תולדות עבודת ה' במזבחות |41 | איסור הבמות | 18

לאחר עיוננו בהיבטים שונים של פרקי פסל מיכה, התייחסנו למשמעותה של פרשת פילגש בגבעה בזיקה לענייננו ובכך אנחנו חותמים את עיוננו בספר שופטים ועוברים לספר שמואל.

בתחילת הספר מתוארת עלייתו של אלקנה למשכן שילה. בהשוואה למציאות הרוחנית הכללית ולזיקה האפסית של העם למשכן בשילה, עלייה זו היא חידוש משמעותי, ובפרט על פי תפיסת חז"ל שראו בעלייה זו ניסיון לאומי לחידוש הקשר של עם ישראל למשכן בשילה.

 

סוף ימי משכן שילה

בפרק א, מגולל הכתוב את סיפור עליית אלקנה ומשפחתו למשכן, תפילת חנה, המפגש בין חנה לבין עלי הכהן, פקידת חנה ותפילת ההודיה שבעקבותיה.

בפרק ב, מתוארת המציאות העגומה של אופן תפקוד המשכן תחת אחריותם של חופני ופנחס, בני עלי הכהן, הנוהגים במשכן כבאחוזתם הפרטית תוך התייחסות מזלזלת וחסרת רגישות כלפי מביאי הקורבנות ובהעדר כל מחויבות הלכתית.

בין היתר, הם חוטפים את בשר הקורבנות בחזקה עוד לפני הקטרת החלב, ולכך מתייחס הכתוב בחריפות – "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'" (ב', יז). בהמשך, נטו חז"ל לפרש גם את הכתוב לפיו נהגו בני עלי לשכב את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד כעוולה המתייחסת לתפקוד המשכן; לפירושם, נשים המביאות לאחר לידתם קרבן של תור או בני יונה הועמדו בסוף התור מפני שכמות הבשר בקרבנם דלה[1].

גם עלי בביקורתו לבניו מפריד לכאורה בין תחום המצוות שבין אדם לחברו הנתון למשפט האנושי לבין מצוות שבין אדם למקום שבהן השופט היחידי הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

בהתגלות איש הא-לוהים אל עלי נאמרת נבואת פורענות קשה ביותר – "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי" (ב', כט). התנהלות בני עלי במשכן מתוארת כבעיטה בזבח ובמנחה ואחרית העניין בהתבשרות עלי על מות בניו וגדיעת זרעו.

בפרק ג מתואר מעבר הנבואה מעלי לשמואל. שמואל מתבשר על חורבן ופורענות כללית המכוונים ככל הנראה גם לחורבן המשכן בשילה יחד עם תבוסת ישראל מפני אויביהם וקיום דבר ה' על שושלת עלי – "וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (ג', יג-יד).

בפרק ד מתוארת תבוסת ישראל במערכה נגד פלשתים באבן העזר. בשני חלקי המערכה, לפני הבאת ארון ברית ה' ולאחריה, נהרגים שלושים וארבעה אלף איש.

 

היחס אל ארון הברית

יחסם של חופני ופנחס ובני ישראל אל הארון הוא כאל חפץ קדוש שעצם הבאתו למערכה אמורה להביא את הניצחון. מהפסוקים עולה תמונה של ביטחון מוחלט בארון האמור להביא לישועה ללא שום תלות במצבם הרוחני ובמעשיהם.

הדברים מובעים בפירוש בהצעת זקני ישראל – "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (ד', ג). ניכר שלא נעשה שום חשבון נפש לאחר התבוסה הראשונה (שתוצאתה היא נפילת ארבעת אלפים איש) וללקיחת הארון למערכה לא מתלוות צום, חזרה בתשובה או תפילה ותחנונים. הארון נתפס כסוג של "תעודת ביטוח" האמורה להגן על עם ישראל ולהביאו לניצחון, נשק בעל כוחות מיוחדים שיכריע את המערכה.

תחושת הביטחון ששררה במחנה ישראל בעקבות הבאת הארון לשדה הקרב מבוטאת היטב בפסוק ה – "וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ". כאמור, הם אינם מבינים כי נדרש מהם גם תיקון פנימי.

באופן מעניין, נראה כי תפיסה זו חלחלה גם למחנה פלשתים, שכן תגובתם אינה מאחרת לבוא – "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱ-לֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (ד', ז-ח).

מבחינת הפלישתים ובני ישראל כאחד הובא עתה למערכה נשק בלתי קונבנציונאלי – "הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה"; א-ל שכבר הוכיח את יכולתו בהכאת מצרים. הפלישתים מתייחסים ברצינות לאיום החדש, ואינם אומרים נואש. הם מתחזקים, נלחמים בכל כוחם ובסופה של המערכה מנחילים לישראל תבוסה קשה ביותר: נפילת שלושים אלף איש מישראל, ביניהם שני בני עלי, וארון הא-לוהים נלקח בשבי.

