תולדות עבודת ה' במזבחות (נט) – איסור הבמות (לו)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה נמשיך לעיין במלחמת מכמש ובתיאור הכתוב את חטא העם ואת תגובת שאול.

 

משמעות מעשה העם באכילת העם ותגובת שאול

פרופ' גרינץ עומד על שני מאפיינים של המעשה המתואר בספר שמואל ביחס לשאול:

  1. התורה כותבת לגבי מי ששוחט בעל חיים מבלי להביאו כקרבן לאוהל מועד, "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ... לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא י"ז, ד-ה). "על פני השדה" הכוונה לאדמת המדבר במרחב הפתוח. גם אצל שאול מוזכר בצורה דומה "וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל... וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה" (שמ"א י"ד, לב).
  2. אכילת העם מהשלל מתרחשת בלילה – "וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר" (שם, לד-לו). כמובן, אין הקרבה של קדשים בלילה,[1] וברור אם כן שהשחיטה של העם היא שחיטת חולין, ושהחטא אינו קשור לזריקת הדם.

מהו אם כן החטא?

נקדים ונאמר שאצל היוונים הקדמונים הייתה הבחנה בין שני סוגי אלים:

  1. האלים העליונים – זביחה על ידי הקטרה במזבח ובמה הבנויים במקום גבוה, כשצוואר הבהמה כלפי מעלה. בדרך כלל הקריבו בעל חיים לבן כמו פר, וההקרבה הייתה נעשית ביום.
  2. האלים התחתונים – באמצעות חרם כהשמדה, על הקרקע ממש או בגומה ייעודית,[2] בדרך כלל במערות או מקומות חשוכים ונמוכים, כשצוואר הבהמה כלפי מטה. המת אמור היה לעלות ולספר את העתיד להתרחש. בדרך כלל הקריבו בעלי חיים שחורים, או חזירים ואיילים. ההקרבה הייתה נעשית בלילה.

להבדיל, הקב"ה כמובן מושל בכל העולם מבלי הבחנה (בורא השמים והארץ וכו'), אך תיאורים רבים מתמקדים בעיקר בשמים (א-ל עליון (בראשית י"ד, כב-כד), יושב בשמים (תהלים קכ"ג, א), שוכן במרום (ישעיהו ל"ג, ה), א-להי השמים (דניאל ב', יח) ועוד). השאול מסולק מתחום ההתעניינות של ה' – עבודת הקרבנות היא רק לאור יום.

מעבר לכך – מאמונת ישראל נדחו מאפיינים רבים של מאגיה, אשר עשייתה היא בעיקר בלילה. הזביחה לשדים נדחית – "א-להים לא ידעום" (דברים ל"ב, טז-יז).[3]

 

נשוב למעשה שאול והעם – השחיטה לצורך האכילה מתרחשת בלילה, וכנראה פושטת שמועה במחנה כי "שוחטים ארצה". אפשר להבין זאת כשחיטה על הארץ, ואז החטא הוא באכילת הבשר המעורב בדם, אך אפשר גם להבין זאת כשחיטה לכיוון הארץ, דהיינו, כשצוואר הבהמה כלפי מטה, כמנהג שחיטת היוונים לאלים התחתונים.

לפי זה, נוהג עם ישראל כמעשה הזובחים לשדים או לשעירים, ומדובר במעין ניסיון לפייסם, כדי שלא ינקמו על הדם השפוך.

נזכור שעם ישראל צם באותו יום. בהנחה שברקע עומד מנהג עובדי עבודה זרה לצום, לעתים אפילו מספר ימים, לפני ששואלים את האל או את המת (כך נהג שאול כששאל את בעלת האוב (שמ"א כ"ח, כ)) הרי שייתכן ובדיעבד סייע הצום להתפשטות השמועה כי שוחטים לאותם שעירים ושדים, על אף שלכתחילה ודאי לא הייתה כך כוונת שאול.

אכילה על הדם נועדה לשם ידיעת העתידות: בזמן המדבר – מפי השעירים שוכני המדבר, ובזמן ירושת ארץ ישראל – מפי השדים העטים לשדה הקרב ברדת החשיכה. ממילא ברור מדוע הרמב"ן מתייחס לדרך שאלה זו כבגידה בה'.

