תולדות עבודת ה' במזבחות | 38 | איסור הבמות | 15

 

לאחר סקירה של פסל מיכה לגבי זמנו, מיקומו, אופי העבודה בו, משמעות קיומו ביחס למשכן שילה, ומי הדמויות שפעלו בו, נתבונן בשאלה מהו יחס הכתוב אל פסל מיכה.

 

מדוע אין גינוי מפורש בכתוב לקיומו של פסל מיכה?

אחת מהשאלות המתחייבות מעיסוקינו בעניין פסל מיכה, היא איך ייתכן שהכתוב, מעבר לאופן תיאור המתרחש גם בבית הא-לוהים של מיכה וגם בגזילתו והעברתו לדן בצפון, אינו מגנה את קיומו של הפסל, אשר על פי פשט הפסוקים קיים מתחילת תקופת השופטים ועד סוף ימי המשכן בשילה, כלומר כ-350 שנה לפחות, ואין ענישה על קיום הפסל הזה.

גם אם אנחנו מבינים כדעת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שמדובר על עבודת ה' אלא שבדרך אסורה, בכל אופן, בפסל מיכה עברו על האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ".

בנוסף, אם נשווה את חומרת החטא הזה לחומרת חטא העגל, כהבנת הכוזרי, הרי שהשלכות העבודה לעגל היו חמורות וקשות, לאותו הדור – ביחס לאופן השראת השכינה במשכן, ולכל הדורות – בפגיעה הקשה בזיקת כנסת ישראל לקב"ה.

גם ההשוואה של חז"ל בסנהדרין (קא:) "הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי", ודאי אינה שופכת אור חיובי על פסל מיכה, אך הדברים מאוד רמוזים ולא מפורשים.

לעומת זאת, המשנה בסנהדרין (צ.) האומרת על ירבעם שאין לו חלק לעולם הבא, אינה נוקטת זאת ביחס למיכה. חז"ל מבחינים באופן ברור בגורלם השונה, ייתכן וזה מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, כפי שנראה בהמשך[1].

בכדי לענות על השאלות נחזור תחילה לגמרא בסנהדרין:

"תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה שלושה מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבבין זה בזה. ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה: הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים.

ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להם הקב"ה: בכבודי לא מחיתם ועל כבודו של בשר ודם מחיתם?!"     (קג:).

השיקול במדרש לא להיענות לבקשת מלאכי השרת, שבקשו לדחוף את מיכה ופסלו, הוא העובדה כי פתו של מיכה מצויה לעוברי דרכים.

הכנסת האורחים המרשימה של מיכה, הקיום הנעלה של מצות בין אדם לחברו זו גובר על חטא העגל הגדול של הקמת הפסל, חטא הפוגע באופן ישיר במישור של בין אדם למקום. כביכול ויתר הקב"ה על כבודו לטובת מי שפתו מצויה לעוברי דרכים.

רש"י שם מבאר את דברי חז"ל על פיהם "ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה":

"ועל דבר זה על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו, נענשו אנשי פילגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף".

לפי רש"י, המחיר הנורא של ארבעים אלף חללים בפילגש בגבעה הוא תוצאה ישירה של העובדה שלא מחו על פסל מיכה. זו אמירה מרחיקת לכת – אי המחאה גוררת מחיר דמים נוראי.

 

"שפתו מצויה לעוברי דרכים" – כוחה של מצווה

הרב ישראל רוזן[2] מבקש לתת לכך פרשנות שונה מזו של רש"י. בפרשנותו, קשר רש"י את המשפט "ועל דבר זה" למשפט שלאחריו "בכבודי לא מחיתם": אי המחאה גרם לארבעים אלף החללים.

הרב רוזן מבקש לקשר את המשפט "ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה" למשפט שלפניו: "שפתו מצויה". על דבר זה – על היעדר הכנסת האורחים ומניעת פת מעוברי הדרכים –נענשו אנשי פילגש בגבעה.

יש כאן אמירה מעניינת, לפי הרב רוזן "הניחו לו! שפתו מצויה לעוברי דרכים" גובר מבחינת הקב"ה על כבודו שלו, הכנסת אורחים גוברת על עשיית פסל, מסכה, אפוד ותרפים גם בבית האלוהים של מיכה וגם אחר כך, אצל שבט דן בעיר דן שבצפון במשך מאות שנים[3].

