דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 54 | איסור הבמות | 31

תולדות עבודת ה' במזבחות (נד) – איסור הבמות (לא)

 

 

לאחר עיסוקנו בתיאור המציאות של המשכן מחורבן שילה ועד חנוכת הבית, הבנת תחנות הבמה הגדולה בנוב ובגבעון, הבנת תחנות הארון לאחר שדה פלשתים, בית שמש, קריית יערים ועיר דוד, לאחר עיסוק ביחס בין 'מנוחה' ל'נחלה' בין שילה לירושלים, ולפני שנבחן בפועל את המתואר במקראות בפרק זמן זה ברצוננו להקדיש את החלק הראשון של השיעור להבנת המושגים עצמם מבחינת הלכתית – מהו ההבדל בין במה גדולה, במה ציבורית לבמה פרטית[1].

לאחר מכן נמשיך להתבונן במציאות הרוחנית והדתית בזמן שהמשכן בנוב ובגבעון.

 

במה גדולה ובמה קטנה

כך נאמר בתוספתא בזבחים (י"ג): "אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במות? אוהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם". קרבנות הציבור מוקרבים על מזבח הנחושת שבצדה.

ראינו כי הבמה הגדולה, במת הציבור, התקיימה בתקופת הגלגל, נוב וגבעון.

במה קטנה יכול כל אחד לבנות לעצמו. כך מביאה התוספתא (פי"ג): "אי זו היא במה קטנה בשעת התר הבמה עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו מקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו".

הגמרא בזבחים (קח:) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם הבמה צריכה להיות בנויה בצורה מיוחדת או שכמו בסיפור מנוח אפשר להקריב אפילו על גבי סלע ("ויעל על הצור"). מחלוקת זו תלויה בשאלה האם בזמן איסור במות המעלה על גבי סלע בחוץ חייב. הגמרא (שם ובדף קכ.) אומרת כי ישנם חמישה הבדלים בין במה גדולה לבמה קטנה: קרן, יסוד, כבש, ריבוע כיור וכנו – כל אלה מעכבים בבמה גדולה ולא בבמה קטנה.

קרבנות בבמה גדולה

בבמה הגדולה הוקרבו קרבנות ציבור וקרבנות יחיד.

לגבי קרבנות ציבור נחלקו תנאים בגמרא בזבחים (קיז.; וכן בתוספתא פי"ג) – חכמים סוברים שאת כל קרבנות הציבור היו מקריבים באוהל מועד, ואילו רבי שמעון סובר שהקריבו רק קרבנות חובה כעין הפסח והן חובות שקבוע להן זמן (תמידין ומוספין שהם עולות, ופסחים שכל השנה הם שלמים).

קרבנות בבמה קטנה

אין מקריבים קרבנות ציבור בבמה קטנה. מקרבנות יחיד הקריבו רק דבר הנידר והנידב כעולות ושלמים.

הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה[2]

הקרבה בבמה גדולה כוללת את המרכיבים הבאים, שאינם קיימים בבמה קטנה: סמיכה על הקרבן, שחיטת צפון בקודשי קודשים, מתן סביב (מתנת הדם בקרן המזבח לשתי רוחות), תנופה והגשה של מנחות, כהונה, בגדי כהונה, כלי שרת, ריח ניחוח, חוט סיקרא, רחיצת ידיים ורגליים, נסכים[3], הכשר אישה ועבד, הכשר גרים.

הסיבה המרכזית להבדלים אלו היא היעדר "לפני ה'", "מזבח" ו"בקודש" בבמה קטנה (זבחים קיט.).

קרבנות באיסור במות

המשנה בזבחים (קיב:) אומרת:

"כל המקדיש בזמן איסור הבמות ומקריב בזמן איסור הבמות עובר בעשה ובלא תעשה וחייב כרת".

זהו איסור כפול:

  1. עשה – "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים י"ב, יד).
  2. לא תעשה – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם, יג).

