תולדות עבודת ה' במזבחות (סג) – היתר הבמות (מ)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה, על מנת להבין את משמעות מעשהו של שאול בפנייתו אל בעלת האוב, בכוונתנו להמשיך להתבונן במהות האיסור בתורה לפנות אל האובות.

נעסוק בשאלה האם ישנה אמת בעבודה זו או שאלו דברי הבל ושקר. נברר מדוע התורה אוסרת אותה בחומרה כל כך גדולה, לאור משמעותה הרוחנית.

 

האם אמת או שקר?

האם ישנה אמת בכל הכישופים השונים שנעשים על ידי הגויים? התורה הגדירה פנייה לבעל האוב כטומאה, אך האם יש בפעולה זו ממש או לא?

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים מבין שאלו מנהגי עבודה זרה והם דברי שקר וכזב, תוהו והבל, ועל כן הזהירה התורה "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ח, יג). וכך לשונו:

"אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני...               
"ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ג, כג), ונאמר "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן" (דברים י"ח, יד) וגו'.

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה.

"אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' א-להיך"       (פי"א הי"ד-ט"ז).

וכן האבן עזרא בפירושו לויקרא:

"וריקי מוח אמרו לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכשוף לא אסרם הכתוב. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעד האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות"                   (י"ט, לא).

לעומתם אומר הרמב"ן בפירושו לדברים:

"ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם... אבל יש לענין הזה סוד..."                                                                (י"ח, ט-יב).

הרמב"ן ככל הנראה רומז לדברי הרמב"ם[1], וחולק עליו. הרמב"ן מבין שיש אמת במעשי הכשפים, ואכן התורה ציותה להתרחק מהם. כך גם דעתו של המלבי"ם:

"הלא חז"ל באגדותיהם ספרו מעשה אוב שהיה נוהג עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד, והעידו שהיה בכחם להעלות הנפשות מקבריהם ממש, ואמרו שהמעלה רואהו והנשאל שומע את קולו, ואמרו שאם הנשאל הוא הדיוט עולה וראשו למטה ואם הוא מלך עולה כדרכו, וכ"ז ספרו מצד שהיתה המלאכה הזאת נודעת, נוהגת בימיהם, וידעו כל סגולותיה"                                (שמ"א, כ"ח, יב).

רבנו בחיי (שמות כ"ב, יז) מעלה גישה נוספת בשם רבנו חננאל על הגמרא בסנהדרין:

"אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים - שמכחישין פמליא של מעלה. אין עוד מלבדו, אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא[2] דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה: אי מסתייעת - זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב. איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים - שמכחישין פמליא של מעלה! - שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה"         (סז:).

ועל כך אומר רבנו חננאל:

"מכחישין. נראין כאלו מכחישין, ואמר כי אין לכשפים פעולה כי אם מה שיגזור ה' יתברך, וכענין שאמר ר' חנינא לאותה אשה: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד', לה) כתיב, ואף על גב דמשני התם: שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה, שנויא הוא ולא סמכינן עליה ואדרבי חנינא אתי תברן.                                                         
"ואם תשאל כיון שאין לכשפים פעולה אלא במקום שהקב"ה גוזר למה אסרתה תורה ולמה חייבה מיתה למכשף, והטעם מפני שעבר על גזרתו של הקדוש ברוך הוא לעשות מה שמנע ממנו, השתא מה מי שעבר על גזרת מלך בשר ודם חייב מיתה על גזרתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".

לפי רבנו חננאל לא המכשף עושה את הכשפים אלא הקב"ה בוחר לאפשר שיקרו דברים מופלאים. המכשף כשלעצמו עבר על גזרת המלך והוא חייב מיתה, אך הקב"ה הוא הוא המתגלה היוזם ומופיע את הפעולה. על כן גישתו של רבי חנינא עיקר, על פיה יש לבאר את דברי רבי יוחנן.

 

מה המשמעות הרוחנית של האיסור

הכל מקרה ואין השגחה

בעל ספר החינוך מתייחס לטעם האיסור "שלא לעשות מעשה אוב":

"משרשי מצוה זו, מה שכתבנו באיסור מנחש, ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העיקרית ואמונת השם ויפנה אחר ההבל ויחשוב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להיטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ואותן תחבולות שיעשה. וכל זה איננו שוה לו כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכושר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, כמו שכתוב "כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ" (איוב ל"ד, יא).

"ועל זה ראוי לו לאדם להשכין מחשבותיו ולכוין כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בענין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה"                         (מצווה רנה).

הבעיה המרכזית היא שהפונה יחשוב שכל אשר יקרה לו יהיה דרך מקרה, במקום להבין שהכל נגזר מאת אדון העולם, והאדם בעשייתו לטובה או לרעה משפיע ישירות על גורלו[3].

