תולדות עבודת ה' במזבחות | 39 | איסור הבמות | 16

 

בשיעור זה נבחן את המשך הפרק – בואו של הנער הלוי לבית מיכה, ונעמוד על רקע התקופה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" ביחס לכל פרשיות סוף ספר שופטים. מתוך כך, ננסה להבין את עניינו של שבט דן, גניבת פסל מיכה והכהן ונדידת השבט צפונה למצוא את נחלתו.

 

בואו של הנער הלוי לבית מיכה

לאחר שהכתוב הציג את ביתו של מיכה, מתואר נער לוי מיהודה המגיע להר אפרים עד בית מיכה, ומחפש היכן לגור. מיכה מציע לו להיות לאב ולכהן תמורת תשלום כספי שנתי, בגדים, מחיה ומקום מגורים. ככל הנראה הנער הלוי שמח מאוד על המציאה ויושב בבית מיכה והיה לכהן. מיכה מבין כי ישנה כאן השגחה א-לוהית וכי ה' ייטיב לו כי הלוי היה לכהן.

מהתיאור הזה בולטות מספר נקודות.

ראשית, תפקיד הכהונה הוצע תמורת כסף; לפני כן הכתוב אומר כי מיכה מילא יד אחד מבניו שהיה לו לכהן! המצב הזה מלמד מה יחסו של מיכה ושל הנער הלוי לכהונה. ישנה כאן עסקה כלכלית הטובה לשני הצדדים, אך מעבר לפן הכלכלי, מיכה שמח ומאמין שה' ייטיב לו כי הלוי נעשה לכהן אצלו.

אף על פי שלא מדובר בכהן, לכל הפחות הוא שייך לשבט לוי. למרות העיוות הגדול, מאוד חשוב למיכה שבבית הא-לוהים שלו יהיה מישהו שממלא תפקידי כהונה. זה חלק מאמונתו ומהשקפת עולמו, וככל הנראה הוא מאמין באמונה שלמה כי ה' ייטיב לו על כך.

את המציאות הזו יש כמובן לצרף למתואר קודם לכן: האמונה בה', הפסל והמסכה, האפוד והתרפים, הגניבה, ולבסוף הקדשת הכסף לפסל ומסכה.

בית מיכה באופן טבעי נעשה היעד של הנער הלוי, וזאת למרות המציאות המורכבת של אמונת מיכה: לכאורה המגמה שלו חיובית, אמונה בקב"ה, אבל באמצעים הקשורים לעבודה זרה ובכהונה הנקנית בכסף (זו נעשית חשובה למיכה כיוון שזכתה לכהן משרת בדמות הנער הלוי).

 

בימים ההם אין מלך בישראל

הפרק הבא עוסק בחיפוש של שבט דן אחרי נחלה לשבט.

א. פסל מיכה

בשני חלקי הפרשה הכתוב חוזר על כך שאין מלך בישראל, ובעצם מיכה עושה את הישר בעיניו. התיאור הלעגני של בית הא-לוהים של מיכה הוא חשיפת האיש מהר אפרים, מיכה העושה את הישר בעיניו.

מקור הביטוי בחומש דברים (י"ב, ח) – "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". הכתוב שולל אפשרות של הקרבת קרבנות בכל מקום שירצו.

בספר שופטים יש קשר בין היעדר המלוכה לעשיית הישר בעיניו – הקרבת קרבנות בכל מקום. ככל הנראה ההנחה היא ששלטון מרכזי היה משפיע גם על הריכוזיות בעבודת ה', וגורם לכך שכל עם ישראל יבוא לעבוד את ה' במשכן הנמצא בשילה.

בהיעדר מלך, בית פרטי הופך להיות בית א-לוהים מרכזי של האנשים המגיעים להר אפרים (ובהמשך בנדידתו לדן), ובו ישנה עבודה בתערובת באמצעים פסולים, כל זאת במרחק קצר ביותר מהמשכן. אנו מוצאים בו מרכיבים של תחליף למשכן: במקום כהנים ישנו כהן שאינו כהן, ובמקום כלי המשכן ישנם פסל מיכה, אפוד ותרפים.

מציאות זו המוצגת בכתוב היא תוצאה של חוסר שלטון מרכזי ומלכות, ולכן כל אחד עובד את הקב"ה כישר בעיניו. אין מקום פולחן מרכזי המאחד את העם, והדבר מבטא את הפיזור, חוסר הקביעות והריכוזיות, והיכולת של כל אחד לעבוד את ה' כרצונו. בהחלט יתכן כי הכתוב מציג בפרוטרוט את בית הא-לוהים של מיכה, אך יתכן כי זהו דגם לאופי עבודת ה' באופן כללי גם במרכזים נוספים באזורים אחרים של הארץ.