גויים מותרים להקריב בבמות אפילו בזמן איסור במות. עד כאן הבאנו תמצית קצרה של הלכות המבחינות בין במת ציבור לבמה קטנה[4].

 

המציאות הרוחנית בתקופת נוב וגבעון

נתבונן בפרק הזמן שבין חורבן שילה לבניין הבית, ובאירועים השונים הכרוכים בהקרבת קרבנות באותה תקופה.

לאחר החזרת הארון על ידי פלישתים לבית שמש והעלאתו לקריית יערים, שמואל הנביא מבער את העבודה הזרה ומכנס את כל ישראל במצפה, שם הוא שואב מים ושופך אותם לפני ה' (שמ"א ו', ו).

ברור כי מטרת הכינוס היא תשובה גדולה וניסיון לתקן את המציאות הרוחנית הקשה שהתגלתה במלחמת בני ישראל בפלישתים באבן העזר. במסגרת זאת צמים מתוך הבנה כי חטאו לה'.

רש"י בפירושו על שאיבת המים, כותב:

"תרגם יונתן 'ושפכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'' ולפי משמעו, אף הוא אינו אלא סימן הכנעה כלומר הרי אני לפניך כמים הללו נשפכין".

הרד"ק על אתר מצטט את תרגום יונתן ומסביר:

"וייתכן לפרש ששפכו מים לפני ה' סימן לכפרת העוונות".

מצאנו ששפיכת המים היא ממנהגי עבודת ה', וכך גם נהג דוד (שמ"ב כ"ג, טז), ואף במקדש נסכו מים בחג הסוכות.

בהמשך מקריב שמואל קרבן, "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד ויעלה וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'" (שמ"א ז', ט). ומסביר הרד"ק:

"ודרשו רבותינו ז"ל על הכתוב ואמרו (עבודה זרה כד:) ויעלה כתיב שנקבה היתה ומכאן סמכו שעולת נקבה כשירה בבמת יחיד.

"וקבלו גם כן כי זר מקריב בבמת יחיד, כי משחרב משכן שילה ובאו להם לנב הותרו הבמות, כל זמן שהיה אוהל מועד בנב וגבעון עד שנבנה בית עולמים שנאסרו ושוב לא היה להם היתר ואמרו (ויקרא רבה כב, ט): אין במה ניתרת אלא על ידי נביא.

"כי שמואל העלה ראשון בבמת יחיד משחרב משכן שילה, וכן בגלגל יהושע העלה בבמת יחיד ראשון שנאמר אז יבנה יהושע (יהושע ח, ל).

הרד"ק, על פי חז"ל, מחדד כאן שלוש נקודות:

  1. עולת נקבה כשבה בבמת יחיד.
  2. זר מקריב בבמת יחיד.
  3. אין במה ניתרת אלא על ידי נביא.

כך נאמר במדרש שהרד"ק מצטט:

"אמר רבי יוסי ברבי חנינא אין הבמה מותרת אלא על ידי נביא... ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות?! אמר רבי שמלאי הקב"ה אמר לו, שנאמר ובדבריך עשיתי, בדבורך עשיתי.

"שמואל מניין? שנאמר (שמואל א, ז, ט) "ויקח שמואל טלה חלב אחד. אמר רבי אבא בר כהנא שלוש עברות נעשו בעולה של שמואל. היא ועורה ומחוסר זמן ולוי.

"אמר רבי יוסי אן מן הדא קריא לית את שמע כלום. ואתית הדא דרבי שמואל בר נחמני ותשובתו הרמתה כי שם ביתו"        (ויקרא רבה כ"ב, ט).

ישנו היתר להקריב בבמה דווקא על ידי נביא. האמירה מתבססת לכאורה על נוסח הפסוק "כי אם במקום אשר יבחר ה'", וציווי זה נדרש על ידי חז"ל לאיסור כללי של הקרבה בבמה בזמן שהמשכן במדבר, בשילה ובירושלים.