מעניין לראות את ביאורו של המהר"ל בחידושי אגדות בסנהדרין על היחס בין זה שפתו מצויה לעוברי דרכים לבין העבודה זרה וכך דבריו:

"הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. ודבר זה כנגד מה שהיה עובד ע"ז, ובזה שפתו מצויה לעוברי דרכים בזה היה מקיים אחרי ה' א-להיכם תלכו, שכך דרשו ז"ל (סוטה י"ד א') אחרי ה' א-להיכם מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. כי הש"י נקרא מקור מים חיים והע"ז נקראת בורות נשברים אשר לא יכילו המים כדכתיב (ירמיה ב') אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, כי אף אחר שהשפיע הש"י אותם ונתן אותם בעולם אין קיום להם רק כי הש"י מקיים הכל. לכך מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, בזה משפיע אל הכל כמו שהוא יתברך משפיע אל הכל, ובזה יש לו דביקות קצת בו יתברך ומתרחק מן הע"ז שנקראת בורות נשברים אשר לא יכילו המים ואינם משפיעים לאחרים ועוד יתבאר".

המהר"ל מבאר יפה כי עומק המעלה "שפתו מצויה לעוברי דרכים" הוא קיום "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים י"ג, ה) – מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. משמעות הביטוי שה' גומל חסדים היא שה' משפיע על כל הנמצאים, ומי שפתו מצויה לעוברי דרכים מתדמה לקב"ה, המשפיע על הכל, כי ה' יתברך נקרא מקור מים חיים.

כשהנביא ירמיהו מתאר את עזיבת העם את הקב"ה הוא אומר "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ב', יג). בהגדרה, אין ביכולת העבודה הזרה, כמו השמש והירח, להתקיים עצמאית, כי ה' יתברך מקיים הכל; לכן נמשלה העבודה הזרה לבורות נשברים שלא יכילו מים.

לפי המהר"ל, העובדה שפתו מצויה לעוברי דרכים מלמדת שיש למיכה קצת דבקות בקב"ה והוא מתרחק מן העבודה הזרה.

כך גם אפשר להבין איך צד גמילות החסדים גבר על העבודה הזרה, ומדוע אין ביקורת קשה מאוד כמו עונש או חורבן.

 

זכות הציבור

הדבר הזה מזכיר את דברי המדרש על אודות ההשוואה בין דור המבול לדור הפלגה:

"אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה, ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנא' (איוב כד) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה"   (בראשית רבה פרשה לח, ו).

דור הפלגה, בעצם הקמת מגדל בבל, מרדו בקב"ה, אך נשתיירה מהם פליטה מפני שהיו אוהבים זה את זה. לעומת זאת, מדור המבול לא נשתיירה פליטה כי היו שותפים בגזל.

גם כאן אנחנו רואים שלמרות החטא בין אדם למקום ישנה סלחנות כלפיהם, וזאת בהתחשב בעובדה שבדור זה הייתה להם מעלה בתחום שבין אדם לחברו, שהיו אוהבים זה את זה.

בעל המשך חכמה עוסק ביחס הזה בין מצוות שמעיות (בין אדם למקום) ובין מצוות נימוסיות ומידות (בין אדם לחברו), כשהעיקרון הקובע הוא שגם אם ציבור נשחת בבין אדם למקום בכל אופן ה' אתם, מה שאין כן כשציבור נשחת בנימוסין ובמידות, שאז ה' מסלק את שכינתו מהם.

המשך חכמה מאריך ומביא ראיות רבות לשיטתו, וכה דבריו:

"בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצוות שמעיות כמו עבודה זרה ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנימסיות ומידות כמו מחלוקת לשון הרע, רכילות, גזל, אין בו מלקות, דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה (ספרי לדברים כה, ב).

"אולם זה דוקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה (פרק א משנה א): דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלים במלחמה וכו', אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים. שאם הצבור נשחתין בעבודה זרה ועריות על זה נאמר (ויקרא טז, טז) "השוכן אתם בתוך טומאתם". אבל בנימוסיות ומידות לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב (תהלים נז, ז) "רומה על השמים" וכו', כביכול סלק שכינתך מהם.

"וגדולה מזו אמרו (יומא ט, א) שבמקדש ראשון היו עובדי עבודה זרה עריות ושפיכות דמים, ובמקדש שני היו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, ומפני מה חרב? מפני שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות: ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. ושם שאלו, מה הם גדולים? - תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. הרי דאם הצבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתין במצוות.

