תולדות עבודת ה' במזבחות (מ) – איסור הבמות (יז)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה נשלים את עיסוקנו בפסל מיכה – נבחן מהו היחס בין פסל מיכה לפילגש בגבעה, ומדוע נסמכו שתי הפרשיות לסוף ספר שופטים.

 

בין פסל מיכה לפילגש בגבעה

הזיקה בין שתי הפרשיות ברורה, מלבד הסמיכות ביניהן, שתיהן מופיעות בסוף הספר בנפרד מתיאור סדר השופטים, דבר המעיד ככל הנראה על השתייכותם לתחילת תקופת השופטים. כמו כן, בשתיהן קיימת הדגשה מפורשת כי "בימים ההם אין מלך בישראל" ובשתיהן מתרחש מפגש בין "איש מהר אפרים" לבין "איש מבית לחם יהודה".

חטא ועונשו

יש שפירשו את הסמיכות בין שתי הפרשיות כתיאור של חטא ועונשו. הרד"ק לדוגמה, רואה בתוצאות הקשות של המלחמה בפילגש בגבעה עונש על חטא פסל מיכה, ועל כך שבני ישראל לא מחו על קיומו. כך הוא כותב בפרק יז:

"ונסמך גם כן אליו (אל פסל מיכה) דבר פלגש בגבעה כי בעון פסל מיכה נהרגו כמה אלפים מישראל במלחמת בנימין ולולא זה לא היו מתים מישראל, כי בדין היו נלחמים עם בנימן לבער הרעה מישראל"

                                                          (י"ז, א ד"ה ויהי איש).

ובפרק כ:

"אמרו כי העונש הזה היה לישראל בעון פסל מיכה שהיה בימים ההם כמו שפירשתי (שופטים י"ז, א), והנה קנאו לדבר פלגש בגבעה ולא קנאו לפסל מיכה, והיה להם לקנא ולעלות עליו למלחמה ולבער הפסל מישראל כמו שבערו זאת הרעה ולפיכך נענשו במלחמה הזאת. אמר להם הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם?"

                                               (כ', כא ד"ה וישחיתו בישראל).

יש מקום לדון ביחס בין חטא פסל מיכה לבין מלחמת האחים הנגררת בעקבות פילגש בגבעה. מדוע העונש על הפסל הינו מלחמת אחים? הרד"ק מזכיר בדבריו את הגמרא בסנהדרין שמסבירה את פשר העונש:

"תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם?" (סנהדרין כג.).

לפי חז"ל בני ישראל היו צריכים לדון את שבט דן כשבט הנידח על שעבד את פסל מיכה, ואילו הם, במובן מסוים, דנו את גבעה כעיר הנידחת.

מתוך ביקורת חז"ל משמע כי הם ראו את העגל בדן כממשיכו של פסל מיכה. מעשה העגלים שהתרחש בעבר, היה העילה למלחמת האחים הגרועה ביותר בתולדות עם ישראל – המלחמה בין אביה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל בהר צמרים. במלחמה זו נפלו חמש מאות אלף איש, ממחנה ירבעם בלבד (דבה"א י"ג). יתכן כי חז"ל תלו את מלחמת האחים בפילגש בגבעה בפסל מיכה וראו בהם חטא ועונשו כפי שהיה בתרבות ישראל במלחמת הר צמרים בעקבות מעשה העגלים, אך אין כל מחויבות לראות במלחמה בפילגש בגבעה עונש על חטא פסל מיכה, מפני שפרשת פילגש בגבעה היא בעצמה גם החטא וגם העונש.

פסל מיכה במערכה נגד בנימין (שיטת הרב מדן)[1]

הרב מדן מתייחס במאמרו להבדל בין שלוש הפעמים בהם התבצעה שאלה בה'. בשתי השאלות הראשונות התשובה הייתה נכזבת, ורק בשאלה השלישית ההבטחה קוימה. רק בשאלה השלישית הכתוב מצביע על הימצאות הארון עמם. בפרק כ' מופיעה השאלה השלישית:

"וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה': וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם: וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ"             (כ', כו-כח).

לפי הרב מדן השאלה השלישית הייתה במקום שבו היה ארון ברית ה' כלומר במשכן שילה, והנשאל היה פנחס הכהן הגדול. מן ההנחה הזאת לפיה השאלה השלישית הייתה במשכן בשילה, רוצה הרב מדן ללמוד שבשתי השאלות הראשונות השאלה לא הייתה במשכן ה', ולא נעשתה באמצעות כהן גדול, ועל כן לא הייתה באורים ותומים.