לכן הוא סבור כי כל האיסורים הללו באים לחזק אצל אדם מישראל את אמונתו בהשגחה הא-לוהית. בנוסף, יש בעניין אוב וידעוני צד של עבודה זרה.

אובדן חירות

הרב הירש בפירושו לויקרא עומד על המשמעות הרוחנית של הטומאה בפניה אל האובות והידעונים, וכך דבריו: 

"אל­ תבקשו לטמאה בהם. אם אין אנחנו טועים, הרי "טמא" מתבאר כאן במשמעותו המקורית של מושג זה. וכבר הערנו פעמים אחדות, שאין "טומאה" אלא חוסר חירות...

"אותם מגידי עתידות "מבקשים" לאבד את כל כוח החושים והמחשבה. הם מנסים להגיע לידי כך בתנועות עזות של הגוף, באידים המפילים תרדמה (גם הנתונים על בעל אוב (סנהדרין סה.) כוללים הקשת זרועותיו והקטרה לשד) ובדרכים אחרות.

"ומשניטלה מהם כל ראייה ומחשבה עצמאית, הרי הם מסורים לשליטת הכוח המגלה עתידות ומשמשים לו כלי סביל לחלוטין. זו היא אפוא הטומאה "הרוחנית", שבעל האוב "מבקש" אותה. ואילו הנשאל "מבקש" טומאה "מוסרית"...

"ונמצא, שאין הוא משתעבד להנהגתו החופשית והמוסרית של הא-ל היחיד, החופשי והכל-יכול. אלא הוא משעבד את עצמו על הווייתו ומעשיו החופשיים ­ לתכתיב כוח האופל של אמונת ההבל; כוח זה עצמו משועבד לטבע נטול החירות; הוא עצמו נכנע בחוסר חירות לכפיית המשביע את המת. ונמצא, שהפונה אל בעל האוב "מבקש" לקבל טומאה"                                      (י"ט, לא).

הרב הירש מזהה את הטומאה עם היעדר החירות. מגידי העתידות, בפנותם אל הרוחות, מבקשים לאבד את כל כח החושים והמחשבה. כך הם משמשים כלי סביל הנשלט על ידי הכח המגלה את העתידות[4].

"נמצאת אומר: בעל אוב והנשאל בו מבקשים טומאה רוחנית ומוסרית. אך אותה טומאה היא הניגוד הגמור של הקדושה שהיא תוכנה של פרשה זו. שהרי זו כל עצמה של קדושה: היות מוכן ומזומן בחירות ובהכרה ­ בכל ההווייה ובכל הרצון ­ לעשות את רצון ה' כפי שנתגלה בתורתו...

"אך זה הוא הניגוד החיובי לאוב ולידעוני. חכמתם המדומה של מגידי העתידות חותרת תחת מהותו החופשית והמוסרית של האדם; היא משעבדת אותה לכוח אופל עוור, כפוי וכופה; והשמיעה בקולם היא טומאה ­ ומביאה לידי טומאה.

"השכל האנושי הבהיר והברור וחכמת ה' הכתובה בתורה המאירה את עיני האדם ­הם הם שנתמנו בידי ה' להורות לאדם את דרכו; אין למצוא אותם אלא בדרך הקדושה, והם מביאים לידי קדושה.

"ולפיכך: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אלא: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (שם, לב)"                            (שם).

בהמשך לדברי הרב הירש ניתן לומר, כי על פי התפיסה האלילית האדם מופקר לרצון כוחות עיוורים הקובעים את גורלו, שאין לו כל השפעה עליהם, ושהוא נתון לרצונם המוחלט. במקרה של האוב אלו כוחות שבאים מן המתים, המורים לו את העתיד, והדבר שולל לחלוטין את יכולת בחירתו וחירותו.

לאחר עיוננו באיסור הפנייה אל האובות, נמשיך בשיעור הבא בע"ה בהתבוננות בדרכי ההתמודדות עם תופעות אלו.

 

[1]   הגר"א גם מתייחס לרמב"ם:-

     " וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ'... והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של בעלי האמת"                                                                                       
                                                                      (יו"ד סי' קעט, ס"ק יג)..

[2] על פי רש"י על אתר: מסופר על אישה שהייתה נוטלת עפר מתחת רגליו של רבי חנינא בלא ידיעתו כדי להרוג אותו בכישוף. כשרבי חנינא שם לב הוא אמר לה 'אם תצליחי לעשות עלי כשפים לכי ועשי אני איני ירא, כי אין עוד מלבדו.

[3] בעל ספר החינוך כותב טעם דומה מאוד במצוות רמט שלא לנחש ורנ שלא לעונן.

[4] בהמשך דבריו הרש"ר מראה יפה מתוך הקשר הפסוקים איך טומאה זו היא הניגוד הגמור של הקדושה, שלפי הגדרתו היא המוכנות מתוך חירות והכרה לעשות את רצון ה' כפי שהוא מופיע בתורה.