"ולכן אמר רבי יוחנן פרק חלק סנהדרין דף קח, א: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל, דכתיב (בראשית ו, יג) "הנני משחיתם... כי מלאה הארץ חמס". שעל עריות דין צבור יש להם והיה מרחם עליהם, אבל על נימוסיות לא יתכן - ולכן על חילול שבת בעונותינו הרבים שנתפשט, יאחר להם כי הם צבור.

"ואף בעבודה זרה אמרו בספרי "והנפש ונכרתה", שאין הצבור נכרתים - אבל כיון שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול, ונשחתו במידות כי המה כחייתו טרף, אז נקום ינקם ה' ולא יאחר. כי איך נחשוב להם? אם כיחידים, הלא על מצוות הן נכרתין; ואם כצבור, הלא על נימוסיות הן יתמו!

"וכן בדור המבול: - על גזל לבד היה דנן כיחידים, אבל כיון ש"השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו, יב), אם היה דן אותו כל יחיד לעצמו היה נכרת, ועל כרחך דדן אותן בהצטרף כצבור, והיו נכרתין עבור הגזל.

"ולכן מצאנו שעל העגל שהיה החטא בעבודה זרה, מחל הקדוש ברוך הוא להם ונתרצה להם (שמות לב, יד), אבל על מרגלים שהיה לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם, ונגזר "במדבר הזה יתמו" וכו' (במדבר יד, כט-לה).

"ומזה אתי שפיר המדרש (מכילתא מדרש אבכיר) שהובא בילקוט (רלד) "והמים להם חומה" (שמות יד, כט) - מלמד שעמד סמאל ואמר: רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים?! והיה משמיע קולו לשר של ים, נתמלא עליהם חמה וביקש לטובעם [לכן כתוב "חמה" - חסר ויו]. היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום דהגם דהיו נשחתין כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה, יעויין מכילתא בא פרשה ה, ולכן בצבור הקדוש ברוך הוא עושה להם נסים. אבל במים, כשנחלקו לארבע כתות, ויש שאמרו נשוב מצרימה, הלשין שצריך לדון אותם כיחידים, והן נכרתין על עבודה זרה, ואיך אתה עושה להן נסים?! ודו"ק... יתן השי"ת שבני ישראל ישובו לה' מתוך הרווחה, אמן!"          

                                                   (שמות י"ד, כט ד"ה והמים).

המשך חכמה מביא מספר ראיות לשיטתו:

1. השוואה בין דורו של דוד – שהיו נופלים במלחמה כי היו בהם דילטורין, לבין דורו של אחאב – עובדי עבודה זרה שלא היו בהן דילטורין והיו מנצחים.
2. המקדש הראשון חרב בגלל עוון עבודה זרה וגילוי עריות ובפועל לאחר שבעים שנה נבנה המקדש השני ("חזרה לראשונים"), ואילו המקדש השני, שחרב מפני שנאת חינם, עדיין לא נבנה.
3. גזר דינם של דור המבול נחתם על הגזל.
4. על העגל, שהיה חטא בעבודה זרה, מחל הקב"ה, ולעומת זאת על הלשון הרע וכפיות הטובה בחטא המרגלים, לא מחל.
5. במצרים עבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אך לא היה בהם לשון הרע ולכן הקב"ה היה עושה להם נסים. אולם לקראת קריעת ים סוף, כשנתחלקו לארבע כיתות, יש לדון אותם כיחידים והקב"ה לא עשה להם ניסים.

מן הראיות השונות אפשר לראות קו עקרוני שהשחתת המידות בציבור חמורה מהפגיעה בקשר עם הקב"ה.

במהדורת הרב קופרמן מסביר המהדיר על המשך חכמה כי כאשר הציבור חוטאים בנימוסיות ממילא בטל מהם דין ציבור, כיוון שהם אינם מתייחסים זה לזה כחלק מציבור אחד. לכן, הם אינם יכולים ליהנות מזכות הציבור ומהגנתו כפי שיכולים אלה אשר חוטאים במצוות שמעיות בלבד.

עצם הפרת המצוות הנימוסיות מפוררת את הציבור, נוטלת ממנו דין ציבור, וכל אחד נדון כיחיד בלא הגנת זכות הציבור אשר ממנו, למעשה, הוא פרש על ידי מעשיו.

