תולדות עבודת ה' במזבחות | 61 | איסור הבמות | 38

בשיעור זה נמשיך בעיון בעבודת ה' של ישראל כשהמשכן מצוי בנוב.

 

לזבוח לה' באתי

לאחר שה' מאס בשאול, שולח ה' את שמואל אל ישי בית הלחמי למשוח את דוד למלך על ישראל. כששמואל שומע זאת, הוא אומר לה':

"אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי "      (שמ"א ט"ז, ב).^[1]

מכאן משתמע שהזביחה לה' יכולה להתקבל כנימוק לבואו של שמואל לבית לחם. כפי שמובא כאן בדברי הראשונים, בזמן שהמשכן בגבעון ישנו היתר במות וניתן להקריב בכל מקום ומקום. ואכן ייתכן כי שמואל הנביא היה נוהג לזבוח זבחים במקומות שסבב בהם, כשם שמעיד הכתוב על בנין המזבח ברמה:

"וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'"                        (ז', טז-יז).

באופן זה ייתכן כי הוא בנה מזבחות במקומות נוספים בהם סבב, אף על פי שדבר זה אינו כתוב באופן מפורש.

הצעה זאת נובעת רק מן העובדה כי הצעת ה' לשמואל משמשת כסיפור כיסוי שיכול להתקבל על דעת האנשים בבית לחם. מאידך, העובדה כי בפועל אנשי בית לחם נחרדו בראותם את שמואל הנביא, יכולה להיות מוסברת על פי דעת הרלב"ג, בכך שהם חשבו כי מדובר בעגלה ערופה ולא בזביחה לה'.

זאת ועוד, נציין כי משיחת שאול למלך נעשתה אף היא בעת סעודת זבח כמפורש "כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם ברמה" (ט', י"ב).

בנוסף, כשדוד נמלט משאול בברחו מניות ברמה אומר דוד ליהונתן כך:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית: אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה"       (כ', ה-ו).

ומבאר שם הרד"ק על אתר: "היה מנהגם לעשות זבחי שלמים בני המשפחה יום בשנה וכן נאמר באלקנה לזבוח את זבח הימים" (שם ז, ד"ה זבח הימים).^[2]

על פי המקורות השונים נראה כי אחת לשנה היו נוהגים לזבוח זבחי שלמים ולהזמין את כל בני המשפחה. כך גם עולה^[3] מהתיאור בתחילת ספר שמואל על אלקנה שנהג מדי שנה להקריב זבח כשעלה לרגל עם כל ביתו למשכן שהיה אז בשילה. כשחרבה שילה והותרו הבמות עברו ראשי המשפחה לזבוח את זבח הימים בבמה שבעירם.

 

"התקדשו ובאתם אתי בזבח"

וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ: וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ ה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: (ט"ז, ד-ה).

כחלק מהזמנת האנשים לבוא להשתתף בזבח שמואל אומר להם להתקדש תחילה. התורה אומרת בויקרא שאדם חייב לקדש את עצמו ולהיטהר לפני אכילת הזבח:

"וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ"        (ז', כ).

חשוב להדגיש כי לשון זבח מתפרשת הן כהקרבה והן כסעודה. ניתן להסביר כי את זקני העיר הזמין שמואל במפורש לסעודת הזבח ואילו את ישי ובניו הזמין לעמוד עמו גם בשעת ההקרבה.

הרלב"ג מסביר אחרת את העובדה ששמואל קידש רק את ישי ואת בניו:

"ואמרת לזבוח לה' באתי לפי זה הפירוש הוא, לפי שנראה בעיני כי כאשר יבוא לבית לחם ויתבאר להם שלא נמצא שם חלל באדמה על זה האופן יאמר לאנשי המקום ההוא שהוא בא לזבוח לה' וזה נאות מאוד ולזה תמצא שלא קידש שמואל מאנשי בית לחם יהודה כי אם ישי ובניו כדי שלא יתגלה סודו".

הלשון "ויקדש את ישי ואת בניו" מתפרשת כי שמואל ציווה עליהם שיתקדשו באופן דומה למעמד הר סיני – "ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקידשתם" (שמות י"ט, ו).^[4]

 

בואו של דוד לנב עיר הכהנים

לאחר שמתברר מעבר לכל ספק כי בכוונת שאול להרוג את דוד, דוד בורח ותחנתו הראשונה הינה נב עיר הכהנים.

זהו האזכור המפורש הראשון בכתוב על הימצאות המשכן בנב לאחר חורבן שילה (שאינו מפורש בספר שמואל אלא בתהילים ע"ח ובירמיהו ז').

בתיאור המתרחש בנב, בכוונתנו לעסוק בשלוש סוגיות:

1. לחם הפנים.
2. חרב גולית.
3. שאילת אחימלך בה'.

