תולדות עבודת ה' במזבחות | 37 | איסור הבמות | 14

 

מי היה מיכה?

בפשט הפסוקים אין פרטים מזהים בקשר לדמותו של מיכה, חוץ מהיותו איש מהר אפרים. מעבר לאופי הפעילות המתרחשת בביתו ומערכת היחסים עם אמו, אין כל אפשרות לזהות את האיש או את משפחתו.

מעניין כי לחז"ל ישנן מספר אמירות וזיהויים המאפשרים לעמוד במידה מסוימת על דמותו ושורשיו, ויכולים אולי לבאר במקצת איך הוא הגיע להתנהלות הזאת בביתו, בית א-להים בהר אפרים בקרבה גדולה מאוד למשכן בשילה.

אגב עיסוקנו בזמנו של פסל מיכה ראינו מספר מדרשים המתייחסים לראשיתו של מיכה – בזמן שיעבוד בני ישראל במצרים ובזמן קריעת ים סוף. נסכם כאן את הנקודות העיקריות וננסה לראות האם ישנו איזשהו קשר בין האירועים ומהי משמעותו.

א.

לכאורה ההופעה הראשונה של מיכה היא מדרש שמו, וכך בסנהדרין (קא:) "שנתמכמך בבניין", ורש"י מבאר שעל מנת לספק את כמות החומר הנדרשת לבנייה במצרים, היו דוחפים את ילדי בני ישראל במקום הלבנים. המדרש מביא ויכוח בין משה לקב"ה: משה טוען – "למה הרעות לעם הזה?", והקב"ה עונה לו שאותם ילדים שהושמו בבניין במקום הלבנים, היו נעשים רשעים גמורים אילו היו נשארים בחיים. הקב"ה מציע למשה להוציא אחד מהם, ומשה הולך ומוציא את מיכה.

על פי אגדה זו, משה הציל את מיכה שהיה אמור להיעשות רשע גמור על פי דברי הקב"ה.

ב.

ההופעה השנייה על פי המדרש קשורה ברצון משה להעלות את עצמות יוסף ממצרים. רש"י בסנהדרין (קג: ד"ה זה פסלו) מספר שנאמר למשה כי המצרים הטביעו בנילוס ארון מתכת ובו עצמות יוסף; משה כתב את השם המפורש על לוח והשליכו לנילוס כדי להעלות את ארונו של יוסף. מיכה בא בסתר, נטל את השם ולקחו עמו. לאחר זמן, השליך מיכה את השם לתוך האש וכך יצא ממנה בעגל.

כאן מופיע מעשה גניבה של מיכה לאותו לוח עם השם המפורש, ביטוי לכוח הא-לוהי שמשה השתמש בו. מיכה מסייע בעצם ליצירת העגל למרגלות הר סיני, כשמשה נמצא באותה עת למעלה.

בלשון השנייה שם ברש"י מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל את הים. ההבדל בין שני הלשונות של רש"י הוא האם מן השם המפורש שכתב משה על הלוח ונלקח על ידי מיכה יצא העגל או שכבר במצרים מיכה הכין ממנו פסל לעצמו.

שורש פסל מיכה לפי זה הוא בכוח א-לוהי מקורי שנעשה בו שימוש פרטי לא ראוי, ויתכן להתבונן כך גם בכוח בו נעשה העגל, ואמירת העם לאחר שנעשה העגל היא "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, ד).

ג.

ההופעה השלישית על פי המדרש קושרת את מיכה לשתי דמויות נוספות מוכרות. הגמרא בסנהדרין (קא:) מביאה "תנא הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי: נבט שניבט ולא ראה, מיכה שנתמכמך בבנין, ומה שמו? שבע בן בכרי".

מה הקשר בין מיכה לשבע בן בכרי? הכתוב בשמואל ב (כ', א) אומר: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל".

תיתכן תפיסה שלפיה מרידה במלכות בית דוד נחשבת כעבודה זרה, וכדברי הרמב"ם ביסוד השנים עשר "ומכלל היסוד הנה שאין מלך בישראל אלא מדוד ומזרעו שלמה דווקא, וכל החולק על משפחה זו הרי זה כפר בה'".

לגבי היחס בין מיכה לשבע בן בכרי, הרב ישראל רוזן[1] רוצה להציע הצעה אחרת. המדרש (ילקוט שמעוני שמואל א' קו) אומר: "בשלושה דברים עתידים למאוס – במלכות שמים, במלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו בשלושתן? בימי ירבעם".[2]

מיכה לא מרד במלכות בית דוד שטרם נוסדה בימיו אלא הוא שייך למורדים בבית המקדש. אפשר לחלק כך את שלושת הכפירות: עיקר כפירתו של מיכה היא במלכות שמים, ירבעם בבית המקדש, ושבע בן בכרי במלכות בית דוד.

