תולדות עבודת ה' במזבחות (סב) – איסור הבמות (לט)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה בכוונתנו להתבונן בפנייתו של שאול לאשת בעלת האוב.

פניית שאול אל בעלת האוב

הפלישתים מקבצים את מחניהם בשונם להילחם בישראל. שאול מקבץ את כל ישראל וחונה בגלבוע. ראיית שאול את מחנה פלישתים מביאה אותו לחרדה גדולה.

"וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם"                (שמ"א כ"ח, ו).[1]

בעקבות אי ההיענות של ה' בכל הדברים הללו, הוא פונה ומבקש לדרוש באשת בעלת האוב בעין דור.

בהמשך הפרק בהעלאת שמואל ניכר שהפנייה אל בעלת האוב נובעת מרצונו העז של שאול לדעת את רצון ה' בכל הדרכים האפשריות:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי
וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה"     (טו).

יוצא כי ישנן מס' סיבות המועלות על ידי המפרשים השונים לגבי אי היענות ה' לשאול:

- שאול בעצמו הפסיק השאילה בה'.

- היה לו לבקש פני ה' עוד ולשוב בתשובה שלימה והוא לא עשה זאת אלא דרש בבעלת האוב והדרישה בבעלת האוב היא היפוך לדרישה בה'.[2]

- עונש על הריגת כהני נב עיר הכהנים.[3]

- בעקבות הריגת כהני נב, לא היה כהן ראוי שתשרה שם רוח הקודש להיות נשאל באורים ובתומים.[4]

הכתוב בראשית דברינו על אי ההיענות הא-לוהית מונה חלומות, אורים ונביאים.

לגבי החלומות, ייתכן ומדובר בחולמי חלומות בדומה לנביאים, שזכו בחלומותיהם לחזיונות ובהם חלומות אמת. דוגמה לכך מוזכרת ביואל:

"וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ"     (ג', א).[5]

לגבי האורים, ייתכן כי מאז מלחמת מכמש אין בעצם שאילה באורים ותומים, ובוודאי שאין היענות מצד ה' לשאלה.

בנוגע לנביאים, המפגש האחרון עם הנביא שמואל הוא לאחר החטא עם עמלק, ובעקבותיו דרכי שאול ושמואל הנביא נפרדות ואין ביניהם קשר:

"וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל"           (ט"ו, לה).

לעומת זאת אין ציון על קשר של שאול עם נביא אחר, גד לדוגמא, או עם בני נביאים מתלמידי שמואל הנביא.

במקביל בתקופה זאת, ישנו מפגש בין דוד לשמואל בניות ברמה (י"ט); הנביא גד אח"כ מתגלה לדוד (כ"ב); לבסוף אביתר בן אחימלך הכהן בורח משאול וחובר לדוד, והכתוב מדגיש "וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ" (כ"ג, ו). כאן דוד שואל בה' מה לעשות עם פלישתים הנלחמים בקעילה.

 

מותו של שמואל הנביא מתואר בפרק כ"ה:

"וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן"  (א).

מכאן גם הכתוב אצלנו פותח את הסיפור בהזכרת מותו:

"וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ"                 (כ"ח, ג).

זאת כדי להקדים את סיפור פניית שאול לבעלת האוב להעלות באוב את שמואל הנביא.

יוצא כי הכתוב מתאר איך בכל דרכי ההתקשרות האפשריות והמקובלות בין אדם לא-לוהים בכלל ובין מלך ישראל לא-לוהיו בפרט ישנו ניתוק גמור בין שאול לה'. במקביל הכתוב מצביע על קשר בין דוד לה' בשאילה באורים ותומים ובהתגלות נביאים אליו. בפרק ט"ז שורה על שאול רוח רעה בזמן שרוח ה' עוברת לדוד, ודבר זה מרחיק את שאול עוד יותר מאם ה'.

מציאות זאת מביאה את שאול לבדידות גדולה ששאול לא משלים עמה. מנגד כבר אין הוא עושה זאת בדרך של תפילה ותשובה. באופן מאוד מרחיק לכת, הכתוב מצביע על כך ששאול הסיר את האובות והידעונים מן הארץ, ועתה כשאין כל היענות מצד ה' באף אחד מן האמצעים הרגילים הוא בעצמו פונה אל בעלת האוב.