לפי דעתו מתבקש לומר שבפעמים הראשונות השאלה נשאלה באפוד ובתרפים בבית האלהים של פסל מיכה בגרב, הכהן שנשאל היה אחד מבניו של מיכה, והאורים היו אפוד ותרפים של מיכה. במובן זה פסל מיכה היה סוג של מוקד עסקי שהתפרנס מהגדת עתידות בשם ה' לכל דורש ובכל נושא, דבר שהאורים שבמשכן סירבו להיענות לו.

האווירה בבית מיכה בעת הגדת העתידות הייתה ככל הנראה אופטימית כפי שעולה מדברי הנער הלוי לבנימין. בדרך כלל בספרי הנביאים כשמוזכרים דבריהם של נביאי השקר הם בדרך כלל אופטימיים. כך גם במלחמת ישראל ובנימין ענו האפוד והתרפים בבית מיכה תשובות אופטימיות, אך תשובות אלו הכזיבו עד השאלה השלישית בה הלכו למשכן בשילה ושאלו באורים את פנחס הכהן הגדול.

על פי הבנה זאת, חז"ל ראו בטעותם עונש על עצם קיומו של פסל מיכה במקום כה קרוב למשכן ה'. לכן, באופן עקיף, קיימת זיקה בין פסל מיכה לבין התוצאות הקשות כל כך של פילגש בגבעה – התבוסה וארבעים אלף ההרוגים במחנה ישראל[2].

עד כאן עיקרי דברי הרב מדן ביחס בין פסל מיכה לפילגש בגבעה. בכוונתנו להתייחס להבנתו את הזיקה בין פסל מיכה לפילגש בגבעה[3].

הבמה הגדולה בבית אל במערכה נגד בנימין

נבחן תחילה את המקומות המוזכרים בפרשה. בתחילת פרק כ' נקהלת כל העדה "כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ה' הַמִּצְפָּה" (כ', א). מתכנסים שם פינות כל העם, כל שבטי ישראל "אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב" (שם, ב). זהו כינוס עצום במקום חדש – מצפה, בו מעבר לתיאור האיש את מה שאירע בגבעה, כל ישראל מחליטים לבקש מבני בנימין שיתנו הם את אנשי גבעה, ושימיתו אותם. בנימין מסרבים להיענות לבקשתם ומתארגנים לצאת למלחמה עם בני ישראל. בעקבות זאת עוברים ממצפה לבית אל אליה עולים ושואלים בא-להים. בעקבות התבוסה לבנימין והריגת עשרים ושנים אלף איש שאלו פעם שנייה בה', וגם אז נהרגו עוד שמונה עשר אלף.

לאחר שני הכישלונות אומר הכתוב כי כל בני ישראל וכל העם באו לבית אל, צמו שם לפני ה', העלו קרבנות, שאלו פעם שלישית בה', ושם ארון בית הא-להים של הימים ההם, ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עומד לפניו בימים ההם, והוא שואל בה'.

הכתוב מציין ששלוש השאלות בה' התרחשו לכאורה באותו המקום בבית אל. ישנם מספר הבדלים בין השאלה הראשונה והשנייה לעומת השלישית:

1.        בראשונה ובשנייה מתוארות רק השאלות ללא כל פעולה אחרת מצדם (פרט לעובדה שבכו לפני ה' עד הערב לפני השאלה השנייה) ואילו בשלישית בוכים ויושבים לפני ה', צמים עד הערב ומקריבים קרבנות, ואחר כך שואלים שוב בה'. נראה כי בפעם הזאת ישנה לקיחת אחריות, ישיבה לפני ה', צום וקרבנות, ויתכן מאוד כי ישנו קשר בין כל אלו לבין העובדה שהתשובה לשאלה זו הייתה נכונה, כלומר השינוי המהותי הזה הביא בסופו של דבר את ההכרעה והניצחון.

2.        ההבדל השני הינו בעובדה כי בשתי השאלות הראשונות הכתוב אומר שעלו ושאלו בה'. בשאלה השלישית כתוב "וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם" (שם, כו). הכתוב מדגיש כי מדובר על כולם – כל בני ישראל, כל העם.

אלו שני שינויים מהותיים ביותר. רק בדרך בה כל עם ישראל מתקן את דרכיו, צם, מתפלל, יושב לפני ה' ומקריב קרבנות ניתן להביא את התיקון.

