דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 49 |איסור הבמות | 26

מדוע לא הוחזר הארון למקדש?

ברצף השיעורים האחרונים עמדנו רבות על גלגוליהם של הארון והמשכן ועל יחסי הגומלין ביניהם. לאור זאת, מהדהדת מאליה השאלה מדוע לא הוחזר הארון למשכן מיד כשהגיע לבית שמש, לאחר שנשבה על ידי פלשתים ונדד בעריהם? יתר על כן, נראה ששאלה זו צריכה להישאל ביחס לכל תנועה של כל אחד מהם: לאחר שחרב המשכן בשילה והועבר לנוב עיר הכהנים, מדוע לא הועבר הארון לנוב? שאלה זהה נשאלת לאחר שהועבר הארון לקרית יערים – מדוע הוא שוהה עשרים שנה (שמ"א ז', ב) ולא מעלים אותו בתחילה לנוב, ואחר כך לבמה הגדולה בגבעון?

על פי מה שלמדנו, משמעותה של השארת הארון במקום נפרד מן הבמה הגדולה היא היתר במות – ההיתר להקריב בכל מקום ומקום. אילו היו מחזירים את הארון ומעבירים אותו לנוב ולגבעון, היה חוזר המשכן לתפקד באופן מלא ולא רק כבמה גדולה, וממילא היו נאסרות הבמות בכל מקום, וגם קרבנות יחיד אפשר היה להקריב רק במשכן עצמו.

נראה שמכאן נבעה גם החלטתו של דוד להעלות את הארון לעיר דוד. די ברור שדוד נמנע מלהחזיר את הארון לגבעון ומתוך כוונה מודעת לחבר את ירושלים עיר המלכות עם השראת השכינה – עם הארון – ומתוך תפילה וציפייה כי הבית אכן ייבנה בירושלים, ועל כן אין הוא מחזיר את הארון לגבעון.

 

יחסם של שמואל ושאול לארון ולמשכן

שאלה זו נשאלת ביחס להנהגה של אותם ימים; שמואל הנביא ושאול המלך. מתוך עשרים השנים שבהם הארון בקרית יערים, מלך דוד שבע שנים בחברון על ממלכת יהודה בלבד, והיות ואין הוא מולך על כל ישראל אין לו כל אפשרות להחליט בעניין הארון ועובדה היא כי מיד עם מלכותו על כל ישראל וכיבוש ירושלים הוא מעלה את הארון לירושלים.

מעניין לראות כי לא מצינו שום זיקה בין שמואל הנביא לארון. כשנשבה הארון במלחמת אבן העזר על ידי הפלשתים, כשהוחזר לבית שמש, כשהועלה לקרית יערים – לא מצינו כל התייחסות של שמואל אל הארון.

באותה מידה איננו מוצאים את הנביא שמואל, לא במשכן בנוב ולא בגבעון, ובנאומו הפומבי בעקבות משיחת שאול למלך: "וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם אֶל ה' הַמִּצְפָּה" (שמ"א י', יז).

במעמדות ציבוריים מכנס שמואל את העם במצפה (שמ"א ז', ה-ו). ובתיאור הנהגתו מספר המקרא: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (שמ"א ז', טו-יז). מוזכרות בית אל, הגלגל והמצפה, ואין שום התייחסות לנוב, גבעון או אפילו קרית יערים.

לאחר הניצחון על נחש העמוני, נאמר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה" (שמ"א י"א, יד)[1] – לגלגל ולא לנוב. כנ"ל במלחמת מכמש בפרק י"ג, ולאחר מלחמת עמלק בפרק ט"ו.

גם ביחס לשאול, מעבר לאמירה המפורשת של דוד כשהוא מעלה את הארון מקריית יערים לעיר דוד: "וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל" (דה"א י"ג, ג), לא מצינו את שאול עצמו מגיע למשכן בנוב או לקרית יערים בשום מעמד ציבורי ולאומי בעקבות נצחונותיו השונים.