יש לחלק בין התחנות השונות:

  1. קרבן אליהו בהר הכרמל הוא בזמן שהמקדש בירושלים, וברור כי הוא בזמן איסור במות והוא מתאפשר רק כהוראת שעה.
  2. גם המזבח שנבנה על ידי גדעון נעשה בזמן שהמשכן נמצא בשילה, ועל כן ישנו איסור במות. מזבח זה נבנה בהוראת שעה כהנחיה א-לוהית.
  3. לגבי מזבח יהושע, אמנם זהו המזבח הראשון שנבנה מחוץ למשכן בארץ ישראל, אך ברור שהוא נבנה בזמן שהמשכן בגלגל, ובפרק זמן זה ישנו היתר במות. זאת בנוסף לעובדה שבעצם הקמת המזבח, יהושע מקיים את ציווי התורה המפורש בדברים (כ"ז, א-ח).
  4. לגבי הקרבן המוקרב על ידי שמואל, קרבן זה מוקרב כשהמשכן בנב ועל כן ישנו היתר במות. שמואל הרי מבקש לכנס את כל בני ישראל לקראת מערכה נוספת נגד הפלישתים; הם צמים, מנסכים מים, מתפללים ועושים תשובה. ודאי ישנו הבט לאומי ורוחני במעשה זה המתרחש בזמן היתר במות.

המדרש מוסיף כי מעבר לעצם ההיתר להקרבת הקרבן ולשחיטת קדשים בחוץ, ישנם במעשהו של שמואל שלושה דברים שהותרו לשעה מפי ה':

  • "ועורה" – שמואל מעלה קרבן עולה. עולה מוקטרת כליל על גבי המזבח, בשלמות עם העור, מבלי שיהיה הפשט וניתוח כמקובל.
  • "מחוסר זמן" – בפסוק מוזכר "טלה חלב", טלה בשבעת הימים הראשונים ללידתו, כשיונק תחת אמו ובדרך כלל הוא פסול לקרבן.
  • "לוי" – שמואל הוא בן אלקנה מבני קהת בן לוי (דה"א ו', יח-כג), ולא כהן הכשר לעבוד, אך עדיין ה' קיבל את קרבנו ברצון.

אנו רואים בהמשך הפסוק המובא במדרש, ששמואל בונה מזבח לה', ומדובר על שעת היתר הבמות, כשהמשכן בנוב. אפשר אמנם לטעון שהקרבן הוקרב בשעת איסור הבמות, ושמואל נקט בהוראת שעה על פי הדיבור[5].

התפילה, הצום, שפיכת המים לפני ה' והקרבת הקרבן המיוחד הם חלק מהתיקון של ישראל, הכנה לקראת המערכה הנוספת נגד פלישתים. מכאן יש ללמוד כי פנייה לקב"ה על ידי הקרבת קרבן הייתה חלק מן ההכנה הרוחנית למלחמה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 


[1]   סעיף זה מבוסס על הערך 'במה' באנציקלופדיה התלמודית.

[2]   הדברים הנוהגים גם בבמה הגדולה וגם בבמה הקטנה הם: שחיטה, הפשט וניתוח, התרת בשר לאכילה ע"י זריקת הדם וכן זמן אכילת קדשים, נותר ופיגול. טמא פסול להקריב בבמה קטנה ולאכול בשר הקרבן. בעל מום פסול להקריב. אף קרבן בעל מום פסול להקרבה.

[3]   לרבי ישמעאל וחכמים (זבחים קיא.) נסכים אינם נוהגים בבמה קטנה, ורבי עקיבא חולק.

[4]   לא נכנסנו להרבה פרטי הלכות הקיימים בעניין, ורצינו לתת מסגרת כללית של הגדרות לגבי במת ציבור ובמת יחיד.

[5]   זו אפשרות לא סבירה, כיוון שהארון היה בקריית יערים, ולא נלקח משם לפני שהועלה לעיר דוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)