בהמשך, מתוארות תוצאות המלחמה כפי שבישרן איש בנימין (המזוהה בחז"ל עם שאול המלך) לעלי: "וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה" (ד', יז). הכתוב מתאר את המכות באופן הדרגתי, מן הקל אל הכבד, וממילא ברור כי לקיחת ארון הא-לוהים היא העובדה החמורה ביותר.

ואכן, מיד – "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד" (ד', יח). אמנם אפשר היה לחשוב שעלי לא עמד בעומס התוצאות הקשות של המלחמה והוא שהביא למותו, אולם הכתוב פוסק כי מה שהכריעו היה הבשורה על נפילת הארון בידי פלשתים

לאחר מכן מספר הכתוב על מות כלתו של עלי – "וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ... וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ: וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (ד', יט-כב).

הכתוב קושר באופן ישיר בין המוות לשמועה על לקיחת ארון הא-לוהים, ובנתינת השם לבן שנולד – אי-כבוד – מושם דגש על התחושה הקשה שבעקבות לקיחת הארון לצד מות חמיה ואישהּ. בפירושו לפסוק כב (ד"ה ותאמר) מעיר רד"ק:

"פעם אחרת אמרה כי בתחלה אמרה גלה כבוד (לעיל כא) בעבור הארון שנשבה ובעבור שמת חמיה ואישה ועתה שבה ואמרה בעבור הארון לבדו גלה כבוד כי הוא עיקר הכבוד".

נראה כי גם דרך סיפור נתינת השם בוחר הכתוב להדגיש את השקפת העולם המעוותת שרווחה בעם לפיה הארון לבדו הוא חזות הכל, כלי המבטיח השראת שכינה ופוטר את האדם מכל אחריות.

בהקשר זה מעניין מאוד להיווכח כי לימים, ימצא הנביא ירמיהו קשר בין מצב העם בימי חורבן משכן שילה למציאות הרוחנית של עם ישראל בזמנו (בסוף ימי הבית הראשון, ככל הנראה בתקופת מלכות יהויקים). נבחן את דבריו בפרק ז. הנבואה נפתחת:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

הנביא מצביע על ההתייחסות לעצם קיומו של הבית כעובדה מוגמרת וקבועה שלא תשתנה – "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (פס' ד). גם כאן, הנביא עומד על תפיסת העם כי ה' אִתם בכל מצב, לא משנה מה יעשו וכמה יחטאו, ומוכיח אותם קשות כי לא ייתכן לגנוב, לרצוח, לנאוף להישבע לשקר, לקטר לבעל וללכת אחרי אלהים אחרים, ובמקביל להמשיך להגיע למקדש ולהקריב בו קרבנות. בית המקדש אינו מערת פריצים ואין כל ביטחון בעצם קיומו והמשך קיומו.

התנאי להשראת שכינה הוא "כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (פס' ה-ז).

לא רק שאי אפשר לנתק בין קיום המקדש להתנהגות המוסרית והחברתית, אלא שקיום מוסרי, משפט ויחס ראוי לחלשים בחברה הוא תנאי להשראת שכינה, אלו הם התנאים המקיימים ומעמידים אותו באמת.

מעניין הניסוח של הנביא לחורבן הצפוי של הבית – "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם".

דברי הנביא מוזכרים שוב בפרק כו (ג-ו)בראשית מלכות יהויקים. הנביא מצטווה לומר את הדברים ולא לגרוע מהם:

"אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם: לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם: וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

ההפניה לשילה אינה רק מפני שזה היה מבנה המשכן שהחזיק בקיומו זמן משמעותי (369 שנה לפי בעל סדר עולם רבה) ובכל אופן נחרב. הזכרת שילה מתייחסת גם למציאות הרוחנית שהביאה לחורבנו ולתחושה החזקה של ביטחון מוחלט בכוחו של הארון להושיע, ללא כל זיקה לתיקון המעשים ולתשובה לפני ה'.

כאמור, דמיון רב קיים בין שתי התקופות: בשילה – ביטחון עיוור בארון שיושיע בכל מצב, ובירושלים – ביטחון בקביעותו של הבית בהר המוריה לאורך הדורות ללא כל מחויבות או דרישה לתיקון רוחני וחברתי. דמיון זה הוא המביא את הנביא ירמיהו בפרק ז ובפרק כו להזכיר לעם את האווירה סביב משכן שילה והחורבן שבעקבותיו.

