תולדות עבודת ה' במזבחות | 42 | איסור הבמות | 19

בכוונתנו לעסוק בשיעור זה בשני נושאים:

א.       הסיבות לחורבן משכן שילה.

ב.       מעמד המשכן על פי המקראות השונים המזכירים את שילה.

 

הסיבות לחורבן משכן שילה

חורבן משכן שילה אינו מוזכר בשמואל ובדברי הימים. הכתוב אינו מוצא לנכון לציין את חורבנו של המשכן בספרים המגוללים את המאורעות המקבילים לקיומו, משך שלוש מאות ששים ותשע שנים.

בתהלים ע"ח נזכר חורבן שילה באופן הבא:

"שָׁמַע אֱ-לֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם: וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר: וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר: בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ: כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה"            (נט-סד).

ובירמיהו ז':

"כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר  עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל"  (יב; ובדומה לכך בפרק כ"ו).

אולם בשני המקומות אין כל התייחסות לסיבות שהביאו לחורבנו. ננסה מתוך התבוננות במתואר בפסוקים לעמוד על הסיבות לחורבן.

א. התנהגות בני עלי במשכן

הזכרנו בשיעור הקודם את צורת ההתנהלות של בני עלי במשכן; יחסם הבעייתי אל מביאי הקורבנות וחטיפת הבשר בחוזקה עוד לפני הקטרת החלב[1].

אופן ניהול המשכן על ידי בני עלי מתואר בפירוט בספר שמואל (שמ"א ב', יא-יז) ובגמרא ביומא (ט.-ט:), וחז"ל ראו בהם את הסיבה המרכזית לחורבן שילה:

"א"ר יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה – מפני שהיו בה שני דברים, גלוי עריות ובזיון קדשים.

"גלוי עריות – דכתיב 'ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד'. ואע"ג דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: כל האומר בני עלי חטאו – אינו אלא טועה, מתוך ששהו את קיניהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.

"בזיון קדשים – דכתיב 'גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי... ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה''".

חז"ל מבחינים בבירור בשני עוונות מוגדרים: בזיון קדשים וגילוי עריות. לכך, יש כמובן לצרף את התפיסה המעוותת של השראת שכינה ביחסם של עלי ובניו לארון ברית ה', המנתקת בין עבודת ה' על ידי האדם, אחריותו הרוחנית והמוסרית למעשיו ובין השימוש בארון כ"תעודת ביטוח" שתושיע בעת צרה (עיינו בהרחבה בשיעור הקודם).

ב. עבודה זרה

מיד לאחר השתלשלות האירועים שמחורבן שילה, נדודי הארון בערי פלשתים, חזרתו לבית שמש והעברתו לקריית יערים, מוכיח הנביא שמואל את ישראל קשות על עבודת האלילים הפושה בקרבם, וכך הם דבריו:

"אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱ-לֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ"   (שמ"א ז', ג-ד).

ייתכן שתיאור מציאות זו בסמיכות לפרקי קרבות בני ישראל והפלשתים באבן העזר מלמד, כי לצד הארון נכח במערכה גם פולחן אלילים, עבודת הבעלים והעשתרות. ברור שהצגת ארון ברית ה' בסמוך למיני עבודה זרה הוא חילול ה' שאין כדוגמתו.

נוסף על כך, נראה שעבודת ה' בשיתוף אמצעים פסולים כדוגמת פסל מיכה, הביאה רבים למצוא תחליפים למשכן בסביבת מקום מגוריהם. אמנם, מקרה פסל מיכה מהווה דוגמה קיצונית, הן בשל קרבתו הגאוגרפית למשכן שילה והן מצד אופי העבודה באמצעות מסכה, תרפים ואפוד, אולם לא מן הנמנע כי דפוס זה התקיים גם במקומות ובאזורים נוספים (נזכיר שפסל מיכה נדד מהר אפרים לדן בצפון, וכמאמר חז"ל – "שפתו היתה מצויה לעוברי דרכים").

ראיה לכך אפשר למצוא בתיאור אסף את חורבן משכן שילה: "וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ: שָׁמַע אֱ-לֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (תהלים ע"ח, נח-נט). הכתוב מתאר עבודה בבמות שעוררה את קנאת ה' גם בשל הפסלים שעבדו[2].

