תולדות עבודת ה' במזבחות | 46 | איסור הבמות | 23

הבמה הגדולה בגבעון והמעבר מגבעון להר המוריה

מה ידוע לנו על הבמה הגדולה בגבעון על פי הפסוקים?

עיקר אזכורה של גבעון הוא בספר דברי הימים. ואמנם, מעניין כי בספר שמואל הכתוב מציין מספר אירועים שהתרחשו בגבעון כשהמשכן כבר נמצא שם, אולם קיומו של המשכן במקום כלל אינו מוזכר:

א.       מפגש יואב ואבנר ליד הברכה בגבעון (שמ"ב ב', יג).

ב.       במרדף אנשי יואב אחרי שבע בן בכרי ובמפגש עם עמשא "עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן" (שם כ', ח).

בדברי הימים אין כל התייחסות למעבר מנוב לגבעון ולא לעצם בניית הבמה הגדולה בגבעון. המקום מוזכר במספר אירועים מרכזיים בימי דוד ושלמה:

1. בדברי הימים א (ט"ז) מתוארת העלאת ארון ה' מקרית יערים לעיר דוד. דוד נטה לארון ה' אוהל בעיר דוד והקריב קרבנות לפניו. הוא נתן לוויים משרתים להזכיר ולהודות ולהלל לה' א-לוהי ישראל, ובפסוק לט נאמר "וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן". נשים לב לכינויו הכפול: "משכן ה'" ו"במה אשר בגבעון".
2. בדברי הימים א מצוין בנוגע למציאת מקום המקדש על ידי דוד בגורן ארוונה היבוסי "וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן" (כ"א, כט). המקום מוזכר כמשכן ה' שנעשה על ידי משה ובסמוך מוזכר מזבח העולה.
3. בדברי הימים ב הכתוב מתאר את הליכתו של שלמה לגבעון ומדגיש את החלוקה הברורה בין גבעון לירושלים:

"וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכָל הַקָּהָל עִמּוֹ לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בַּמִּדְבָּר: אֲבָל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הֶעֱלָה דָוִיד מִקִּרְיַת יְעָרִים בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד כִּי נָטָה לוֹ אֹהֶל בִּירוּשָׁלִָם: וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר שָׂם לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' וַיִּדְרְשֵׁהוּ שְׁלֹמֹה וְהַקָּהָל: וַיַּעַל שְׁלֹמֹה שָׁם עַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר לְאֹהֶל מוֹעֵד..."   (א', ג-ו).

הכתוב מציין כי בגבעון נמצא "אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בַּמִּדְבָּר" ו"מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר". כלומר הבמה בגבעון היא המשך למשכן המדבר, ובירושלים נמצא האוהל שנטה דוד עבור הארון.

4. באותו פרק בפסוק יג: "וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם מִלִּפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל". ובמלכים א ביחס לשלמה מתואר "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא" (ג', ד), ובגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה.
5. בדברי הימים א נאמר "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית ה' מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן: וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם" (ו', טז-יז). אמנם לא מוזכר מפורשות כי הדבר היה בגבעון, אולם ברור מן הכתוב כי לכך הכוונה.

כאמור, בכל אחד מן האירועים מציין הכתוב כי הוא מתרחש בגבעון ומדגיש ששם אכן נמצא המשכן, אך אין ציון לנסיבות העברתו מנוב לגבעון.

מעניין כי אזכורים אלו מופיעים רק בספר דברי הימים המעצים את מלכות בית דוד ואת המשכן והמקדש, ואילו ספר שמואל המתאר את התרחשות המאורעות מנקודת מבט נבואית אינו מוצא לנכון להזכיר את המשכן בגבעון אפילו פעם אחת. הסיבה לכך היא ככל הנראה כי אין לבמה הגדולה בגבעון משמעות מיוחדת, והזכרת קיומה (או אי קיומה) אינו מהווה עניין בעל משמעות רוחנית ולאומית.

