכה את הטס הזה לתוך כור ההיתוך ויצא העגל.

ואכן הגמרא בסנהדרין (קא:) דורשת את שמו של מיכה "שנתמכמך בבנין" ומסביר שם רש"י:

"בבנין של מצרים שנתנהו בבנין במקום לבנה כמפורש באגדה שאמר לו משה לקב"ה אתה הרעות לעם הזה שעכשיו אם אין להם לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין. אמר לו הקב"ה קוצים הם מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים (גמורים), ואם תרצה תנסה והוצא אחד מהן הלך והוציא את מיכה ל"א נתמכמך עסק בבנין עד שנעשה מך כדאמרינן (סוטה יא.) כל העוסק בבנין מתמסכן".

וביאור הדברים הוא כך[2]: כשמשה בא לפני פרעה שישלח את בני ישראל מארצו, הכביד פרעה את עולו על ישראל וציום שיביאו תבן בעצמם עבור ייצור הלבנים מבלי להפחית מכמות הלבנים שחייבים לעשות. אמר משה לקב"ה אתה הרעותה לעם הזה שעכשיו אם לא יוכלו ישראל לייצר את כמות הלבנים הדרושה ישימו המצרים את בניהם של ישראל בבניין במקום הלבנים החסרים. השיב לו הקב"ה אינם אלא מכלים קוצים מן העם - אילו היו אותם ילדים חיים, היו נהיים רשעים גמורים; אם תרצה, נסה להוציא אחד מהם. משה הוציא אחד מהם והתינוק שהוציא גדל ונהיה מיכה העובד לפסל שנקרא מיכה על שם שנתמכמך בבנין.

יוצא מן המקורות הללו בחז"ל כי ענינו של פסל מיכה התחיל זמן רב לפני תחילת תקופת השופטים.

מחד גיסא, על פי המדרש הפסל קיים כבר בזמן קריעת ים סוף. מאידך גיסא, ישנו קשר בין מיכה לשעבוד בני ישראל במצרים כשמשה הציל אותו כתינוק שהונח בבנין כחלק מן המכסה שהיו אמורים לספק למצרים. ובנוסף ישנו קשר בין מיכה לעשיית העגל למרגלות הר סיני.

יש להתבונן במשמעויות השונות של המדרשים, אך משתמע מהם שמקור הפסל עוד בקריעת ים סוף בראשית תולדות ישראל. מעניין לבחון את הזיקה בין משה לבין הצלת מיכה.

הקשר בין משה למיכה מתבטא בעניין נוסף.

הכתוב בשופטים אומר כך "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (י"ח, ל). על תיאור שושלת זו מקשים חז"ל בגמרא בבבא בתרא (קט:): "וכי בן מנשה הוא, והלא בן משה הוא דכתיב "בני משה גרשום ואליעזר"? אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה".

על פי מסורת חז"ל, גרשום, אביו של יהונתן הנער הלוי, הוא גרשום בן משה. ומסביר הרשב"ם על אתר:

"הנון תלויה לפי שהיא יתרה דבן משה הוא ויהונתן בן גרשום בההיא פרשתא כתיב שגילו שבט הדני פסלו של מיכה והלוי הלך עמהם להיות להם לכהן, ומשני וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא ולכך הנו"ן תלויה וגם מדקרי ליה לוי שהיה משבט לוי וכדכתיב בדברי הימים ובני משה גרשום ואליעזר".

הנו"ן אינה משורש השם מנשה אלא תלויה כדי לרמוז ל'משה', ואולי המגמה בכך היא לתלות את הקלקלה במנשה ולא במשה.

כמו כן, יש להתבונן ביחס בין העגל ובין פסל מיכה: מה הקשר הזה בא ללמד לגבי אופי העבודה והאם ישנו דמיון בין מהות חטא העגל לבין מהות ואופי החטא בפסל מיכה.

עד כאן הרחבנו מעט בעקבות פירושו הראשון של רש"י על הגמרא בסנהדרין קג: המזכירה את קיומו של פסל מיכה עם קריעת ים סוף.

בפירוש השני של רש"י הוא מביא "מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל את הים". הפסל הוא הצרה שעליו מדבר הפסוק, ובפשטות, פסל מיכה היה בזמן קריעת ים סוף.

 

עסקנו בשיעור זה בזמנו של פסל מיכה. לחז"ל מספר דעות בעניין, ונסכם אותן:

  1. בעל סדר עולם רבה מבין כי מדובר על תחילת תקופת השופטים.

מדוע על פי דעה זו הכתוב מתאר את פרשת פסל מיכה ופילגש בגבעה בסוף ספר שופטים? לפי עניות דעתנו שתי הפרשיות שבהן מתוארות שלוש העברות החמורות בתורה: עבודה זרה (בפסל מיכה), גילוי עריות ושפיכות דמים (בפילגש בגבעה), מאפיינות את התקופה בכלליותה כנעדרת מלכות והנהגה, ועל כן אין הנהגה שולטת, ועל כן מתאפשרים חטאים אלו ברמה הלאומית.

  1. דעה שניה בחז"ל מקדימה את פסל מיכה לקריעת ים סוף. הערנו מחד על משמעות הקשר בין משה למיכה, ומאידך גיסא על הקשר בין עבודת העגל לפסל מיכה.

בשיעור הבא נמשיך לעסוק בפסל מיכה ונבחן את משך הזמן שבו התקיים פסל מיכה ומהו אופי העבודה המתקיים בהקשר לפסל מיכה.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

 


[1]   ניעזר בביאור על הגמרא בסנהדרין קג: במהדורת שוטנשטיין בעיקר בהערה 49.

[2]   ניעזר בביאור על הגמרא בסנהדרין קא: במהדורת שוטנשטיין בעיקר בהערה 16.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)