מציאות שבה מתאפשר לשבט לגנוב את כל מרכיבי אותו בית א-לוהים ואת הכהן, ולנדוד צפונה, מתאפשרת כיוון שאין מלכות מרכזית. הכתוב בעצמו רומז לציפייה חיובית שהמלכות תתמודד עם סוגיה זו ברמה הרוחנית והלאומית הכוללת.

ב. שבט דן

כמבוא לפרק י"ח וכהקדמה לתיאור העובדה כי שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת, חוזר הכתוב ואומר שאין מלך בישראל. שבט דן נכשל בהיאחזותו בארץ ובהתנחלותו באזור השפלה ועד חוף הים במערב.

שבט דן, השבט האחרון שהוגרלה נחלתו בשילה, לא הצליח בסופו של דבר לרשת את נחלתו בארץ. כבר בתחילת ספר שופטים הכתוב מתאר (א', לד-לה): "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק: וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס".

האמוריים אינם מאפשרים לבני דן לרשת את נחלתם ולרדת לעמק אילון, והם נלחצים להר. בפועל, האמורי יושב בנחלתם ומונע מהם לאחוז בנחלתם המקורית. מציאות זו מעידה על שבט דן בעצמו, על חוסר יכולתו הצבאית לנחול את נחלתו, אך לא פחות על חוסר יחסם של שאר השבטים אל שבט דן.

כאשר כל שבט עסוק באחיזה ובהתנחלות בחלקו בלבד, ואינו נותן או מקבל עזרה מהשבטים הסמוכים לו, יש חוסר ערבות הדדית. מצב זה משקף את חוסר ההנהגה הכללית ואת היעדר מלכות. אין סדר מדיני וחברתי כולל, ושבט במצוקה עולה לאזור אחר, וכובש עיר של "עם שקט ובוטח".

לכן הכתוב מתאר את הציפייה למלכות שתשלוט ותכוון את ההתנחלות בארץ באופן ממלכתי וכולל, עם ערבות הדדית ועשייה כוללת שתאפשר לשלטון המרכזי לתת לכל שבט אפשרות מעשית לנחול את נחלתו.

ג. פילגש בגבעה

גם בהקדמה לפרשת פילגש בגבעה הכתוב מדגיש "בימים ההם ומלך אין בישראל". מעבר לסוגיית שפיכות הדמים ועריות המתגלה בכל כיעורה בפרשה זו, הפרשה מחדדת מאוד את הפירוד בין כלל השבטים, והמוכנות של שאר השבטים להתאחד יחד כנגד בנימין מתארת מציאות רוחנית, לאומית וחברתית עגומה מאוד.

שוב, המציאות ממחישה את היעדר המלכות והשלטון המרכזי שיאפשר הנהגה לאומית כוללת. ההנחה היא שהנהגה אחידה על ידי מלך יכולה להביא לאחדות בין השבטים גם בתהליך התיישבותם והתנחלותם, וגם במערכת היחסים ביניהם.

 

שבט דן

א. עבודה לפסל מיכה במדבר

על פי חז"ל ישנן עדויות כי שבט דן עבד לפסל מיכה במדבר. כך מובא בפסיקתא רבתי לפרשת זכור:

"זכור את אשר עשה לך עמלק... ויזנב בך כל הנחלשים אחריך. רבותינו אמרו הענן היה פולט שבטו של דן שהיו עובדי עכו"ם, שכתוב בהם לאחרונה יסעו לדגליהם".

זו אמירה כללית על השבט שעבד עבודה זרה.

בתרגום לשיר השירים (בתרגום לעברית):

"והיה עמלק הרשע גונב מתחת כנפי ענני הכבוד נפשות משבט דן והורג אותם, בגלל שהיה בידיהם פסל מיכה"       (ב', טו).

הראינו כבר שבשעת קריעת ים סוף, כבר עבדו בני דן לפסל מיכה, וכך במכילתא:

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והיו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדים ע"ז מהלכים ביבשה בתוך הים?! ומנין שאף הים נתמלא עליהם חומה? שנאמר והמים להם חמה (חסר וא"ו) אל תקרי חומה אלא חמה" (בשלח פרשה ו, י"ד, כט).

ומוסיף על כך בעל הטורים בפירוש לשמות (י"ד, כט):

"חמה כתיב חסר, שהקב"ה נתמלא עליהם חמה על פסל מיכה שעבר עמהם בים, והיינו דכתיב ועבר בים צרה, סופי תיבות רמה שהוא בגימטריה פסל מיכה".

ב. שבט דן מחפש נחלה

משלחת יוצאת מבני דן, אנשים בני חיל מצרעה ומאשתאול לחקור את הארץ ולרגל אותה. הכתוב מתאר כדבר טבעי ופשוט כי בבואם אל הר אפרים הם מגיעים עד בית מיכה, שמהווה מקום טבעי על אם הדרך.