הרד"ק מבאר כי הכנת הבשר נעשתה בחיפזון מחמת הרעב, ולכן שחטו לארץ, וממילא הדם לא נצרר היטב. הפתרון של שאול הוא לשחוט על אבן גדולה כדי שהדם יימצה היטב. בהמשך מביא הרד"ק:

"רק פירושו כמו שהוא חק הזובחים לשדים שאוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם וזה דבר הלמד מעניינו לא תנחשו ולא תעוננו... אבל אין משמעות פשטי הפסוקים אלא כמו שפירשנו כי החטא היה מפני הדם נבלע בבשר ולא היה מתמצה מפני שהיו שוחטים ארצה"          (ד"ה על הדם).

שאול 'מתקן' את השחיטה על הארץ באמצעות האבן שעליה שוחטים את בעלי החיים.

בגמרא בזבחים (קכ.) נחלקו חז"ל אם השחיטה הייתה לשם קדשים או לשם חולין, ולאור זאת יש לשאול האם ייתכן ששאול מבקש לעצמו כמה מזכויות הכהונה (בדומה לאפשרות שהעלנו בעבר על אי המתנת שאול לשמואל בגלגל)?

רש"י על אתר אכן כותב:

"היום – ולמטה נאמר ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה; רבותינו נחלקו בדבר בסוף מסכת זבחים (קכ.) יש מהם פירשו כאן בחולין כאן בקדשים".

"אבן גדולה – עשאה במה לזרוק עליה דם והקטיר חלבים".

נראה שהדברים מבוססים על מדרש ויקרא רבה (פרשה כה):

"...שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא יט, כג), וכתיב לא תאכלו על הדם (שם, כו), וכי מה ענין זה לזה, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתה ממתין לערלה ג' שנים ולאשתך אינך ממתין שתשמור על נדתה?! לערלה אתה ממתין ג' שנים ולבהמתך אי אתה ממתין עד שימצה דמה?!

"ומי קיים מצות הדם? שאול, שנאמר ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה'. ויאמר שאול פוצו בעם ושחטתם בזה (שמואל א' יד, לג-לד). מהו בזה? אמר להן כסדר זה תהו שוחטין ואוכלין.

"אימתי פרע לו הקדוש ברוך הוא? הוי אומר ביום מלחמות, הה"ד והיה ביום מלחמת ולא נמצא וגו' (שם יג, כב), ואת אמרת ותמצא (שם מ"ג, כ"ב). מי המציאה לו? ר' חגי בשם ר' יצחק אמר מלאך המציאה לו. ורבנן אמרי הקדוש ברוך הוא המציאה לו.

"כתוב ויבן שאול מזבח לה' אותו החל לבנות מזבח (שמואל א' יד, לה). כמה מזבחות בנו ראשונים – נח אברהם יצחק יעקב משה יהושע, ואתה אומר 'אותו החל'?! רבנין אמרי אותו החל להיות ראש במלכים. א"ר יודן על ידי שנתן נפשו על הדבר הזה העלה עליו הכתוב כאלו אותו החל לבנות מזבח לה'".

המדרש עורך השוואה מעניינת בין איסור אכילת דם לערלה ולנידה, ובין היתר טורח לציין לשבח את שאול, שבניגוד לעם דאג להמתין עד מיצוי הדם (וזאת בבהמת חולין, שאכילתה היא רשות), כדי להכשיר את הבהמה לאכילה ושלא תהא נבלה, וה' גמל לו טובה בימי מלחמת פלישתים.

מחמת חשיבות השחיטה שהיא צורך מזבח וחובה בקרבנות, הכתוב מייחס לשאול את הראשוניות בהקמת המזבח לה', על אף שהיו שקדמו לו בכך. שחיטה על האבן הגדולה מרחיקה את הדם מן הארץ, וכך יהיה מקום האכילה רחוק ממקום השחיטה.

 

המזבח שבונה שאול

בין האבן הגדולה למזבח

הרלב"ג מסביר את הקמת המזבח על ידי שאול:

"והנראה בעיני שהרצון בזה כי כשצוה שאול לגול אבן גדולה לשחוט עליה איש שורו ואיש שיו החל העניין ההוא לבנות מזבח לה' כי בלילה ההוא לא בנאו כי היה נחפז לרדוף אחרי פלישתים, אך הייתה האבן ההיא תחילת הבניין ושם בנה המזבח אחר כך"

                                                                  (שמ"א י"ד, לה).