נכון הוא כי בפעם השלישית מוזכרים הארון, ארון ברית הא-להים הנמצא שם בימים ההם, ופנחס הכהן הגדול העומד לפניו בימים ההם, אך הכתוב מציין בשלוש השאלות שהכל מתרחש באותו המקום בבית אל. קשה מאוד להבדיל במקום ההתרחשות בין שתי השאלות הראשונות לבין השלישית על פי פשטי הפסוקים.

המקום נקרא בית אל. לפי עניות דעתנו הכוונה היא לבית אל המוכרת לנו מן העבר הרחוק בעיקר מיעקב אבינו, אך גם מתיאור כיבושה בשופטים (א', כב-כה), הממוקמת בגבולה הצפוני של נחלת בנימין עם נחלת אפרים.

אמנם בביתו של מיכה בית אלהים ובו פסל, מסכה, אפוד ותרפים, אך לא סביר כי הכתוב בפעמיים הראשונות מתכוון לפסל מיכה, אך קורא למקום בית אל כשם מקום.

בנוסף לא סביר כי בית אל בשאילה השלישית הוא שילה, הן מפני שלא נקראת שילה בית אל בשום אזכור אחר, והן כי מה החידוש של הכתוב – "וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם" (שם, כז) – הרי הארון מצוי דרך קבע בשילה, ולא מצינו באופן מפורש שהוא יצא מן המשכן לפני כן, ומדוע לציין זאת עכשיו בהקשר זה?

הסברה המתבקשת אומרת כי הכתוב רוצה להגדיר את הענין באופן מפורש, ובזה להעצים את המסר שנמסר מאבותיו בתיאור עצם הפיכת בית מיכה לבית אלהים, ואחר כך במרכזיותו עד שנגנב על ידי בני דן. ברם אם זוהי הייתה מגמת הכתוב, היינו מצפים שלאחר הפעם השלישית שהשאלה מתבצעת במשכן בשילה, הכתוב ידגיש את העובדה כי משכן שילה עדיין משמש מקום מרכזי להתכנסות כל ישראל לשאילה באורים ותומים ולכל עניין בעל משמעות לאומית ודתית לכל ישראל.

לפי עניות דעתנו – מגמת הכתוב להראות שההתכנסות היא בבית אל ולא בשילה. כשם שפסל מיכה משמש כבית אלהים לכל הבאים להר אפרים, באזור בנימין, בגבול בנימין ואפרים, קיים מקום נוסף בעל משמעות בו יכולים להתכנס כל ישראל ולאו דווקא במשכן.

על פי דברינו, גם פרשת פילגש בגבעה באה להדגיש בדרכה את העובדה כי אין כל התייחסות וזיקה למשכן בשילה – אין זה מקום שפוקדים אותו; לא ברמה הפרטית ולא ברמה הלאומית.

השאלה המתבקשת היא מדוע ההתכנסות הינה דווקא בבית אל? ניתן להשיב לשאלה זו שתי תשובות:

1.        סביר להניח שבמערכה נגד שבט בנימין חיפשו מקום משמעותי בנחלת בנימין עצמה. אם הנושא הנכון הוא האם לצאת למערכה נגד בנימין, הגיוני כי זה יהיה המקום הנבחר בקרבת מקום (כשם שהכינוס הראשוני, לפני שהגיעו לבית אל, היה במצפה הנמצאת אף היא בנחלת בנימין).

2.        יתכן שעדיין קדושתה הקמאית של בית אל מתקופת האבות הייתה בעלת משמעות, ולכן דווקא בגלל העניין הזה נבחר המקום להביא אליו את הארון, לשאול בה' ולהקריב בו קרבנות.

בספר שמואל לאחר משיחתו של שאול למלך מתוארים האותות הניתנים על ידי שמואל לשאול. אחד האותות הוא מפגש של שאול עם שלושה אנשים:

"וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן"                   (שמ"א י', ג).

הכתוב מעיד שהאנשים עולים "אל הא-להים בית אל". כלומר ישנה קדושה במקום הזה ועל כן מגיעים אליו[4].

על כן, למרות הרעיון המקורי מאוד ששתי השאלות הראשונות היו בפסל מיכה, באפוד ותרפים, ושבאופן מעשי פסל מיכה משמש לשאלות את כלל ישראל במערכה נגד בנימין, לא נראית לנו אפשרות לקבל את ההצעה בפשטי הפסוקים.

חזרה בתשובה בעקבות העונש

תפיסת רד"ק היא כי תוצאות פסל מיכה היו ארבעים אלף הרוגים במלחמה בין ישראל לבנימין על כך שלא מיחו על הפסל[5].