בפרק כו, מביאה נבואה זו את הכהנים והנביאים לתבוע את מותו של ירמיהו "מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב" (פס' ט). ירמיהו מתחנן על נפשו ומזכיר כי ה' שלח אותו לומר את הנבואה והמתתו היא שפיכת דם נקי, ואכן תגובת השרים והעם מול הכהנים והנשיאים (נביאי השקר) – "אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ" (פס' טז).

בנקודה זו, קמים אנשים מזקני הארץ ומזכירים את נבואת החורבן של מיכה המורשתי בימי חזקיהו "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פס' יח). ואכן חזקיהו נמנע מלהמית את מיכה אלא ירא את ה' ומתפלל אליו. ומיד – ה' ניחם אל הרעה אשר דיבר עליהם.

 

יחסו של ירמיהו לחורבן שילה כאירוע היסטורי מכונן

אם כן, ירמיהו מבשר את חורבן הבית בגלל חטאים הדומים במהותם לחטאי בני ישראל בשילה. ננסה לבחון מה טיבו של יחסו של ירמיהו אל חורבן שילה.

הכתוב מציג את ירמיהו בתחילת ספרו – "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן" (א', א) ותו לא – בהתעלם מנתון מדויק כלשהו על אודות משפחתו.

כזכור, בנבואת הפורענות התבשר עלי – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ: וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים: וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמ"א ב', לא-לג). גדיעת שושלת הכהונה של בית עלי משמעה שהכהנים לא יאריכו ימיהם בכהונה ויראו שושלת אחרת של כהונה שתכהן במקומם.

ידוע[2] כי שושלת בית עלי מתייחסת למשפחת איתמר בן אהרון הכהן. אחרי עלי, חופני, פנחס ואי כבוד הכתוב מתייחס להמשך הכהונה "וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד" (שמ"א י"ד, ג), כלומר אחיה בן אחיטוב אחיו של אי-כבוד ממשיך בכהונה לצדו של שאול.

בהמשך, עם החרבת נוב עיר הכהנים על ידי שאול והפגיעה בשמונים וחמישה איש נושאי אפוד בד "וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד..." (שם כ"ב, כ). אחיה הוא אחימלך בין אחיטוב ובנו אביתר בורח משאול וחובר לדוד.

בסוף ימיו, מצטרף אביתר לאדוניהו בנסיונו למלוך אחרי דוד. לאחר עליית שלמה למלכות אומר שלמה לאביתר – "וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי: וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה" (מל"א ב', כו-כז).

שלמה מגרש את אביתר מלהיות כהן מפני שהוא מורד יחד עם אדוניהו. אולם יש במעשהו זה של שלמה קיום של נבואת איש הא-לוהים אל עלי על סילוק צאצאי בית עלי מן הכהונה. כאמור, אין לנו כל נתון לגבי משפחתו של ירמיהו מלבד השתייכותו ל"כהנים אשר בענתות" בארץ בנימין. אביתר אף הוא מוחזר על ידי שלמה לענתות.

האם ייתכן כי ירמיהו הוא צאצא של אביתר ובעצם שייך לשושלת בית עלי? האם ייתכן כי שנים רבות לאחר חורבן שילה בשל חטאי עלי ובניו (מעל 400 שנה) עומד ירמיהו מן הכהנים אשר בענתות, מצאצאי עלי, ומנבא על פורענות חורבן קשה מאוד על בית ה' בימי יהויקים?

ירמיהו חוזר ומזכיר את חורבן שילה ומזהיר כי מעשיהם של בני ישראל ובטחונם המופרז בבית ה' דומה לביטחון העצום שחשו עלי, חופני ופנחס בשל היחס לארון, במנותק מכל תיקון רוחני.

לפי דרכנו, ירמיהו, צאצא של בית עלי, מזהיר את בני ישראל שלא לחזור על אותם החטאים מפני שהם מביאים לחורבן הבית. אם השערה זו נכונה, הרי שלפנינו ניסיון נבואי של תיקון רוחני כפול: תיקון התנהגות העם בסוף ימי הבית, ותיקון היסטורי, המתייחס לחטאי בית עלי החוזרים על עצמם בימי יהוקים על ידי נביא מצאצאי בית עלי.

כידוע, ניסיון תיקון זה לא צלח והבית נחרב על חטאים הדומים במהותם לחטאים שהביאו לחורבן שילה. בשיעור הבא ננסה ב"ה לעמוד על הסיבות של חורבן שילה ועל מעמדו של המשכן מחורבן שילה ועד בנין הבית על ידי שלמה.