מכלל האמור עולה כי הן שמואל והן שאול לא התייחסו התייחסות מיוחדת לארון או למשכן. על כן, ציפייה מעם ישראל להתייחסות אחרת ממנהיגיו אינה בלתי מתקבלת על הדעת.

 

מדוע שמואל ושאול לא מצאו לנכון להביא את הארון לנוב וגבעון?

אין התייחסות מפורשת לסוגייה בפסוקים עצמם. ננסה להעלות מספר הצעות, מסברה ובסיוע דברי הראשונים.

א.       עם ישראל עוד לא תיקן את יחסו לארון – הראינו כי חלק מהמגפה והתבוסה הקשה באבן העזר נבע ככל הנראה מיחסם של עלי ובניו אל הארון והמחשבה כי הוא סוג של קמיע שיכול להציל את ישראל בעת צרה. ייתכן שנדרש בעניין זה שינוי גדול הזוקק זמן רב. שמואל עושה מהפכה עצומה בהסרת עבודה זרה (שמ"א ז', ג-ד). מדובר במבצע תיקון גדול ביותר המבער עבודה זרה של מאות שנים מתקופת השופטים, ובוודאי שמבצע זה היה התיקון ההכרחי ביותר באותה העת. ועם כל זאת, ייתכן כי שינוי ביחס הנפשי והרוחני אל הארון לוקח יותר זמן, ושמואל סבר כי כל זמן שהעם טרם שב לגמרי מתפיסתו המעוותת, אין לעשות כל מעשה ביחס לארון, ועדיף להותיר אותו במקומו בקרית יערים, לא כל התייחסות.

ניסוח אחר לאותה המגמה מובא על ידי יהודה קיל[2] וכך דבריו: "מן הראוי להעיר שלא מצאנו את שמואל דורש את ארון ברית ה' במקום ישיבתו הארעית בגבעת קרית יערים, ואפשר שרצה בכך ללמד את העם כי הישועה איננה בארון ברית ה' אלא במי ששיכן את כבודו עליו". לפי הבנה זו, כיוון שראה שמואל שבני ישראל תולים את ביטחונם בארון במקום לשפר את מעשיהם ולחזור בתשובה, הוא החליט להשאיר את הארון בקרית יערים בנפרד מן המשכן בנוב, מתוך ציפייה כי המיקום הנפרד של הארון מן המשכן ימנע מבני ישראל להמשיך לבטוח בו.

ב.       החשש מכוחו של הארון – נוסף לנימוק הקודם, ייתכן מאוד כי שמואל מבין שהעם עדיין לא "נרפא" מן היראה הגדולה שלו מן הארון. בסופו של דבר הארוןו לא מנע את תבוסת ישראל בקרב באבן העזר, והמגפה הגדולה שבה נהרגו שלושים וארבעה אלף רגלי. התברר שהארון גורם למהומת מוות אצל הפלשתים ומביא למכות קשות ביותר. עם חזרתו של הארון לבית שמש מוכים תושביה בפניו, "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" (שמ"א ו', יט) כיוון שראוהו. תחושת העם בשלב הזה היא כי הארון מסוכן ומסוגל להרוג, ושמואל העריך כי במצב זה אין להעלות את הארון ולהחזירו למשכן בנוב.

ג.        המתנה להנחיה א-לוהית – ייתכן כי עם התמשכות ההפרדה בין הארון למשכן, הילכה מחשבה כי לא ניתן להחזיר את הארון למקומו למשכן אלא אם תהיה הנחיה א-לוהית לנביא. היות והנחיה כזאת לא נתקבלה, העדיפו להשאיר את הארון במקומו בבחינת "שב ואל תעשה עדיף".

ד.        ציפייה לבית קבוע – ייתכן כי חשבו שהיות והמשכן עמד בשילה 369 שנה, שזהו פרק זמן ארוך מאוד, השלב הבא הוא הבית הקבוע. ייתכן ונאחזו בדברי התורה: "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'" (דברים י"ב, י-יא). הגיע השלב של בניית הבית הקבוע, אולם ה' עדיין לא הניח להם מכל אויביהם מסביב, הם עדיין אינם יושבים בטח, ולכן מצפים להנחה מן האויבים כדי שניתן יהיה לגשת לבניין הקבע. מצב זה של המתנה, שבו הארון לחוד והבמה הגדולה לחוד, הוא שלב ביניים ואין טעם לאחד בין שניהם.