הסוגיות אינן עוסקות ישירות בתיאור המצב הרוחני ועבודת ה' בתקופה הזאת, אך הן עוסקות בשלושה היבטים הקשורים במהות המשכן והבמה הגדולה בנב. הראשון ­ הוא מהו שימוש החולין האפשרי בלחם הפנים ובאילו תנאים. השני ­ מה משמעות הזיקה בין חרב גולית לבמה הגדולה, האם זה מקומה הצפוי והראוי? והשלישי ­ מה הם גבולות השימוש באורים ותומים, עבור מי, באלו שאלות, ועד כמה הדבר תלוי במלכות.

אין בכוונתנו להרחיב ברקע לפרק, במשמעות הפרק במערכת היחסים בין שאול לדוד ובהתייחסות מפורטת להתנהגות דוד ביחס לאחימלך ובאחריותו הישירה/העקיפה לחורבן נב כולה והריגת אחימלך ושמונים כהנים. זהו עניין לשיעור בפני עצמו. כוונתנו הינה לעסוק בסוגיות בעזרתן ניתן ללמוד יותר על היבטים שונים של עבודת ה' במשכן, במקרה הזה בבמה הגדולה בנב.

 

השימוש בלחם הפנים

דוד מגיע לנב רעב וחסר נשק. הוא מערים על אחימלך ואומר לו כי הוא נמצא בשליחות סתר דחופה מטעם המלך ועל כן אינו יכול להצטייד לא במזון ולא בנשק.

הפסוקים מתארים את דו השיח בין דוד לאחימלך כך:

"וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא: וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה: וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי: וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ"         (כ"א, ד-ז).

שאלה מרכזית העולה כאן היא איך דוד יכול לאכול מלחם הפנים, והרי כתוב בפסוק מפורש (ויקרא כ"ד, ט) "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם".^[5]

רלב"ג ואביו של הרד"ק פירשו "לחם הקודש" על לחמי התודה הבאים עם שלמי תודה (כמבואר בויקרא ז', יא-יב). המורם מהם נאכל רק לכהנים ונשיהם, והיתר נאכלים לכל אדם בתנאי שיהיה טהור. קשה לקבל פירוש זה מפני שהכתוב עצמו קורא ללחם 'לחם הפנים'. לחם הפנים הוא קודש קודשים והוא נאכל בדרך כלל רק על ידי כהנים טהורים במקום קדוש.

לאחימלך אין לחם חול אלא רק לחם קודש, זאת עם התנאי שהוא עושה לנערים (וככל הנראה אחימלך מתכוון לכלול בהם גם שאלה לגבי דוד עצמו אך אין הוא מפרט זאת מפני כבודו), וסביר להניח כי מי שמגיע למשכן ולבמה הגדולה צריך להיטהר מכל טומאה.

משתמע מן הפסוק כי מדובר בשבת כיוון שזה היום שבו מוציאים את הלחם הישן ומניחים את הלחם החדש. נעיין בתשובתו של רש"י על אתר.^[6] תחילה משמעות העובדה כי הלחם הוא דרך חול היא "משנסתלק מעל השולחן והוקטרו הבזיכין קרוב הוא להיות חולין שיצא מידי מעילה משהיה לו שעת היתר לכהנים" (ו, ד"ה והוא דרך).

שנית, לגבי עצם אכילת לחם הקודש על ידי דוד ­ "ואפילו היום הייתה תחילת קדושתו על השולחן, היית זקוק ליטלו משם ולהאכילנו שאחזו בולמוס ומסוכן הוא". כלומר לפי הבנה זאת, ישנו כאן פיקוח נפש.^[7]

וכן ברד"ק על אתר:

"אם עם אחימלך לא היה לחם חול, לא היה בכל העיר לחם חול שישאל דוד מאחד מבני העיר עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קודש?... וכיוון שהייתה כולה לכהנים ולא היה ישראל שוכן ביניהם היו כל העיר אוכלי תרומה, והתרומה היא לזרים בעוון מיתה. והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האסור אם לא היה לנו דבר מותר. ומשני דברים האסורין מאכילים אותו הקל, לפיכך נתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה ודוד בודאי בחול בא אל אחימלך".

 

חרב גולית במשכן בנב

"וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ: וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי"                                      (כ"א, ט-י).

לאחר ניצחון דוד על גולית אומר הכתוב "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ" (י"ז, נד).

ומבאר שם הרד"ק:

"ועל שאר הכלים אמר לא על החרב כי שם החרב באהל מועד בנוב כמו שכתוב למעלה "לוטה בשמלה"[8] (כ"א, י) והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב לזבוח או להתפלל היה רואה אותה וזוכר הנס ומודה לא-ל יתברך ומישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו"                                             (ד"ה שם באהלו).

לגבי הציון אחרי האפוד, הרד"ק (כ"א, י) מביא לביטוי שני פירושים:

•  

"אפשר לפרש שהיתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחשן".