סביר להניח כי בני ישראל לא השמידו את פסילי הכנענים ובמותיהם, וברור כי הכתוב רומז לדברי התורה בחומש דברים – "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ" (ל"ב, טז).

ג. חטאים שבין אדם לחברו

הרחבנו בשיעור הקודם על יחסם המזלזל של חופני ופנחס אל ציבור העולים למשכן שילה, אולם נראה כי מעיון בדברי ירמיה, שהבאנו בשיעור הקודם, ניתן להתחקות אחר מצב היחסים הכללי שבין אדם לחברו גם בימי חורבן המשכן בשילה. כזכור, תאר ירמיהו את המציאות החברתית העגומה בימיו: "כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ז', ה-ו). לאחר מספר פסוקים מובאת הקריאה המפורסמת להתבוננות במקרה שילה. ייתכן כי ההשוואה לשילה אינה נועדה לתיאור עצם החורבן בלבד, אלא גם להקבלה ביחס לטיב החטאים. 

ד. איש איש בנחלתו

מעבר לשני הנימוקים המרכזיים שנזכרו, התולים את האשמה בהתנהגות שלילית של עם ישראל, ייתכן כי המגע המינימלי של העם עם משכן שילה נבע מאילוצים מציאותיים. בתקופת השופטים, בניגוד לתקופת יהושע המשופעת בכיבוש והתנחלות, עסקו השבטים בביסוס התיישבותם ובחיזוק אחיזתם בנחלתם מול עמי הארץ הנותרים. עיסוק אינטנסיבי זה הקשה על שבטים רחוקים לפקוד את המשכן באופן תדיר. סביר מאוד שרבים השבטים שהעדיפו למצוא את עבודת ה' באופן מקומי.

ה. בימים ההם אין מלך בישראל

כידוע, בימים אלו הממד השלטוני נעדר הנהגה מרכזית. אפשר לשער כי אופיו של השלטון המקומי הקרין גם כלפי העדר התייחסות למוקד אחד כמקום רוחני מרכזי המשמש לפולחן לכלל בני ישראל. ההשלכה הישירה של מציאות זו היא העדר כינוסים ממלכתיים ולאומיים שמתרחשים במקום המקודש והמרכזי, ולכן פקידת המשכן רלוונטית לאנשים משבט אפרים או הסמוכים לו, אך לא לכלל ישראל.

בכל אופן, וחרף שלל הנימוקים שדלינו מן המקורות, דומה כי העובדה שהכתוב אינו מתייחס כלל אל הסיבות לחורבן המשכן מלמדת כי בראייה נבואית מעמדו של המשכן אינו משמעותי. זהו המשך ישיר להתעלמות הכתוב מהמשכן בספר שופטים, שבה אזכורו הבודד קשור לשנות קיום פסל מיכה.

מתוך ראייה זו, בכוונתנו להתבונן באזכור המשכן בין חורבן שילה לבניין בית ה' על-ידי שלמה. יש לציין כי עם חורבן שילה ושבי הארון בידי פלשתים, פסק המשכן מלהתקיים באופן בלעדי כמשכן אחד שבו שוכן הארון ומעתה והלאה נהיה עדים לפיצול: ה"משכן" לחוד – הבמה הגדולה המוצבת תחילה בנוב ואחר כך בגבעון, ומקום הארון לחוד – בנדודיו בערי פלשתים, בית שמש, קרית יערים ועיר דוד, עם מלכות דוד על כל ישראל בירושלים.

 

מעמד המשכן מחורבן שילה ועד בנין הבית

על פי בעל סדר עולם רבה, אחר חורבן שילה נמצא המשכן 13 שנים בנוב ו-44 שנים בגבעון. מעניין מאוד כי על פי חז"ל ובהתאם לפסוקים, קיימת התאמה בין שנות ההנהגה של המנהיגים השונים ובין מקום השראת השכינה באותו זמן; 13 שנות הנהגת שמואל ושאול, המקבילות לזמן המשכן בנוב[3] ו-40 שנות מלכות דוד נוסף ל-4 שנות מלכות שלמה עד תחילת בנין הבית, הן 44 השנים שבהן עמדה הבמה הגדולה בגבעון.