בהקשר זה מאוד מעניינת דעתו של ר' אברהם בן הרמב"ם המבין כי בין שתי המלחמות שהפסידו בהן לבין המלחמה שניצחו בה, עשו בני ישראל תשובה על מעשה פסל מיכה – "שאחרי שהם נלחמו בבני דן ומחו את זכר פסל מיכה וצמו ובכו ועשו תשובה, הובטח להם הניצחון כמו שהתקיים אחר כך" (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן לא).

דבריו צריכים עיון מפני שלא ידוע כי בני ישראל נלחמו בבני דן, ובפשטות מן הברייתא בסנהדרין (קג:) ברור כי בזמן פילגש בגבעה הפסל היה עדיין בבית מיכה בקרבת שילה, לפני שנלקח על ידי בני דן צפונה. אמנם המציאות של חזרה בתשובה בין השאלות הראשונות לשלישית מציגה מציאות מעניינת – יתכן שבני ישראל פירשו את הכשלונות במערכה ואת מחיר ההרוגים כעונש על פסל מיכה, וחזרו בתשובה.

בכל אופן, לפי עניות דעתנו אזכור ארון ה' בבית אל והשאילה בה' והקרבת הקרבנות שם, מלמדות כי אכן שילה אינה מקום אותו פוקדים ואליו מגיעים גם בהתכנסויות לאומיות, ציבוריות ודתיות כלליות.

מציאות זו משקפת את מה שמתרחש לאורך כל תקופת השופטים: כשם שאין הנהגה לאומית אחת וכל שבט חי לעצמו (הן בהתיישבות ובהנחלת נחלתו והן בעניין כיבוש הארץ) כך גם במובן הרוחני – המשכן אינו משמש בפועל כמרכז רוחני ולאומי ומתקיימים לצדו מקומות פנייה לה' רבים. בית האלהים בהר אפרים בו פסל מיכה, ולהבדיל – בית אל מקום ששואלים בה', מהווים אלטרנטיבה פופולרית המשכן.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

לגבי השאלה איך יתכן כי הקריבו בבית אל, והרי המשכן בשילה עומד וקיים, נחזור על תשובת המשך חכמה על פי הירושלמי והתוספתא כי אפילו לשעה ברגע שהארון אינו במשכן ישנו היתר במות, וכך גם בבית אל – בימים ההם הארון בבית הא-להים ולכן מותר להקריב בכל מקום ומקום, גם בבית אל.



[1]   הרב יעקב מדן במאמרו על פילגש בגבעה "מה חרי האף הגדול הזה", מגדים (גיליון נ', תמוז תשס"ט), מתייחס לפרשת פסל מיכה. נביא את דבריו ונתייחס אליהם.

[2]   הרב מדן משער כי בעקבות הכישלון הגדול של שתי השאלות באפוד ובתרפים של מיכה נחרץ גורלו של בית האלהים בבית מיכה והוא ירד לטמיון. ניתן היה לצפות שמיכה יסיק את המסקנות הנכונות מהבלותם של האפוד והתרפים שהקים לפסל, ויבקש לעצמו פרנסה אחרת אמתית יותר. מיכה לא מצא אשֵם בעצם ההתרחקות ממשכן שילה בפסל באפוד או בתרפים. האשם בטעות לדעתו לא היה אלא בנו הכהן לפסל שהקים. וכשהגיע לבית האלהים בהר אפרים הנער הלוי מבית לחם יהודה, מיכה כזכור ביקש ממנו להיות לו לאב ולכהן תמורת משכורת ותנאי מחיה ראויים במקום. והנער היה לו לכהן, ומיכה ידע כי ייטיב ה' לו כי היה לו הלוי לכהן.

לא ברור במקראות עצמם מדוע מיכה הדיח את בנו מן הכהונה, ובחר במקומו את הנער הלוי הזר מבית לחם יהודה. על פי הבנה זו החלפת בנו של מיכה בנער הלוי, הייתה עשויה לשקם את מעמד בית הא-להים בביתו של מיכה עד שבאו בני דן ונטלו עמם את הנער הלוי על פסלו ועל אפודיו ותרפיו.

[3]   מובן שאין בכוונתנו להיכנס לעומק פרשת פילגש בגבעה הזוקקת עיון בפני עצמו.

[4]   מעניין כי גם שמואל הנביא השופט את ישראל כל ימי חייו עובר במקום זה: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" (שמ"א ז', טו-טז).

[5]   צריך עיון הן מצד החומרה הנוראה של המחיר, והן מכך שאין שום התייחסות אחרת לא נבואית ולא בכתובים או בחז"ל המגנה באופן חריף את המעשה או ענישה ישירה של ישראל בגין הפסל וכל העבודה המתרחשת בו.