•  

"בתר דשאיל ליה באפודא כלומר אחר ששאל לו באפוד החשן את דרכו ואחר כן אמר לו שיקח זו החרב כי כן אמר לו דואג וישאל לו בה' (כ"ב, י) וכן שאול אמר לו לאחימלך ושאול לו בא-להים (שם, יג) ולא כחש לו אחימלך אבל אמר היום החלותי לשאול לו בא-להים (שם, טו) ונכון הוא בעיני פירושו אבל אינו דרך פשט הפסוק לפי מקומו...".[9]

הימצאות חרבו של גולית בבמה הגדולה בגבעון יסודה בהבנה כי "ה' הוא איש מלחמה", המלחמה היא לה'. כשם שהארון יוצא למלחמה בשעת הצורך, כך מניחים את החרב במשכן, לפרסם את הנס ולייחס בכך את הניצחון המופלא לקב"ה בכבודו ובעצמו.

 

השאילה בה'

תרגום יונתן מבין כי "אחרי האפוד" (פס' י) מתפרש כאחרי ששאל לו באפוד. אמנם הרד"ק מבין את הפסוק שלא כדרך הפשט, אך נעיין בדבריו בחילופי הדברים בין דואג האדומי לאחימלך לפני לשאול:

"וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה' וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ...

"וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ... הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵא-לֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל"                                                (כ"ב, י-טו).

ומבאר רד"ק:

"להגיד לו את דרכו והוא בורח מפני. ומדרשו (שוחר טוב, נב, ה') עשיתו מלך שאין נשאלים באורים ותומים אלא למלך ולאב בית דין ולמי שצורך ציבור בו"                           (יג, ד"ה ושאול לו).

ואכן כך מפרש ר' יוסף קרא בדברי דואג:

"כך אמר לו דואג לשאול עשה אחימלך לדוד מלך בחייך, שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך וציבור".

הרלב"ג מבאר היטב את תשובתו של אחימלך לשאול:

"חשב שאול שתהיה שאלתו בא-להים אם יצליח במרדו על שאול בדרך שינצחהו במלחמה, והיתה תשובת אחימלך כי חלילה לו כי הוא לא ידע בזה דבר ומה שעשה עשה מצד מחשבתו שיהיה דוד היותר נאמן מכל עבדי שאול והיותר סר אל משמעתו"           
                                     (י"א, ד"ה אחימלך בן אחיטוב).

"היום החלותי לשאול לו בא-להים – רוצה לומר וכי היום החלותי לשאול לו בא-להים שתחשדני בזה? הלא כמה פעמים שאלתי לו בא-להים בשליחותך על דבר מלחמות ישראל כי הוא המוציא והמביא את ישראל"   (ט"ו).

כלומר, על סמך דברי דואג האדומי שאול חושד באחימלך שהוא עזר לדוד לעשות שימוש באורים ותומים על מנת למרוד בשאול. אחימלך משיב לו כי הוא לא ידע כלל ולא חשד בדוד שהיה מגדולי הנאמנים לשאול ואף שאל בא-לוהים פעמים רבות עוד לפני כן לדוד לפני יציאתו למלחמות בשליחות שאול, ועל כן אין לשאול לחשוד באחימלך בכוונותיו. אבל ברור מהכתוב שדואג סיפר את הדברים בדרך שתגביר את חשדו של שאול.

פסק דינו של שאול נובע מהבנתו כי דוד מורד במלכות, ואחימלך סייע לו לממש את מגמתו על ידי השאילה בה'. על פי ההלכה רק מלך, בית דין ומי שהציבור צריך, נשאלים באורים ותומים. כאן, על פי חשדו של שאול, אחימלך מכיר באופן מעשי בזכות דוד למלוך.

בשיעור זה הצצנו במה שמתרחש בבמה הגדולה בנב בזמן שהותרו הבמות. עיינו בסיפור בריחתו של דוד אל אחימלך הכהן והתייחסנו בקצרה לשלוש סוגיות. אכילת לחם הפנים על ידי דוד, משמעות מיקום חרב גוליית במשכן ומשמעות השאילה בה' על ידי אחימלך. הן מצביעות על המציאות הרוחנית הכללית כולל מה שנעשה בבמה הגדולה בנב בזמן היתר הבמות. בהתחלה גם דנו בבואו של שמואל למשוח את דוד למלך, לזבוח לה' ולהתקדש לקראת הזבח.

בשיעורים הבאים בכוונתנו לעסוק בסוגיית שאילת שאול את בעלת האוב, לנסות להבין מהי העבודה הזאת, מה משמעותה הרוחנית ומה מביא את שאול בסוף ימיו לפנות לבעלת האוב, דבר שהוא בעצמו אסר באופן חמור על כל ישראל.