תולדות עבודת ה' במזבחות | 30 | איסור הבמות | 7

 

איסור הבמות לאחר החורבן

בשיעור זה נמשיך לעיין בדברי בעל המשך חכמה הסובר כי קרבנות הבמה תפקידם להרחיק מעבודה זרה, ואילו קרבנות בית המקדש תפקידם לקרב העולמות ולחבר דודים.

כך כותב המשך חכמה לגבי טעמי הקרבנות בשיטותיהם של הרמב"ם והרמב"ן:

"ובזה נתגלה לי סוד במה שחדש רבינו חיים כהן במגילה דף י, א, למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא, מכל מקום בבמה אסור להקריב, יעויין שם. משום דאנשי כנסת הגדולה בטלינהו ליצרא דעבודה זרה (יומא סט, ב), אם כן תו אין צורך להקריב בבמה לגדור העם מעבודה זרה, ואין חפץ להשם בבקר וצאן בבמה שאינם לריח ניחוח, רק בשביל להגדירם שלא יקריבו לעבודה זרה. אם כן, תו כי בטלה יצרא דעבודה זרה אסור להקריב בבמה. ואתי שפיר מה שמייתי הגמרא תנאי, דלמאן דאמר שהיו מקריבין אעפ"י שאין בית בתחלת הבנין, סבר דאז היה אסור להקריב בבמה. ולר' אליעזר דסבר אז היה צריך בית, אם כן טרם שבטלו יצרא דעבודה זרה היה מותר בבמה. ואם כן הא דקתני זבחים קיב, ב משבאו לירושלים נאסרו הבמות וכו' ולא היה להם היתר, הוא כתנאי. אבל הא דקתני וקדושת ירושלים אין אחריה היתר היא לכולי עלמא. ור' יצחק הדר ביה, דבזמן הזה לכולי עלמא אין מקריבין בבמה, דבטל יצרא דעבודה זרה. ועיין תוספות זבחים דף סא, א סוף דיבור המתחיל מאי קסבר.

"ויבואר בזה פסוקי תהלים נא: 'כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה' (פסוק יח). פירוש, בבמה שאין קרבנות לריח ניחוח. 'הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם - אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל' (כ-כא). שאז יהיה עצם הקרבנות חפץ הבורא באמת לענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו".

נשאלת השאלה מדוע לא הותרו שוב הבמות לאחר חורבן הבית כפי שהיו מותרות לפני בנייתו? על פי הסבר המשך חכמה, לפיו ישנו הבדל בין במה ובין בית מקדש, הדברים מובנים.

הוא מפנה אותנו לסוגיה במסכת מגילה הדנה בהיבטים השונים של מחלוקת התנאים אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, או שקדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא (הן לגבי בית חוניו, לגבי קדושת ירושלים שאין אחריה היתר, ולגבי הקרבה אף על פי שאין בית). מתוך כך אנו עוברים לדברי ר' חיים שלדעת הסובר כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא הרי שגם במקומו של המזבח בהר המוריה אין אפשרות להקריב עכשיו וכל שכן בבמה, ולדעת הסובר שקדושה הראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא הרי שבמקום המזבח מותר להקריב אך לא הותרה הקרבה בבמות מחוץ להר המוריה.

המשך חכמה מביא את דברי ר' חיים כסיוע לשיטתו. אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, בכל זאת הבמות אסורות מפני שנסתיים תפקידן (אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר העבודה הזרה וכבר אין צורך לגדור את העם מעבודה זרה על ידי הקרבה בבמות). לדברי ר' חיים, איסור הבמות אינו קשור לקדושת ירושלים לשעתה ולדורות אלא זהו איסור מוחלט שלדעת המשך חכמה הוא תוצאה של ביטול יצרא דעבודה זרה וממילא ביטול תפקידן של הבמות.

על פי חילוקו הוא מבקש לבאר את הפסוק בתהלים "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה" (נ"א, י). חלק זה של הפסוק עוסק בהקרבה בבמה שאין קרבנותיה לריח ניחוח אלא רק לגדור את העם מעבודה זרה. היות וקרבנות כאלה באים רק כדי להרחיק מעבירות, הרי אפשר לומר "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (שם, יט).

לעומת זאת הפסוק בהמשך "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (שם, כ-כא), מכוון לקרבנות המוקרבים בבית המקדש שאז מטרת הקרבת הקרבנות אינה להרחיק מעבודה זרה אלא הקב"ה חפץ בעצם הקרבנות לקרב העולמות ולהועיל לכל העם כולו.