לפי הרלב"ג יסודו של המזבח שבנה שאול הוא האבן הגדולה שעליה הוא מבקש מן העם לשחוט את קרבנם. זוהי גם דעתו של ר' יוסף קרא.

 

לשם מה נבנה המזבח?

הרלב"ג אומר שמטרת המזבח הייתה להזכיר את הנס שהיה להם ולתת תודה לה' על כל אשר גמלם. ר' יוסף כספי אומר:

"העירנו שזה המזבח לא לעולה ולא לזבח כעניין מה שקדם על שמואל "ויבן שם מזבח לה'" (שמואל א ו, יז), ורמז לנו הכתוב בזה כי נתעורר שאול מעט מכלל מה שאומר שמואל לו 'נסכלת' ויותר פורש עוד בדברי שמואל לו בעוון עמלק".

בסוף דבריו הוא רומז לדברי שמואל:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ"       (ט"ו, כב-כג).

הזכרנו בעבר כי אף משה בנה מזבח לזכר ניצחונו על עמלק (שמות י"ד, טו) אך לא הקריב שם קרבנות, וביהושע למדנו כי שניים וחצי השבטים בונים מזבח בעבר הירדן המזרחי. מזבח זה לא נועד לעולה לזבח, אלא היה לעד בין אותו הדור לבנים ולדורות הבאים אחריהם, שלא יוכלו לטעון כנגדם כי אין להם חלק בה'.

מה פירוש "אותו החל לבנות מזבח לה'"?

אומר רש"י: "אותו המזבח ראשון למזבחות שאול" (ד"ה אותו החל). וכן מפרש ר' יוסף קרא: "היה נשמע שהוא היה ראשון שבנה מזבח בעולם וזה לא ייתכן לומר, שהרי כמה מזבחות קודם לכן נבנו אלא משכתוב אותו החל לבנות מזבח משמע אותו מזבח החל לבנות כלומר הוא המזבח הראשון אשר בנה".

ומבאר הרד"ק על אתר:

"פירוש, אותו מזבח היה תחילת המזבחות שבנה שאול כי מה שהקריב קרבנות בגלגל מצא שם המזבח בנוי, ובדרש (ויקרא רבה כה): 'אותו החל' – והלא כמה מזבחות בנו הראשונים. נח בנה מזבח, אברהם בנה מזבח, יצחק בנה מזבח, יעקב בנה מזבח, משה בנה מזבח, יהושע בנה מזבח, ואת אומרת 'אותו החל'? אמר רבי יודן: אותו החל במלכים. ועוד בו דרש: אותו מזבח הוא החל לבנותו כלומר הוא בעצמו נתן את האבן הראשונה ואחר כך בנו הבונים המזבח עד כלותו".

נראה כי דווקא בעיתוי זה חשוב לכתוב להדגיש כי זהו המזבח הראשון שבונה שאול. ככל הנראה מדובר בפעולה המבטאת צעד משמעותי מצדו של שאול בעבודתו את ה' גם ברקע מלחמה, במציאות שבכל מקרה הותרו בה במות.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 

 

[1]   כך נאמר במשנה במגילה (מגילה ב', ה-ו), "כל היום כשר לסמיכה, לשחיטה, לתנופה, ולהגשה, לקמיצה, ולהקטרה, למליקה, ולקבלה ולהזיה". ובגמרא בזבחים (נו.), "אמר רבי יצחק בר אבדימי מנין לכם שנפסל בשקיעת החמה? שנאמר ביום הקריבו את זבחו ייאכל – ביום שאתה זובח יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב". הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות מעשה הקרבנות "כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום. אין שוחטים זבחים אלא ביום ואין זורקים דמים אלא ביום" (ד', א).

[2]   עיגול עפר ועשבים ובמרכזו גומה היורדת לפי האדמה, כך שהדם ייזל במישרין לאלים התחתונים.

[3]   אזכורים לתופעות אלו אפשר למצוא במספר מקומות: הנביא ישעיהו מזכיר את היושבים בקברים לצרכי עבודה זרה (ס"ה, ד); המשנה בחולין מדברת על השוחטים לגומה (ב', ט); הגמרא בברכות (יח:) ובסנהדרין (סב:) מספרת על אנשים שלנים בבתי קברות כדי לשמוע את שיחת הרוחות.