בהמשך למגמה שהוזכרה לעיל ביחס למשכן שילה, מתברר כי גם בספר שמואל ובדברי הימים אין כל התייחסות למעבר של הבמה הגדולה משילה לנוב, ומנוב לגבעון. במידה רבה, ניכרת התעלמות מכוונת של הכתוב למצבו של המשכן ולתחנותיו. הכתוב אמנם מתייחס לאירועים מיוחדים המתרחשים במשכן, אך לא לעצם המעבר ממקום למקום.

נבחן עתה סוגיה זו על פי פשטי המקראות. טרם נתאר את נוב וגבעון, נבחן את צורת המשכן בשילה על מנת להשוות אליו את התחנות הבאות.

1. מבנה המשכן

מחד, המשכן בשילה נקרא "בית הא-לוהים" או "בית ה'". כך בשופטים: "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" (י"ח, לא), בתיאור איש הלוי ופילגשו שם: "וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ" (י"ט, יח), וכן בתיאור המשכן שבו מתחיל שמואל הנביא את דרכו: "וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה'" (שמ"א ג', טו).

לכן, לא במקרה נאמר על מקום מושבו של עלי: "וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'" (שם א', ט),  ובהמשך: "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים" (שם, ג).

מאידך גיסא, המשכן נקרא גם "אוהל מועד". כך ביהושע: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (י"ח, א). וכן בתיאור הנחלות ביהושע: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ" (י"ט, נא).

עולה מכאן כי ההתייחסות לשילה היא גם כאל "בית" ו"היכל" וגם כאל "אוהל". תיאור כפול זה בא לבטא את ייחודיותו של שלב זה של המשכן בארץ ישראל; מחד, המשך של מציאות השכינה במדבר באמצעות "אוהל", תוך שימוש בכינוי הנפוץ "אוהל מועד", ומאידך גיסא, מבנה אבנים, בית ובו היכל ומזוזות.

בהקשר זה, מעניין לבחון את לשון הכתוב בתשובת ה' לבקשתו של דוד לבנות את הבית. נתן הנביא מתנבא: "לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן" (שמ"ב ז', ה).

לכאורה מתוארת המציאות בארץ ישראל שקדמה לימי דוד, כלומר המעבר בגלגל, שילה, נוב וגבעון, ונאמר מפורשות כי ה' לא ישב בבית אלא התהלך באוהל ובמשכן, והרי שאף אם ראינו בפסוקים כי בשילה ישנו צד של בית, ה' מתאר את התקופה הקודמת כהתהלכות ארעית באוהל ובמשכן.

נזכיר כי במדבר נקרא המשכן גם "אוהל מועד" (שמות ל"ט, מ) וגם "משכן העדות" (שם ל"ח, כא), לעתים בצירוף – "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ', ב), ובכמה מקומות אף במבנה של תקבולת – "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה).

הלשון בדברי הימים המקבילה לפסוק בשמואל היא: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן" (דה"א י"ז, ה). סביר להניח כי הכתוב מתייחס להליכת השכינה מן המדבר לגלגל ולשילה, לנוב ולגבעון. תיאור מציאות מיוחדת זו הביא את חז"ל להתבטא במשנה בזבחים כי "באו לשילה נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן" (פי"ד, מ"ו).

2. תפקוד המשכן

מן הפסוקים עולה תמונה של עבודת המשכן המתקיימת במלואה בשילה כבימי המדבר. דלק בו נר תמיד: "וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה" (שמ"א ג', ד), וברור מתיאור המשכן כי היו מקטירים בו קטורת ומקריבים בו קורבנות ציבור קבועים, תמידין ומוספין.

בנוסף, המקום משמש כבית תפילה, כמבואר בתפילת חנה, וכמקום של התגלות –  "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה'" (שם, כא). כמו כן, הכתוב מעיד כי ישנה עליה לרגל למקום (בתוכחת עלי לבניו מוזכרות "הנשים הצובאות פתח אוהל מועד") והרי שהכתוב טורח להצביע על תפקודו המלא של משכן שילה.