ברור כי על פי פשט הפסוקים ניתן לראות אצל מיכה כפירה בבית המקדש, ויתכן במובן מסוים גם כפירה במלכות שמים.

ד.

ההופעה הרביעית היא נבט אביו של ירבעם. בפילוג הממלכה כשרחבעם מקבל את עצת הילדים, אומר הנביא (מל"א י"ב, טו-טז): "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:  וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו".

הדמיון המלא ללשונו של שבע בן בכרי מאוד ברור: בשני המקרים ישנו ניסיון להיפרד ממלכות בית דוד ולהציב אלטרנטיבה שלטונית. במקרה של שבע בן בכרי הדבר לא קרה, מפני שבסופו של דבר אנשי אבל בית מעכה בעצת האשה החכמה כרתו את ראשו והסתיימה שם המערכה, ויואב שב לירושלים ואיש לאהליו. במקרה של ירבעם, בסופו של דבר קמה מלכות אחרת, נתפלגה הממלכה, ונתקיימה נבואת אחיה השילוני.

מעניינת הפרשנות לסוף הפסוק "עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד". הרלב"ג מפרש: "רוצה לומר ראה הבית שנשאר לך למלוך בו מה הוא, כי באמת לא תמלוך על ישראל, וסרו ממנו והיו הולכים להם". רחבעם רואה שהוא נשאר למלוך רק על שבט יהודה, ומדובר על חלוקת השלטון ופילוג הממלכה. אך רש"י מבאר "בית המקדש שבנית לך לבדך יהיה", דהיינו, לא רק הממלכה מתחלקת, אלא גם המקדש ישרת רק את שבט יהודה ולא את ממלכת ישראל.

על רקע הדברים הזהים הנאמרים על ידי שבע בן בכרי והעם בתשובתם להצעת ירבעם, ישנה התייחסות מפורשת לפילוג הממלכה, ורמיזה גם לפילוג מקום הפולחן.

בהקמת העגלים על ידי ירבעם אנו מוצאים את הניסוח: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מל"א י"ב, כח), בלשון זהה לאמור בעגל.

לאמר, גם כאן אצל ירבעם בן נבט (ונבט מזוהה כאמור עם מיכה על פי הגמרא), רואים מחד גיסא את עניין הפילוג, היציאה מן הכלל (אצל שבע בן בכרי מבחינה שלטונית-פוליטית), אך גם את הצגת האלטרנטיבה האמונית הפרטית השונה באופן מהותי מן הדרך הרגילה: כך אצל מיכה במצרים בשימוש בשם ה' ליצירת העגל או לעשיית פסל מיכה, כך אצל מיכה המזוהה בחז"ל עם נבט כשירבעם עושה את עגל וחוזר בזה על מעשה העגל המקורי למרגלות הר סיני, וכך אצל מיכה בסוף ספר שופטים כשבהר אפרים מוצג הפסל המהווה אלטרנטיבה למשכן בשילה.

חז"ל מזהים חוט החורז את כל הזיהויים ומאפשר לראות את המשותף בכל אחת מן הדמויות שחז"ל מזהים בה את מיכה.[3] כבר בספר "מרגליות הים" הביא בשם הקדמת העין אליהו שבכל מקום שחז"ל אמרו "הוא פלוני הוא פלוני" – אין כוונתם לומר שמדובר באדם אחד, אלא ששני האנשים התאחדו בתכונתם או בפעולתם.

ה.

ההופעה החמישית קשורה לנביא השקר בבית אל[4]. נקדים בדברי רקע: בספר מלכים א' (פרק י"ג) מסופר על איש הא-לוהים שבא מיהודה בדבר ה' ומנבא לירבעם שיקום מלך מבית דוד ושמו יאשיהו שיזבח את כהני הבמות על המזבח שבבית אל ושישרפו עליו עצמות אדם, ונתן מופת לדבריו.

כששמע ירבעם את דברי איש הא-להים שלח את ידו אך זו יבשה והוא לא יכול היה להשיבה. ירבעם ביקש מאיש הא-להים להתפלל אל ה' שידו תשוב וכך היה; איש הא-להים התפלל וידו של ירבעם שבה כבראשונה. ירבעם הציע לאיש הא-להים שיבוא אתו אל ביתו ויסעד אתו, ואיש הא-להים סרב ואמר שה' צוהו שלא יאכל ושלא ישתה שם.