בדיון בין משלחת בני דן לנער הלוי, הוא מתאר את התנהגותו של מיכה, ששכר אותו להיות לכהן. בני דן שואלים בא-לוהים להצלחת דרכם, והכהן עונה להם "לכו לשלום נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה". ממש כאילו הגיעו למשכן בשילה והכהן שאל בה'; יש התייחסות ללוי שהפך לכהן, כאל כהן לכל דבר, ולשאלותיו בה' כאילו הכול נעשה בקדושה ובטהרה. ככל הנראה זוהי הנורמה של עבודת ה' בתקופה הזאת.

משם המשלחת של שבט דן מגיעה לליש. הכתוב מדגיש שמקום זה שוקט ובוטח, וכך אכן הם חוזרים לאחיהם בצרעה ובאשתאול, ומאיצים בהם לצאת לדרך. אכן, יוצאים משפחת הדני מצרעה ומאשתאול שש מאות איש חגורים כלי מלחמה. בדרכם מנחלת דן להר אפרים הם עוברים דרך קרית יערים.

ככל הנראה מיקום קרית יערים המזוהה כיום באזור טלזסטון, הוא המקום הראשון באזור ההר לכל הבאים מהשפלה, ועל כן באופן טבעי משמש כמקום דרכו עוברים העולים מן העמק ומן השפלה לעבר הר אפרים[1].

בהגעתם להר אפרים הם עוברים שוב בבית מיכה, גונבים בכוח את הפסל, המסכה, האפוד והתרפים, ומשכנעים את נער הלוי (הכהן) להיות להם לאב ולכהן, תוך כדי הצעה לשדרג את מעמדו מכהן לבית איש אחד, לכהן לשבט שלם. הוא אכן משתכנע ללכת איתם, ולוקח בעצמו את האפוד, התרפים והפסל.

כאשר מיכה ושכניו נוכחים לדעת שהפסל, המסכה, האפוד והתרפים נגנבו יחד עם הכהן, הם רודפים אחריהם. במפגש, שואלים בני דן את מיכה "מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ?", ותשובתו:

"וַיֹּאמֶר אֶת אֱ-לֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ"  (י"ח, כד).

הלעג שבפסוק כה זועק: מיכה עשה א-לוהים, וא-לוהים זה נגנב. איך זה יתכן? האירוניה כל כך גדולה. מיכה גנב את הכסף מאמו, ולאחר שהחזירו לאמו הכסף הוקדש לה' לעשיית פסל ומסכה, "אֱ-לֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי". והנה מן הכסף הגנוב נעשה א-לוהים, ועתה הא-לוהים הזה נגנב!

מעבר לכך, חשוב לשים לב למציאות הרגשית שמיכה נתון בה: הוא עובד לא-ל שאותו יצר בעצמו, שואל אותו שאלות ולבסוף מתמלא בעוגמת נפש גדולה כשזה נגנב! האם להאמין בא-ל הזה זה להאמין בעצמך? למי פונים עכשיו – לה' או לעבודה זרה? הרי מיכה יצר את מי שהוא פנה אליו!

הלעג של הכתוב מאוד ברור כשהוא בא לצייר את אופי עבודת הא-ל בביתו של מיכה. על כן הכתוב אומר כי בני דן לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן שהיה לו, ושכנעו בקלות את מיכה כי הם חזקים ממנו, ועל כן אין טעם להתנגד לגניבה.

משם הולכים בני דן לליש, על עם שוקט ובוטח, כובשים אותה ושורפים אותה באש.

ג. כיבוש ליש בידי בני דן[2]

בני דן נדחקו מגבול נחלתם בעמק החוף ובעמק אילון על ידי האמורי – שם המשמש כינוי ליתר הכנעני יושב הארץ שלא עלה בידי ישראל להורישו.

בני דן ביקשו לממש את זכותם ולכבוש נחלתם בצפון שנועדה להם מלכתחילה כברכת משה עליהם "דן גור אריה יזנק מן הבשן". וכך משתמע מכיבושה של ליש: אין הדני מחפש נחלה באשר ימצא, כי אם שולח אנשים לרגל את הארץ הידועה שנועדה להם על פי מסורת בית יעקב, אלא שלא יכלו להגיע אליה.

לפני הכיבוש הישראלי היה הגליל העליון (בין צור למקורות הירדן) ביד הצידונים (הפיניקים), וליש הייתה אחת מערי ארץ הצידונים. עם הכיבוש הישראלי היה חבל ערי הגליל העליון לנחלה לשבטי ישראל, ארץ הצידונים נצטמצמה בחבל החוף במערב, ואילו ליש הצידונית נותקה ובודדה, שכן שטחים ישראלים חצצו בינה לבין אחיה הצידונים. על מצב זה עמדו אנשי החיל מבני דן, שנשלחו לרגל את הארץ ולחקרה, ועליו עליה:

"וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ: וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ" (י"ח, כז-כח).