נציין כי גם בדברי הימים גבעון מוזכרת דווקא באירועים מימי דוד: העלאת הארון לעיר דוד ובניין המזבח בגורן ארוונה היבוסי בהר המוריה. מדובר באירועים מכוננים בבחירת ירושלים וקביעתה כמקום השראת השכינה לדורות.

שני אירועים אלו מבטאים את מגמתו של ספר דברי הימים להדגיש את בחירת ירושלים ואת קדושתה, אך היות ועדיין בגבעון עומדת במת ציבור שבה מוקרבים מדי יום קרבנות הציבור, שם נמצאים המנורה, השולחן, לחם הפנים ומזבח הקטורת, והעבודה נעשית בהם מדי יום ביומו, היא מוזכרת תדיר.

נוסיף שדוד מחלק כהנים ולווים בין גבעון שם נמצא אוהל מועד מימי משה, ובין האוהל שהוא נטה בעיר דוד עבור ארון ברית ה'. בכל אופן, מובן מדוע המקום מוזכר בשני הקשרים אלו בימי דוד דווקא.

לגבי ימי שלמה, ברור כי שלמה קשור באופן מובהק להקרבת הקרבנות (בעוד דוד קשור באופן בולט לדאגה סביב הארון). עם הגעתו למלכות הולך שלמה לבמה הציבורית הגדולה בגבעון ומקריב בה קרבנות. חשיבות העניין באה לידי ביטוי בציון מקביל בספר מלכים.

ייתכן מאוד כי היות ומחורבן שילה הארון נפרד מן המשכן וישנו היתר במות, ניתן עקרונית להקריב בכל מקום, ולכן אין יותר מדי התייחסות למקום מרכזי המיועד להקרבת קרבנות ציבור, אלא אגב סיפור אירועים מיוחדים.

המסקנה הכוללת מהעדר אזכורם של נוב וגבעון בספר שמואל היא שמקום ההקרבה המרכזי, במת הציבור הלאומית, אינה בעלת משמעות רוחנית ולאומית גדולה. גם בהנהגה הלאומית המאוחדת בימי דוד, אין אזכור של עלייה לרגל לגבעון או אירועים בעלי משמעות רוחנית ולאומית.

בשום מקום לא הוזכר באופן מפורש כי דוד הולך לגבעון להקריב שם קרבנות[1]. כאמור, דוד קשור באופן מובהק אל הארון ולכן משקיע רבות בטיפוח האוהל שאליו הוא מובא, ההכנות לבניין בית ה' בהר המוריה וחיזוקה של ירושלים כעיר בירה. על כן אין הוא מגיע לגבעון.

ייתכן כי הדגשת הזיקה בדברי הימים בין הבמה הגדולה ובין אוהל מועד במדבר והמשכן של משה והמזבח של בצלאל נועדה להביע כי הבמה מהווה המשך להוויה הזמנית של המדבר, ואילו דוד והארון קשורים לבניין הקבע של הבית העתידי בהר המוריה.

בסופו של דבר, שתי הבחינות יתאחדו כשיעלו גם את הבמה הגדולה מגבעון להר המוריה וגם את הארון מעיר דוד להר המוריה, וייבנה הבית על ידי שלמה המלך וייחנך בהר המוריה.

 

מגבעון להר המוריה

מעבר זה מתואר במלכים א: "וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם" (ח', ד; וכן בדה"ב ה', ה). פשטות הפסוק היא כי מעיר דוד מעלים את הארון ומגבעון מעלים את אוהל מועד וכלי הקודש. הבמה הגדולה והארון שוב מתאחדים אחרי שנפרדו עם חורבן שילה ושבי הארון ועתה הם מגיעים לבית ה' בהר המוריה למקומם הקבוע.

חז"ל מתארים מציאות זאת בתוספתא בסוטה: "משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד קרשיו קרסיו ועמודיו ואדניו, אף על פי כן לא היו משתמשין אלא בשולחן ומנורה שעשה משה" (י"ג, א), בגמרא בסוטה מפורש כי הם נגנזו "תחת מחילות של היכל" (ט.).

חז"ל מתייחסים לשאלת נחיצותם של חלקי המשכן הניידים (הקרשים, הקרסים, העמודים והאדנים) במעבר לבניין הקבע, ותשובתם היא כי הם נגנזים תחת מחילות של היכל.