בבית אל ישב נביא שקר זקן שכאשר שמע את הסיפור מבניו, הלך אחרי איש הא-להים והציע לו גם כן לבוא אתו לאכול ולשתות. שוב סירב איש הא-להים ואמר לו שה' ציווהו לא לאכול ולא לשתות מים בבית אל. אז שיקר לו נביא השקר ואמר לו שגם הוא נביא, ומלאך אמר לו בדבר ה' שישיב את איש הא-להים ויאכילנו וישקנו.

איש הא-להים האמין לנביא השקר, הלך אתו אל ביתו, אכל ושתה, ואז זכה נביא השקר לנבואת אמת שבה נאמר לו שכיוון שאיש הא-להים עבר על נבואת עצמו, לכן לא יזכה להיקבר. הרד"ק שם (פסוק יא) כותב: "ונביא אחד זקן ישב בבית אל, תרגם יונתן ונביא שקרא חד סבא. ויש נוסחאות שכתוב בהם 'ושמיה מיכה', וכן בדברי חז"ל, כי מיכה היה!".

על פי דעה זו נביא השקר הזקן הוא מיכה. בסוף ימיו מיכה הוא נביא שקר שזכה לנבואת אמת, וכמבואר בסוף מלכים ב' (כ"ג, יח) הוא זכה שעצמותיו נצלו ולא נשרפו על ידי יאשיהו על המזבח. מדוע זכה נביא השקר לנבואת אמת? בגלל הכנסת האורחים שקיים[5].

יתכן להציע כי מציאות זו של נבואת שקר לצד נבואת אמת תואמת במידת מה את מעשיו הקודמים של מיכה שעבד את ה' מחד גיסא, אך מאידך גיסא עשה בית א-להים ובו פסל, מסכה, תרפים ואפוד. הופעה זאת מחזקת את התדמית שיש בה מן התערובת ושימוש בכל העולמות.

 

מיהו הנער הלוי?

הכתוב מציג אותו בשופטים (י"ז, ז): "וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם: וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ".

מעניינת העובדה כי פרשת פילגש בגבעה מתחילה אף היא באופן דומה (שופטים י"ט): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה: וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה... וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ".

הדמיון בין שתי הפרשיות הן בזיקה בין בית לחם יהודה להר אפרים, והן בעובדה שמדובר בלוי. האם הדבר מעיד על תופעה של נדידת אנשי לוי ממקומות אחרים לאשר ימצאו?

מעבר לפרטים אלו, הכתוב אינו מציין פרטים נוספים.

הגמרא בבבא בתרא (קי.) מזהה את הנער הלוי עם יונתן בן גרשום בן משה:

"ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה - אמרו לו: לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: אל תקרב הלום? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: מה זה בידך? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: ואתה פה עמוד עמדי? תעשה כהן לע"ז! אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו... כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות. וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו".

מעניין לראות כמה הכסף משפיע על חייו. בגלל הכסף מצטרף הנער הלוי לבית הא-להים של מיכה ומשמש בו ככהן, ובגלל הכסף הוא חוזר בתשובה.

כך לשון הירושלמי בברכות (פ"ט):

"מתיבין לרבי שמואל בר נחמן והא כתיב (שופטים יח ל) עד יום גלות הארץ. אמר לון כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין שלו [=החליף השרים שלו, ופיטרו את יהונתן בן גרשום]. וחזר לקילקולו הראשון. הה"ד (מלכים א יג יא) ונביא אחד זקן יושב בבית אל וגו'. אמרין הוא הוה".

הכסף גורם לו לחזור לסורו. מעניין כי באופן פשוט ההגעה להר אפרים זהה עם ההגעה לבית מיכה. הדבר מלמד כי ככל הנראה בית מיכה הפך להיות מקום מרכזי של הכנסת אורחים, ובאופן טבעי הוא מהווה כתובת טבעית מתבקשת לאדם המגיע להר אפרים (שזהו שטח גדול ביותר), להיכנס אליו לבקר בו ולהתארח בו.

 

היחס בין פסל מיכה ומשה[6]

א.

ראשית הקשר על פי דברי רש"י על הגמרא בסנהדרין שהזכרנו, שהקב"ה אומר למשה "קוצים הן מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים גמורים", ואם תרצה, תנסה והוציא אחד מהן, הלך משה והוציא את מיכה. משה רבנו הציל את מיכה והביא לגילויו בעולם[7].