הצגנו בדברינו את הגישה המפורשת בדברי רש"י ורד"ק בפירושו הראשון כי לשם הייתה חלק מהארץ שנתחלקה בגורל, ונפלה בגורל לבני דן. לפי דעה זו, שבט דן מראש קיבל נחלה מפוצלת, חלקה במערב ארץ ישראל באזור גוש דן והשפלה של היום, וחלקה בצפון.

לפי הפירוש השני של רד"ק, לשם לא נכללה בגורל שבעת השבטים המתרפים, אך כיון שבני דן היו מרובין באוכלוסין, נאלצו להוסיף להם נחלה הרחק צפונה. מציאות זו מחדדת מאוד את מערכת היחסים הבין-שבטית באותה תקופה[3].

הדבר מתרחש סמוך לחלוקת הארץ, וכל שבט דואג לעצמו ושומר על נחלתו באדיקות יתירה. מעבר לעובדה ששאר השבטים לא נרתמו לעזור לשבט דן לרשת את נחלתו, הרי שעדיין היינו מצפים ממערכת יחסים תקינה בין השבטים או משלטון מרכזי המסדיר את היחסי הבין-שבטיים, שכל אחד מן השבטים השכנים והסמוכים לנחלת דן יוותר מעט על נחלתו לטובת שבט דן.

יתכן גם כי המתיחות הבין-שבטית היא זו שהובילה לחשדנות נוראה, לשנאת זרים ולהיפוכה של הכנסת אורחים. הכל מחשש למרגלים שבעקבותיהם ינסו בני שבט אחד לנגוס בנחלת שבט אחר.

על פי קו זה שפרסנו כעת אפשר להבין היטב את סמיכות הפרשיות של שבט דן המחפש נחלה בצפון ונאלץ לעזוב את נחלתו המקורית, ובין הפרשייה הנוראה של פילגש בגבעה.

לאחר כיבוש העיר ליש, בני דן קוראים לעיר "דן", והכתוב חותם את הפרק:

"וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה" (י"ח, ל-לא).

כפי שהבנו בעיוננו בעבר על זמנו של פסל מיכה, הפסל מצוי בדן כמה מאות שנים, ולכל הפחות כל זמן קיומו של משכן שילה. ללא ספק, אף על פי שאין הכתוב מתאר זאת במפורש, הפסל מהווה מוקד למשיכה לכל שבט דן, ויתכן כי גם לשבטים השוכנים בקרבת מקום.

הוויה מיוחדת זו של פסל ומסכה, אפוד ותרפים גנובים, וכהן שאינו כהן המשמש בכהונה, ושאולץ לעבור לצפון לדן כדי לעבוד במקום זה, זוהי ההוויה המיוחדת של פסל מיכה בדן, במשך כל התקופה הזאת.

ד. אחיזת שבט דן ונחלתו בארץ

מעבר לחוסר העזרה של שאר השבטים לרשת את נחלתו המיועדת באזור גוש דן, יש לעמוד גם על התנהלות השבט עצמו ביחס להתיישבותו בנחלתו.

שבט דן היה השני בגודלו מבין שבטי ישראל, והוא שמר על כוחו המספרי עד שנת הארבעים. אך בניגוד לגודלו הכמותי, לא ניכרו בו סימני עוצמה איכותית. במדבר, יהודה היה המוביל ודן המאסף לכל המחנות לצבאותם. בארץ, יהודה היה ראש וראשון לכובשים, ואילו על דן לא שמענו דבר.

תהליך ההתנחלות בארץ היה תלוי קודם כל במוטיבציה ובכישרון המעשה. בני יהודה ובני יוסף, במיוחד בני מנשה, היו חזקים וחדורי שאיפה לרשת את הארץ, ואילו שבט דן נשאר אחרון, מאסף לכל השבטים, ועל כן לא נשארה לו נחלה. יתכן שבעקבות מצב זה, השבטים השכנים נתנו לו זכות ישיבה בהרי השפלה שבנחלתם.

יתכן שמציאת זו מסבירה את הביטוי "ממשפחת הדני" המתייחס לבני דן ההולכים צפונה, לשש מאות האיש ולמרגלים, המשקף את המציאות היישובית. צרעה ואשתאול היו ערים יהודיות וניתנה רשות למשפחה דנית אחת לשבת עם בני יהודה ולחלוק איתם באדמות הערים האלה.

הצעה זו מסבירה מדוע דן חסר ברשימת ערי הלוויים בדברי הימים; דן הוא בעצם דייר משנה של יהודה ואפרים, ואין שום עיר שניתנה לבני דן לבדם.