איסור בשר תאווה במדבר

נמשיך בדברי המשך חכמה:

"ובזה יתורץ הא דקאמר חולין יז מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהא מקרבי למשכן, ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהא מרחקי ממשכן (יז, א), וכל שכן השתא דארחיקו להו טפי. והקשו בתוספות, הא במות מותרות ואם כן אקריבו להו טפי יעויין שם. ומלבד דבזמן הזה אסורים במות כמו דפרישית [עיין טורי אבן (מגילה י), עוד לא שייך עצם הסברא. דבשלמא גבי משכן שחפץ השם בזבחי צדק עולה וכליל, לכן אסר בשר תאוה כדי שיבואו למשכן. אבל במות, שעצם הקרבנות אינם אהובים להשם ואינם לריח ניחוח, רק כדי להגדירם מעבודה זרה, לא שייך לאסור בשר תאוה כדי שיבואו לבמה. שאדרבא! שמרצון האדם לעשות פעולות הקרבה צוה להקריב בבמה, ודו"ק היטב".

הוא מפנה אותנו לדעת ר' ישמעאל בגמרא בחולין (טז:) שטעם היתר אכילת בשר תאווה תלוי בכניסה לארץ. כשבני ישראל חנו במדבר נאסר בשר חולין, וכשנכנסו לארץ והתיישבו בכל חלקי הארץ בנחלותיהם הרחוקות מן המקדש הותרה אכילת בשר תאווה.

לפי הסברו של המשך חכמה, הרי שבמשכן ה' חפץ בזבחי צדק עולה וכליל ועל כן במדבר נאסר בשר תאווה כדי שיבואו למשכן כדעת ר' ישמעאל. אבל לגבי הקרבה בבמות כשהקרבנות עצמם נועדו רק להרחיק מעבודה זרה הם אינם אהובים לה' ואינם לריח ניחוח. לא שייך לאסור בשר תאווה על מנת שיבואו להקריב בבמה אלא אדרבא מרצון האדם לעשות פעולות הקרבה הוא ציווה להקריב בבמה.

רמז יפה לכך הביא הרב קופרמן בביאורו למשך חכמה, מתוך דברי בעל הטורים:

"וכליל על מזבח ב' במסורה, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל (תהילים נא, כא). אף על פי שזר מקריב בבמה אינו זבחי צדק, אלא מה שקרב בפנים על ידי כהן וזהו וכליל על מזבחך אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל"          (דברים ל"ג, י).

בין שם א-לוהים לשם הוי'

המשך חכמה ממשיך לבאר:

"ובמנחות (קי, א). בן עזאי אומר: לא נכתב בקרבנות לא אל"ף למ"ד, ולא א-להים, אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. והדבר מובן על פי מושכל, כי הקרבנות היה מנהג אצל כל הגויים לכוחות רוחניות מיוחסות לאיזה צורות. ולא כן חלק ה' עמו, כי אין להם ייחס והכנעה לאיזו כוח, רק לשי"ת הנמצא האמיתי והממציא הכל מהאפס המוחלט, רק לשם המיוחד בלבד. וכן בכל פרט ציין הבורא ההבדל בין הקרבנות של הגויים לקרבנות שצוה את עמו ישראל: "לִזְבֹּחַ לַה'" (שמות ח, כה), "לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'" (שמות ל, כ). וזה כוונת המאמר, כי "ה'" לא נקרא על איזה כוח מיוחד - כמו שמצאנו בשם "א-להים" על מלאך ודיין - רק על כח כל הכוחות ועילת העילות וסיבת כל הנמצאים. לכן העם שעדיין לא היה נקי לבבם מהרגשות הכוזבות הדמיונות, כאשר מסבת זה חטאו בעגל, לכן אמר פרעה "עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים וכו' נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ" (שמות ה, ח). אולם השוטרים - המופלגים בחכמתם - הזהרו בדבריהם, לכן אמר להם "עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה'" (שמות ה, יז) יעויין שם ודו"ק. ויעויין ענין נחמד על פי זה בזוהר הקדוש פרשת משפטים סוף המקרא "אם אדוניו".

הגמרא במנחות מחדדת את העובדה כי בקרבנות שם הא-לוהות המופיע אינו א-לוהים אלא ה', ומבאר רש"י על הגמרא במנחות:

"לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה, וזה ששמו כך ציום להקריב לו פרים, וזה אילים לכך נאמר בכולם 'רֵיחַ נִיחֹחַ לַה''"            (ד"ה לבעל הדין).

אם היו מופיעים בפרשיות הקרבנות שמות שונים של הקב"ה, ניתן היה בטעות להבין כאילו כוחות הטבע הם חלילה כוחות נפרדים מה', ולכן כתבה התורה לגבי כל הקרבנות כולם "רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'". כך התורה מונעת מאתנו מלחשוב שה' העניק כח או סמכות לאחד מכוחות הטבע ושברצונו שנעבוד אותם. אין כח א-לוהי אחר בעולם אלא ה' האחד והיחיד.