ולכאורה נשאלת השאלה – הרי כבר ביחס לשילה חז"ל אומרים: "באו לשילה... לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן" (זבחים י"ד, ה-ז). כבר בשילה הופסק השימוש בקרשים, בעמודים ובאבנים, וכיצד חז"ל אומרים לנו כי רק משנבנה הבית נגנזו הללו תחת מחילות ההיכל?

כיוון אחד לתשובה יכול להיות תלוי בשאלה מה היה מבנה הבמה הגדולה בנוב ובגבעון. מפשטות תיאור המשנה נראה כי מציאות של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן היא מציאות מיוחדת לשילה.

האם לאחר מכן חזרה הבמה הגדולה להיות כפי שהיה המשכן במדבר ובגלגל, עם קרשים ואדנים ועמודים וקרסים? אם אכן זהו המצב מובן מדוע לאחר המעבר מגבעון לבית ה' הללו נגנזים תחת מחילות ההיכל.

אך לחז"ל ישנה אמירה נוספת בהקשר זה הקשורה למעמדם הנצחי של הקרשים. וכך לשונם בגמרא בסוכה: "דבר אחר, עומדים שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין ת"ל עצי שיטים עומדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (מה:).

מבאר המהרש"א על אתר שלא רק ציפוי הזהב קיים, אלא גם קרשי העץ עצמם שהיה ראוי שירקיבו ויתליעו במשך אלפי השנים קיימים הם עדיין בשלמותם.

ומבאר רבנו בחיי בפרושו:

"ועל דרך הקבלה: "עצי שטים עומדים", כלשון: (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו", והזכיר "עומדים" על הכחות העליונים, שאין לך דבר במשכן וכליו שלא יהיה מצוייר למעלה...

"והענין לומר כי אף על פי שהמשכן והמקדש עתידין ליחרב, וכלי הקדש הגופניים עתידים שיאבדו בגולה, אין להבין שכשם שפסקו למטה כך פסקו למעלה תבניתם ודוגמתם ח"ו, אבל הם עומדים וקיימים לעולם, ואם פסקו למטה עתידים לחזור לקדמותם.

"וזהו מאמר רז"ל במסכת סוכה פרק לולב וערבה (סוכה מה ב)... שמעמידים את צפוין, שמא תאמר אבד סברן בטל סכוין, ת"ל: "עצי שטים עומדים", שעומדין לעולם ולעולמי עולמים.

"קרא "צפוין" הכח שהם מצפים לו, ומה שאמר שהן מעמידין אותו הכח, תלה הגדול בקטן. ושמא תאמר מאחר שהן מעמידין אותו, כשאבדו למטה אבד סברן למעלה, כלומר שאבד אותו הכח שהן מקוים, או שמא בטל הכח שמשקיפים לו, ת"ל עומדים, לעולם ולעולמי עולמים"          (שמות כ"ו, טו ד"ה ועשית את).

המשכן הוא בעצמו נצחי ואפילו דבר הנשמר במשכן של מעלה, אפילו אם חרב למטה עתיד להתגלות שוב. לאמור, ישנו איזה שהוא צד נצחי בפועלו של משה[2].

ועל כן כל החלקים הארעיים של מבנה המשכן (קרשים, קרסים, אדנים ועמודים) יש להם קיום נצחי והם נגנזים מתחת למחילות ההיכל.

בכך הושלמה חנוכת בית ה' על ידי העלאת הארון מעיר דוד והעלאת אוהל מועד וכליו מגבעון כשהכלים שיכולים לשמש בקודש כשולחן ומנורה אכן ממשיכים לתפקד בבית ה', ואילו הכלים ששימשו את המשכן הזמני על תחנותיו: קרשים, קרסים, עמודים ואדנים נגנזים תחת מחילות ההיכל.

מעניינת העובדה כי בין כלי אוהל מועד המוזכרים בתוספתא בסוטה לא הוזכרו היריעות ששימשו עד סוף ימי המשכן בגבעון.