ה.       שאיפת "בן כתפיו" ביחס לבנימין[3] – בתיאור ערי נחלת בנימין (יהושע י"ח, כח) מופיעה "קרית". מבאר יהודה קיל כי קרית היא עיר לעצמה, ונראה ששמה המלא היה גבעת קרית יערים (=יערים) היא הגבעה שאליה באו אנשי קרית יערים, ושיכנו בביתו של אבינדב את ארון ה' (כמפורש בשמ"א ז', א). גבעה זו הייתה בתחומה של קרית יערים הנמצאת בנחלת יהודה (כמפורש ביהושע י"ח, יד: "וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת יָם נֶגְבָּה מִן הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בֵית חֹרוֹן נֶגְבָּה והיה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה זֹאת פְּאַת יָם"), ואילו הגבעה שלידה – גבעת קרית יערים – נפלה בתחומיו של בנימין[4]. אפשר ששיכנו את הארון בגבעה זו שבנחלת בנימין, על גבול יהודה, כיון שחשבו כי הגיע שעת קיום נבואת משה: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים ל"ג, יב), ומטעם זה לא נעשה כנראה כל ניסיון להחזיר את הארון למקומו אשר בשילה. משכבש את ירושלים, העלה דוד את הארון מתחום כתף הר יערים לתחום כתף היבוסי.

אולם, לפי הסבר זה עדיין לא ברור מדוע הושאר הארון בנפרד מן המשכן בגבעת קרית יערים בבנימין, הרי גם הערים נוב וגבעון נמצאות בנחלת בנימין, ומתבקש היה להוליכו אליהן. הדבר לא נעשה וצ"ע.

ו.         היתר במות – בפירוש 'נחלת אבות' לספר שמואל[5] כותב המחבר כי לאחר שחרב המשכן בשילה הוקם המשכן בנוב. לעומת זאת, הארון הועבר לקרית יערים, ונראה שקבלה הייתה בידם שזהו זמן היתר במות ולכן לא החזירו את הארון לאוהל מועד. לפי זה השארת הארון בקרית יערים מחוץ למשכן היא המאפשרת את המשך ההקרבה בבמות פרטיות. כך ראינו בירושלמי במגילה (פרק א, הלכה יב), בסוף מסכת קרבנות בתוספתא ובמשך חכמה בדברים (י"ב, ח). לעומת זאת, על פי הבבלי למדנו: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה - אל המנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים. למה חילקו הכתוב? ליתן היתר בן זה לזה" (זבחים קיט.).

השאלה היא האם ישנה כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. הרב שלמה שפירא הציע כי אין מחלוקת; הבבלי למד כיצד למדו מהפסוקים שצריך להיות היתר במות ואילו התוספתא והירושלמי הסבירו כיצד הדבר מתבצע בפועל. אם אכן למדו כי לאחר חורבן שילה צריך להיות היתר במות עד בניין המקדש, וההיתר תלוי בהשארת הארון מחוץ למשכן, עולה כי אין להכניס הארון למשכן ולמעשה הארון נשאר בקרית יערים ואילו המשכן בנוב ובגבעון.

בעקבות זאת, עולה שאלה מרתקת – האם ידע עם ישראל כי המשכן בנוב הוא זמני?[6]

·         רד"ק בפירושו שואל: "ולמה לא הביא דוד את הארון לגבעון שהיה שם אוהל מועד? [...] לפי שידע כי אוהל מועד עתיד לבוא לירושלים וחשב כי בימיו יהיה זה, והוא יבנה בית המקדש. לפיכך אחר שהביא הארון לירושלים שאל לנתן הנביא אם יבנה בית לה'" (שמ"ב ו', יז), ובהמשך: "כי קבלה הייתה בידם כי ירושלים עיר הקודש ושם יבנה בית המקדש". וכן "היה יודע בקבלה כי בהר המוריה יבנה בית ה'" (שמ"ב ט"ו, ל). ברור כי לפי רד"ק המשכן בנוב הוא זמני[7].