 

פסל מיכה – עניין פרטי או סוגיה לאומית?

כמובן, אין המשך חכמה מתייחס לסוגית פסל מיכה, ועלינו לבחון האם זהו עניין של יחיד או של ציבור. ברור כי בתחילה מדובר בעניין פרטי של איש מהר אפרים ששמו מיכה בבית הא-לוהים שלו.

אולם השאלה המתבקשת היא איך לדון בעובדה שהמקום משמש כמקום הכנסת אורחים לכלל. האם עדיין מדובר בגדר של אדם פרטי שגם מכניס אורחים או שיש בזה איזה שהוא ממד ציבורי?

שאלה זו נשאלת גם לאחר שנגזל הפסל על ידי בני דן והועמד בדן שבצפון כשהוא משרת את כל השבט כולו, האם זה נחשב עניין פרטי או ציבורי?

בכל אופן, הכיוון של המשך חכמה מאלף והוא תואם, באופן כללי, את ההבנה שתתכן בעקבות הבנת רש"י בגמרא בסנהדרין, שכאשר המצב בין אדם לחברו מתוקן יש בכוחו לגבור על הפגעים שבין אדם למקום.

בשיעורים קודמים הבאנו את המדרש המובא בגמרא בסנהדרין (קג:) לפיו פסלו של מיכה עובר יחד עִם עַם ישראל בקריעת ים סוף. המדרש מתאר את סלחנותו של הקב"ה בעניין פסל מיכה בים סוף:

"הלכה תינוק שיש בו בידו אבן בשבת מהו לטלטלו? שנו רבותינו נוטל אדם את בנו והאבן בידו. כלכלה ואבן בתוכה מדור המדבר אתה למד שהיה הקב"ה נושאם במדבר כביכול כאשר ישא איש את בנו והייתה עבודת כוכבים בידם... כשעברו בים, צלמו של מיכה עבר עמהם שנאמר ועבר בים צרה ובכל כך לא הניחן הקב"ה" (במדבר רבה טז, כו).

הירושלמי בברכות (פ"ט הלכה ב) מתייחס גם הוא בצורה סלחנית, אך גם לגלגנית, למיכה שביקש פרנסה ומצאה בצל עבודה זרה, וכך דבריו (בתרגום):

"חברים שאלו את רבי שמואל בר נחמן: כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים, הכיצד? אמר לנו על ידי שהיתה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד? אדם היה בא להקריב שור או גדי או כבש לעבודה זרה ואמר לו תפייסו עלי והוא אמר לו מה מועילה לך, לא רואה ולא שומעת לא אוכלת ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת? אמר לו: ומה אעשה? אמר לו: הבא פנכת סולת והתקין עליה עשר ביצים ואקריב לפניו. כיוון שהלך אכל אותם. יום אחד בא אדם אחד בר חשיבות אמר לו כך. אמר לו: אם אינה מועילה כלום מה אתה עושה כאן? אמר לו בשביל פרנסתי".

המדרש אומר כי הפסל התקיים עד ימי דוד וכך הוא ממשיך:

"כיוון שעמד דוד המלך שלח והביאו. אמר ליה: אתה בן בנו של אותו צדיק ואתה עובד עבודה זרה?

"אמר ליה: כך אני מקובל מבית אבי אבא מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה חס ושלום לא אמר כן אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. כיוון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה? העמידו קומוס על תיסבריות שלו (ממונה על האוצרות).

"הדא הוא דכתיב 'ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות' (דבה"א כו, כד) שבואל ששב אל א-ל בכל לבו ובכל כוחו".

בהמשך לעיוננו הקודם, היות ועל פי חז"ל פסלו של מיכה היה קיים בזמן קריעת ים סוף נשאלת השאלה מדוע משה לא ביער את הפסל.

בבמדבר (י"א, א) נאמר "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". יונתן תרגם פסוק זה כך: "ותכלה מן הרשעים שבקצה המחנה של בית דן שהיה פסל עמהם".

נראה שיונתן מתכוון לפסל מיכה שהיה בידי שבט דן. מדוע משה משמיד מיד את עגל הזהב אך אינו נוגע בפסל מיכה[4]?

ניתן להניח כי משה סבר שאין זו עבודה זרה ממש, בניגוד לחטא העגל, אלא סוג של אנדרטה המדגישה את הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל המזוהה עם משיח בן יוסף.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

 

עורך: בנימין פרנקל