המשך חכמה מבדיל בין עם ישראל לשאר אומות העולם המייחסים כוחות רוחניים לצורות כאלו ואחרות, מה שאין כן בעם ישראל המייחד ונכנע רק לקב"ה המיוחד הממציא כל מהאפס המוחלט. שם 'א-לוהים' מכוון לכח מיוחד ושם המפורש מבטא את כלל הכוחות, עילת העילות וסיבת כל הנמצאים. המשך חכמה מדייק כי העם שחטאו אחר כך בעגל צעקו "נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ" (שמות ה', ח) ואילו השוטרים המופלגים בחכמתם עשו שימוש בשם ה' "נִזְבְּחָה לַה'".

מזבח אבנים ואיסור נטיעת עץ

המשך חכמה מתייחס לדברי בן עזאי על הפסוק "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים ט"ז, כא):

"ועל זה כוון הא-להי בן עזאי (מנחות קי, א) זה לשונו: בוא וראה [כי זה באמת הרגש נפלא מאוד] מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא "א-ל", ולא "אלהים", אלא ה' - שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות [תורת כהנים ויקרא פרשה ב']. וביאור דבריו כי שם "א-להים" הוא כח כל הכחות העלולים ונמצאים מאתו יתברך. ושם "א-ל" הוא מורה על חוזק פעולותיו וחסדו לכל בשר. ואם היה כתוב כן בפרשת קרבנות, היה פתחון פה למינים כי הוא צריך ליזון חלילה מהקרבנות. לכך נאמר בכל מקום "ה'", כי הוא מורה על היותו נמצא מחוייב במציאותו, והוא מהוה וממציא כל. ואם כן לא יתכן בשכל לאמר כי הוא מקבל הזנה ותוספות מהנמצאים התלויים ברצונו ונבראים יש מאין הגמור רק בחפצו.

"והנה ידוע כי הדומם אינו ניזון ואינו ניתוסף, כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים. ואשר נמצא כי יגדל האבן, הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן, אבל לא מיניה קא רבו [בבא מציעא סד, א עיין שם היטב]. לא כן הצומח והחי, ניזונים וגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד, כנודע.

"ולהורות כוונה זו, צוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח - מקום הקרבנות - הוא דבר שאינו ניזון ואין צריך למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסבת הזנה והתוספות בשלמותו כלל. לזה נאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ" [ודייק במלת "אשרה" כמו שאמרו בתורת כהנים קדושים (פרשה יא): עשרה שמות המגונים שנתגנתה בהם עבודה זרה וכו' אשרה - על שם שהם מתאשרים מאחרים, והוא כמו שכתבנו] "אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ", כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותיך, ועשייתו הוא לך לסבתך ולשלמותך".

שם א-לוהים הוא ביטוי לכוחות המגיעים מהקב"ה, חוזק פעולותיו של הקב"ה. בקרבנות השימוש בשם ה' מלמד שמציאותו של הקב"ה אינה מצריכה הזנה או תוספת מהנבראים על ידו והוא מהווה וממציא הכול. הדומם אינו ניזון ואינו גדל בשונה מהצומח והחי הניזונים והגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד.

כך הוא מבאר מדוע ה' ציווה לעשות מזבח אבנים ללא שום עץ, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" וכן "מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ', כב). כשם שהמזבח מקום הקרבנות הוא דבר שאינו ניזון ולא צריך מים ומזון, כך גם כל עניין הקרבנות עצמם אין בו לא הזנה לא תוספת בשלמות של הקב"ה. הקב"ה אינו צריך הזנה חלילה, והכול נועד רק לתועלת האדם וצרכיו.

בכך השלמנו את ביאור דברי המשך חכמה המחדש בדבריו כי ההבדל בין הקרבה בבמות להקרבה במשכן ובמקדש אינו רק הבדל בין מקום אחד למקומות הרבה ובין כהנים המקריבים לבין הבכורות כנציגי המשפחה, אלא הבדל מהותי בתכלית הקרבת האדם שם.

הבמות עניינן הרחקה מעבודה זרה, בחינת סור מרע, ואילו קרבנות המוקרבים במקדש עניינם קירוב העולמות וחיבור דודים, בחינת עשה טוב. דבריו הנוספים נועדו לבאר בעומק יסוד זה.

 

בכך אנחנו משלימים את התבוננותנו במהות עניינן של הבמות. מכאן בכוונתנו לבחון באופן מעשי בשיעורים הבאים מכניסת בני ישראל לארץ - היכן ובאיזה הקשר אנחנו מוצאים הקרבה מחוץ למקום המשכן ומהי משמעותה המעשית והרוחנית. מתוך כך נוכל לבחון את ייחסה של התורה והנביאים לסוגיית הבמות מן הכניסה לארץ ועד סוף ימי הבית הראשון.