שאול כל כך זקוק להבין את המציאות וכל כך רוצה לדעת מהו רצון ה' עתה במערכה החדשה נגד פלישתים בגלבוע עד שהוא פונה בעצמו אל בעלת האוב. זהו הסיכוי האחרון ובו הוא מבקש להעלות באוב את דמותו של שמואל הנביא, אף שהוא יודע בדיוק את חומרת עצם הפניה.

על מנת להבין את המשמעות הרוחנית של עבודה זו, נעיין בפסוקים בתורה וננסה להבין מהי העבודה, האם הפנייה לאובות אכן מאפשרת לגלות את האמת או שאלו דברי הבל ושקר גמורים, ומדוע נאסרה עבודה זו באיסור חמור כל כך. כמוכן נראה מה המשמעות הרוחנית של הפניה אל האובות.

 

איסור פניה אל האובות והידעונים בתורה

התורה אוסרת לפנות אל האובות ואל הידעונים. איסור זה מפורש בתורה בספר ויקרא ובספר דברים.

בויקרא:

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"  (י"ט, לא).

"וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ"        (כ', ו).

"וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"    (שם, כז).

בדברים:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ"    (י"ח, ט-יג).

הפרשיות מזכירות את האיסור בהקשרים שונים. בויקרא הכתוב מתייחס לעניין הטומאה הנגרם ע"י הפניה אל האובות והידעונים, איסור הפנייה אליהם ועונשם החמור של הפונים. בדברים הכתוב מדבר על התועבות שעושים הגויים, מה שמוביל להכחדתם ולירושת ישראל את הארץ. כאן הדגש הוא על עצם המעשה ולא הפנייה.

נדרש מן האדם להיות תמים עם ה'. זהו ניגוד לכל מגמות ומעשי העבודה הזרה למיניה שמהווים תועבה בעיני ה'.

בישעיהו אומר הנביא:

"וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים"       (ח', יט).

הדרישה לאובות ולידעונים הינה דרישה אל המתים וזאת בעצם במקום לדרוש אל ה' ואת ה'. על כן מובן עניין הטומאה. פנייה אל המת, אבי אבות הטומאה והציפייה שהמת ידריך את האדם היא מעשה של היטמאות.

על מנת להתבונן באיסור של התורה עלינו לנסות להבין מהי העבודה הזאת ואחר כך לנסות לעמוד על מהותה ומשמעותה, מדוע היא נאסרה ומדוע התורה מתייחסת אליה בצורה כל כך חמורה.

 

מהי העובדה

הרב הופמן בפירושו לויקרא (י"ט, לא) ולדברים (י"ח, יא) מגדיר את עניין האוב ועומד על המשמעות הלשונית של המילה, וכך דבריו:

""אוב" זה היה שם הרוח, שבאמצעותו העלו את הנפטר, כדי שיחקור את העתידות לכן אפשר גם לצוות למשביע עצמו: "אל תפנו אל האובות", באשר הוא פונה אל האוב ומשתמש בו. רוח זה נקרא בפי חכמינו "פיתום" ומשמיע קולו מתוך שחיו של משביע האוב. מכאן תרגום השבעים מדבר מבטנו... משביע או משבעת המתים נקראים בעל-אוב או בעלת אוב על שם שהאוב נמצא ברשותם. ובזה מתבאר הפסוק בויקרא "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (כ', כז). דהיינו שהרוח הנקראת "אוב" הייתה יושבת בתוך גוף האיש או האישה המשביעים ומתוכם הייתה מגידה דברי המת לחי. האובות היו מהגים בלחש (ישעיה ח', יט; כ"ט, ד). מסנהדרין (סה.) יוצא, כנראה, שרוח הנפטר נכנס לתוך בעל-אוב והשמיע את קולו משחיו או מבין הפרקים – "ידעוני". לפי סנהדרין (שם) דומה לאוב, ונבדל ממנו רק בזה, שהוא נותן לרוח לדבר מתוך פיו ("מדבר בפיו"). וזה הוא עושה באמצעות עצם של חיה ששמה היה "ידוע". לפי ההוראה המילולית: "אוב" = נאד ו"ידעוני" = ידען. לפי מדרש תנחומא המובא בילקוט שמואל א, כח: בעל אוב אינו שומע מה שהנפטר מדבר, אבל רואה אותו; ואילו השואל אינו רואה, אבל שומע. ואולי מכאן השם "אוב" כלומר: "נבוב"= נבוב מוח, איש בער (השווה איוב י"א, יב). הידעוני אפשר שידע מה הנפטר מדבר, מכאן שמו. היו עוד צורות אחרות של משאל המתים ונכללו בביטוי "דורש אל המתים" שבמשנה תורה. "אל תבקשו וגו". אל תבקשו ולא תשאלו אותם, כי בתעלולים כאלה תטמאו עצמכם, ולא רק באופן סמלי אלא ממש ("טמא ב", ראה חלק א עמוד ריב ורלו), אתם תטמאו עצמכם, בגוף ובנפש, ותהיו פונים מן ה' ופונים אל הריק ואל המושחת".