·         יתכן להציע כי ככל שרואים את המשכן בנוב כמשכן זמני, אפשר לחשוב כי יש עניין שיהיה היתר במות ולכן אין להכניס את הארון למשכן, והרי שהארון נשאר באופן מכוון בנפרד מן המשכן. יש הטוענים[8] כי דוד לא רצה להכניס את הארון לגבעון כדי שלא תאסר ההקרבה בבמות. הרב שנדורפי מנסה להסביר את דבריו על פי עמדתו של הנצי"ב[9] שלפיה העצמאות הגאוגרפית שבעבודה בבמות מביאה ריבוי של דבקות ואהבת ה'. בכל אופן נראית דעה זו מחודשת ביותר; עד כמה הייתה קבלה בידם כי לאחר חורבן שילה יש להמתין עד ההגעה לירושלים. וביניהם ראוי באופן מהותי שיהיה היתר במות.

הדעה המקובלת, שלא כדעת הנצי"ב היא כפי שמבטא רד"ק: "כי הרבות הבמות מביא אדם לעבודה זרה כי הוא משפט הגוים הבונים במה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן" (מל"א ג', ז). לפי רד"ק, ישנו חשש מציאותי כי תקופת היתר הבמות תביא לריבוי עבודה זרה, ועל כן היא אינה הדרך המועדפת אלא דווקא איחוד הארון והמשכן.

על כן שאלה נוספת הדורשת עיון היא עד כמה לאחר חורבן שילה ישנה המתנה מודעת לבחירת ירושלים, והאם ברור לשמואל, ואחריו לשאול, כי אין עניין לאחד מחדש את הארון ואת המשכן, וראוי שתהיה תקופה של היתר במות והפרדה בין ארון למשכן. או שמא ישנו עניין לאחדם, אלא שמסיבות שונות הדבר לא מתאפשר, ועל כן התוצאה היא היתר במות, אף על פי שכשלעצמה זו אינה האלטרנטיבה המועדפת.

ז.         בני ישראל פחדו מהפלישתים – ר' יהונתן הכהן מלוניל בחידושיו למסכת מגילה כותב, כי כאשר שב הארון מארץ פלישתים "לא הביאו בני ישראל את הארון לתוך משכן משה, כי יראו והיו מעמידין אותו שופטי ישראל בערי מבצרם כי יראו מאויבהם... ודוד המלך העלו משם לעיר ציון מקום מבצר שלו" (ט: ד"ה אין בין במה גדולה, כך כותב גם המאירי על אתר). מעניין כי באותות שנותן שמואל לשאול אחרי משיחתו למלך נאמר: "אחר כך תבוא גבעת הא-לוקים אשר שם נציבי פלישתים ויהיה כבואך שם העיר ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים (שמ"א י', ה) ומתרגם יונתן על אתר: "בתר כין תהך לגבעתא דבה ארונה דה'". כלומר, גבעת הא-לוהים מתפרשת כגבעת קרית יערים[10].

וכך דברי רד"ק על אתר:

"תרגם יונתן לגבעתא דבה ארונא דה, והוא גבעת קריית יערים כי שם היה הארון מיום שהושיבוהו פלישתים עד שהעלו דוד משם... שהיו פלשתים מושלים בישראל והיו להם נציבים שם, וכן בגבע בנימין כמו שאמר בדוד כשהיה מושל באדום "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים" (שמ"ב ח', יד) והממונה על הדבר נקרא נציב שמעמידין אותו עליהם. ואמר לו שמואל כי שם תצלח עליו רוח ה' לשני דברים. האחד לפי שהיה שם הארון והשני לפי שהיו שם נציבי פלישתים רמזו כי הוא יסיעם משם ויושיע את ישראל מידם" (ד"ה גבעת הא-לוהים).

על פי הסבר זה גבעת קרית יערים שבה מצוי הארון הוא מקום הנמצא תחת שליטה פלשתית; באזור זה יושב נציב פלישתי, ומתוך פחדם מהפלשתים בני ישראל אינם מחזירים את הארון למשכן בנוב.

קשה לקבל את הסבר זה, הן מצד המסלול של שאול, הן מצד העובדה כי הפלשתים בעצמם רצו להיפטר מן הארון, והן כי בהעלאת הארון על ידי דוד אין כל רמז לנוכחות פלשתים במקום. במאמרו, מביא הרב שנדורפי נימוקים נוספים ונזכיר אותם בקצרה מבלי לדון בכל אחד מהם: הפלשתים מנעו את העלאת הארון למשכן, שמואל חשב כי בית המקדש ייבנה בקרית יערים, הארון צריך להיות בסמוך למלך, חשש פיקוח נפש, אין אפשרות כי הארון יימצא ליד בני עלי, אין להכניס את הארון למשכן כאשר הלוחות אינם מונחים בו, דוד רצה לחנך את העם שבבית המקדש יבנה בירושלים.

 

בדברינו הבאנו מספר נימוקים והתייחסנו אליהם תוך ניסיון להסביר כי באופן מכוון הושאר הארון בקרית יערים, והוא לא אוחד עם המשכן, לא בנוב ולא בגבעון.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 


[1]   בעבר עסקנו בדעתו של ר' יצחק אייזיק הלוי כי המשכן חזר לגלגל לפני הגעתו לנוב.

[2]   במבוא לפירוש דעת מקרא לספר שמואל, עמוד 107 הערה 29.

[3]   דעה זו מובאת על ידי יהודה קיל בפירוש דעת מקרא לשמ"א (ז', א הערה 45) וליהושע (י"ח, כא מסעיף ה ואילך). המקורות המובאים כאן לקוחים ממאמרו של הרב איתן שנדורפי – "מדוע לא החזירו בני ישראל את ארון הברית למשכן?", הדר עולם, הוצאת בית אל תשנ"ח (עמ' 384-415).

[4]   גבעה זו מזוהה עם דיר אל עזר על גבי הגבעה הגבוהה מצפון לתחנת המשטרה של אבו גוש, ואולי בשמה הערבי נשתמר זכר לאלעזר בנו של אבינדב שקודש לשמור את ארון ה' (שמ"א ז, א).

[5]   ספר שמואל א עם פירוש נחלת אבות לרבי אברהם הלוי, בני ברק תשמ"ט.

[6]   ברקע הדברים עומדות שתי שאלות:

1.         מצוות מינוי מלך קודמת למצוות בניין בית הבחירה (כמבואר בסנהדרין (כ:, וכן ברמב"ם מלכים פ"א, א-ב), סדר הדברים במצוות הציבוריות עם הכניסה לארץ הוא מינוי מלך, הכרתת עמלק ובניין בית הבחירה. האם יש לעובדה שבימי שמואל עדיין אין מלך השפעה על תפיסת המקדש?

2.         מעבר לכך, נביא צריך לאשר לעם את מיקום המקדש והמזבח, וגם ביחס לדין זה עלינו לשאול מה חשב העם על המשכן בנוב, לאור העובדה שטרם התקבלה נבואה ביחס למקום המקדש.

[7]   לפי עניות דעתנו בפשטי הפסוקים לא ידועה קבלה כזאת מראש ואכן דוד מחפש את המקום ובסופו של דבר המקום נגלה אליו בהוראת נביא בהקשר למגפה והמפקד בגורן ארוונה היבוסי. נושא זה זוקק הרחבה רבה ועסקנו בכך באריכות בשיעורים על ירושלים המקראית בשנים תשס"ה-תשס"ו.

[8]   הרב סורוצקין בפירושו 'רינת יצחק' על ספר שמואל.

[9]   בפירושו 'העמק דבר' לדברים ד', כא, וב'מיטב שיר' על שיר השירים ו', ה.

[10]            בפשט נראית יותר על פי המסלול כי הדרך היא לגבעה היא גבעת שאול המזוהה כגבעת בנימין בתל אל פול ממערב לפסגת זאב של היום.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)