ב.

חז"ל שואלים בבבא בתרא (קט:) על אודות יהונתן בן גרשום בן מנשה הוא הנער הלוי המשמש ככהן בבית הא-להים של מיכה – "וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה". הנו"ן התלויה משמעותה "יהונתן בן גרשום בן משה".

ג.

חז"ל מצביעים על הזיקה בין נער הלוי לבין נכדו של משה, בגמרא בבבא בתרא (קי.):

"ויסורו שם ויאמרו לו [=בני דן לנער הלוי בבית מיכה] מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה (שופטים י"ח, ג) - אמרו לו: לאו ממשה קא אתית [=באת] דכתיב ביה: אל תקרב הלום? (שמות ג', ה) לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: מה זה בידך? (שמות ד', ב) לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: ואתה פה עמוד עמדי? (דברים ה', כז) תעשה כהן לע"ז! אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא [=משה]: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא [=פשוט נבילה בשוק וקבל שכר, ואל תאמר אדם חשוב אני והדבר בזוי לגבי]".

על כן עולה כאן שאלה משמעותית – איך יתכן כי נכדו של משה משמש כהן בבית א-להים בו ישנה בתערובת עבודת ה' ועבודה זרה[8]?

מהמכילתא בפרשת יתרו משתמע כי שורש העניין במה שהתרחש לפני לידת בנו של משה, וכך מסופר שם:

"בשעה שאמר משה ליתרו תנה לי את צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו קבל עליך דבר אחד שאני אומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו משה מה הוא אמר לו הבן שיהיה לך תחלה יהיה לע"ז, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו השבע לי, וישבע לו, שנאמר ויואל משה לשבת (ב', כא), אין אלה אלא לשון שבועה שנאמר ויואל שאול את העם (שמואל א', י"ד)".

מן המדרש יוצא כי משה נשבע שבנו יוקדש לעבודה זרה.

יתכן כי המכילתא למדה זאת מגזירה שווה "ויואל הלוי לשבת את האיש", "ויואל משה לשבת את האיש" – כשם שהאיש הלוי עסק בעבודה זרה, כך גם משה ביחס לזרעו.

בעל הטורים (שמות ב', טז) כתב שמשה ידע שיצליח להחזיר את יתרו בתשובה אם יהיה אצלו, כמו שאכן קרה שיתרו התגייר, ולכן הסכים להישבע שבנו יהיה לעבודה זרה, כיוון שידע שהדבר לא יצטרך להתבצע בגלל שיתרו עצמו יפרוש מעבודה זרה.

בילקוט מעם לועז (שופטים י"ח, לא) כתוב שהיה ויכוח חינוכי בין משה ליתרו. משה טוען שיש לגדל את הילד בקדושה מקטנותו, ואילו יתרו טוען שצריך לתת לילד את האפשרות לראות את כל הצדדים, והוא יחליט בעצמו. זו הכוונה ש"יהיה לעבודה זרה" – פתוח אפילו לעבודה זרה. משה הסכים מתוך שהיה בטוח שבנו יבחר בטוב אף אם יכיר את דרכי העבודה הזרה.

בנוסף, משה ראוי היה להיות כהן והפסיד את כהונתו בעקבות סירובו לקבל על עצמו את שליחות ה' (זבחים קב. ורש"י שמות ד', יג-יג). האבן עזרא בפרשת קרח (במדבר ט"ז, כח) כותב: "ויש כאן שאלה ותשובתה בפרשת וילך". המשך חכמה מבאר את דברי האבן עזרא: מדוע לא נטל הקב"ה את הכהונה מאהרן בעקבות חטא העגל, ונתנה למשה שלא היה שם? ההסבר הוא באמור "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר" (דברים ל"א, טז). כיון שהיה גלוי לפני ה' יתברך שיהונתן בן גרשום בן משה יהיה כומר לעבודה זרה, לא קיבל משה את הכהונה.

השלכה נוספת של היות נכדו של משה כהן לפסל מיכה בדן, בסוף התורה נאמר: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת  הַגִּלְעָד עַד דָּן" (דברים ל"ד, א). הספרי דורש ורש"י בעקבותיו כי כוונת הפסוק עד דן לפסל מיכה שהועמד בדן. המשך חכמה על אתר מבאר כי למי שאומר 'עד ולא עד בכלל', לא הראה הקב"ה למשה את פסל מיכה בדן, מפני שיהונתן בן גרשום היה כהן לפסל.