הרב הופמן מסביר תחילה כי אוב היה שם הרוח באמצעותו העלו את הנפטר כדי שיחקור את העתידות. רוח זה נקרא בפי חז"ל פיתום והוא משמיע קולו מתוך שחיו של משביע האוב. המשביע נקרא בעל אוב כי האוב נמצא ברשותם.

מן הגמרא בסנהדרין סה. רוח הנפטר נכנס לתוך בעל אוב ומשמיע קולו משחיו או מבין הפרקים לפי ההוראה המילולית אוב = נאד.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: נדב גרשון

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

בהמשך הוא מביא מחלוקת בין הראשונים ביחס בין הפסוק בויקרא לפסוק בדברים לגבי ההגדרה המדויקת של הביטוי לשאול אוב:

"'שואל אוב' פירושו לדברי רש"י בסנהדרין סה, א הוא המעלה את המת ושואל את הרוח הנקראת אוב, ופירוש הפסוק "אל תפנו אל האובות" בויקרא יט, לא, הוא אזהרה שלא לפנות לבעל האוב. בעל האוב עצמו חייב סקילה, והשואל אותו אינו עובר אלא באזהרה.                                                                
דעת התוספות היא, כי הפסוק שלנו מכוון לבני אדם השואלים את בעל האוב, ואזהרת "אל תפנו וגו'", היא לבעל האוב עצמו.     
פשוטו של מקרא מורה כדברי רש"י בסנהדרין, ורק בדוחק יש לפרש ש"שואל אוב" הוא השואל את בעל האוב".

יוצא כי על פי רש"י בפירושו לסנהדרין סה. הפסוק בויקרא מצווה לא לשאול באובות והשואל עובר על לאו ולא נענש. הפסוק בדברים מכוון אל האובות עצמם – מי שפונה אל האובות עצמם נידון לסקילה.

האב"ע בפירושו לויקרא אומר כך:

"מגזרת וכאובות חדשים (איוב ל"ב, יט)[6] כי הם עיקר זאת האומנות"        (י"ט, לא ד"ה האובות).

הסבר דבריו הוא 'כי הם נאדות' ­ אל תפנו אל האובות כי עיקר אמונתם כנאדות היא. הם משנים קולם כאילו דברו מנאדות, להטעות את הפונים אליהם.

לסיום, הנביא ישעיהו אומר:

"וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף"            (כ"ט, ד).

פירושו כי הקול היה כקול אוב מארץ. האוב עולה מן הארץ ומן העפר. הנבואה כאן מדברת באוב שאינו עולה על פני הקרקע אלא משמיע את קולו מתחת לפני הקרקע, ועל כן הקול נשמע כקול העולה מן הארץ שהוא קול האוב, והצפצוף העולה מן העפר הוא צפצוף האוב.

בשיעור הבא נמשיך בעיון במהות הפנייה אל האובות. נשאל את עצמנו האם ישנה בזה אמת או שזה שקר, ומהו טעם האיסור החמור מהו גודל החטא ומשמעותו הרוחנית.

 

[1] הפניה סתמית במאמר לשמואל א.

[2] רד"ק בדה"א (י', יד ד"ה ולא דרש בה').

[3] רש"י בשמ"א (כ"ח, ו, ד"ה גם באורים).

[4] רד"ק בשמ"א (כ"ח, ו ד"ה ולא ענהו).

[5] באופן דומה אצל חז"ל בברכות "חלום אחד משישים לנבואה" (נז:).

[6] "הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ".