דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 64 | היתר הבמות | 41

"תמים תהיה עם ה' א-לוהיך"

להשלמת עיוננו באיסור בעלת האוב ברצוננו להבין על פי הפסוקים בספר דברים איך רואה התורה את ההתמודדות עם תועבת הגויים.

התורה אומרת בספר דברים:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ:              
"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ"                (דברים י"ח, ט'-י"ח).

התורה אומרת כי בניגוד לתועבת הגויים כולה על האדם להיות תמים עם ה'. מסביר רש"י על אתר:

"התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו"    (י"ג, ד"ה תמים תהיה).

הדרישה אינה רק להימנע מללכת אחר תועבה, אלא דרישה חיובית לצפות לה' ולהיות עמו ולחלקו.

אך התורה ממשיכה ומציגה אלטרנטיבה לתועבת הגויים והיא הנבואה שתפקידה להודיע לאדם את רצון ה'. הנבואות שמצינו אינן באות להגדיר את העתיד אלא להודיע לאדם כיצד עליו לנהוג ואיך הוא יוכל לעצב את העתיד. מנגד, הרעה הגדולה בבקשת עתידות היא בכך שאדם משעבד את עצמו ומאבד במו ידיו את בחירתו החופשית[1]. אם הכל כבר נקבע והעתיד ידוע בוודאות הרי זה מרפה ידיים מלפעול ולשנות.

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם מונה את הפסוק "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" כמצוות עשה בניגוד לדעת הרמב"ם שלא מנה בין תרי"ג מצוות את הציוויים הכוללים את המצוות כולן וכך דבריו:

"שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית' והוא שנאמר תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וענין הצוואה (=ציווי, מצווה) הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית' ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו... ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם... אבל נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הככבים והמזלות כרצונו, "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל" (ישעיהו מ"ד, כ"ה).
"ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו כענין שהבטיח "אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" (ירמיה י', ב'). ואמרו באחרון של פסחים (קיג:) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' א-להיך...
"ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' א-להיך. והמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א', ורמב"ן שם). כי מפני שהיה הוא זכור לטוב יסוד האמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים כל הכחות לשמש ולירח ולככבים והוא ראה שיש עליהם יוצר ומנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בעניינם כלל עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם, אלא יהיה לבו אליו לבדו ית' כי הוא המצוה אותם והמסדר סדור מערכתם כרצונו כענין שאמרו (שבת קנו א) צא מאצטגנינות שלך וכו' (=השתחרר משעבוד לכול אמונה מגית)"
                                        (מצוות עשה לדעת הרמב"ן מצוה ח).

כלומר, לא יאמין באותו השמים כלל וגם לא בכוחות הנתונים למרות יוצרם, גם לא בשתפו אמונתו בהם עם אמונתו לבורא.

"זהו ענין המצוה הזאת... ואולי חשב הרב (=הרמב"ם) שהיא צוואה (=מצווה) כוללת המצות כולן ללכת בדרכי התורה כענין שנאמר "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" (תהילים קי"ט, א), ולכן לא הביאה בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון בכתוב הזה הוא מה שפרשנו בה בכאן"                                     (שם).

ואמנם כבר הראינו כי הרמב"ם בעצמו בהלכות עבודה זרה כותב שכל הדברים הללו שעושים הגויים "אותן הכזבים" (פי"א, ה"ט), ומפני זה הזהירה התורה "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

 

מהות הנבואה

היבט נוסף בחומרת האיסורים השונים הנמנים כאן על ידי התורה מובא על ידי נחמה ליבוביץ:

"ואם נשאל מהו היסוד להתנגדותה של התורה לכול דרכי הגויים הללו, את זעמה הנמרץ לכל דברי תוהו אלה, נתבונן ונראה כי אין הנחש אמונת הבל ושקר בלבד אשר לא תועיל ולא תזיק, אלא ניגוד גמור הוא לכל יסודי התורה, כי הנחש תכליתו להתגבר על רצונו של יוצר הכול, להכריחו לגלות צפונותיו, להשיג בעל כורחו ידיעת סודותיו. וכך כותב החוקר יחזקאל קויפמן בספרו "תולדות האמונה הישראלית" (כרך א' עמוד 479): 'הנחש הוא מצורת המרי האלילי בא-לוהים, פרי גאוותו של האדם האלילי וביטחונו בכוחו וחוכמתו, פרי שאיפתו להיות כא-להים (כדברי נחש אל חוה). על הישראלי להיות תמים עם ה' א-לוהיו ולשאול רק בו'"    (עיונים בספר דברים, עמ' 178).

גם רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי, פר' ח) רואה את הציווי להיות תמים ואת הנבואה בתור דרך שהתורה מציגה כניגוד לכל תועבות עובדי האלילים. הוא מתייחס באופן מיוחד מתוך מכלול הדברים בעניין הגדת העתידות:

"השפע הא-להי הזה שאמרנו שהוא הכרחי שימצא כדי שעל ידו יודעו הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, איננו בחק האדם שישיג השפע ההוא עצמו מזולת רצון א-להי, כי אין זה מדרך הטבע שתחול רוח השכל הנבדל מחומר על הדבר החמרי, ובעבור זה היו כל הקדמונים מרחיקים שיחול רוח א-להים על האדם ויתנבא בכח עליון ויגיד העתידות, ולזה היו האומות הקודמות עושים צורות והקטרות ותפלות לכוכבים להוריד רוחניות איזה כוכב על צורה מה... ויגיד העתידות בכח רוח הכוכב ההוא השופע על האיש ההוא, וזה ענין הקסם.

"ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי עניניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים, והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חלוף מדרגותיהם, אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש ואלו עובדים לשדי האויר, שכן כתב רבינו האיי בתשובה כי יש שדים מיסוד האש ויש שדים מיסוד האויר... ויש שהיו עושים עשונים והקטרות... כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדרשה שלו שקבל מהיודעים במלאכת האוב, שהדבר ההוא היה נעשה על ידי איש ואשה שעומדים על הקבר זה לראשו וזה לרגליו ויש להם קשקוש קטן באמצע אומרים השבעות ומקשקשין בקשקוש ההוא והאשה רואה והאיש שואל ואומרים להם העתיד לבוא עליהם בקרוב, כמו שהיה הענין בשאול עם האשה בעלת אוב, ואמר שם כי זאת השאלה היא היותר ברורה לשואלי השדים..."

צריך להתייחס למכלול התועבות של הגויים, ולהבין כי הסיבה שהם עושים זאת הינה כדי לדעת על ידם את העתידות.

"וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. ובארה הטעם בזה כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וגו', כלומר לפי שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו שהם מצד רוח הטומאה, ועל כן הזהירה על הטמאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקדש מן המקדש.

"ושב לבאר כי סבת עשיית האומות כל אלו הדברים היא כדי לידע על ידם העתידות, להיותם חושבים שאי אפשר שיודעו משום צד אחר ושאי אפשר שיחול רוח הא-להי הקדוש על האדם, וזהו שאמר כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, כלומר לפי שאין צד אחר לשמוע ממנו לפי דעתם, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כלומר אין הדבר כמו שחשבו הם אבל יקים לך השם נביא מקרבך מאחיך כמוני שיחול עליו הרוח הא-להי הקדוש וממנו תשמע העתידות, ולא תדאג לומר שלא יהיה לך דרך לדעת העתידות כמו שיש לשאר האומות ושתהיה חסר זה השלמות, שאינו כן, כי תם ושלם תהיה עם ה' א-להיך, כי מלבד שתהיה תם, רוצה לומר שלם בשלמות האנושי שהוא העקר, גם תהיה תמים בשלמות הזה, ולזה כפל המ"ם, כלומר לא תחסר כל עמו, כי הוא יודיעך העתידות גם כן על ידי נביאיו, ועל כן לא תצטרך להמשך אחר הקוסמים ולא אחר עבודת השדים ולא לשאל אוב וידעוני לדעת העתידות...

"ואמר עם ה' א-להיך לבאר כי עיקר מציאות הנבואה בנביאים הוא לזה התכלית בלבד, כלומר להזהיר על קיום התורה ועל עבודת השם ועשיית הדברים הנרצים לו יתברך להיות האדם תמים עם השם ולא להגדת העתידות, כמו שיתבאר זה בפרק י"ב מזה המאמר..."

מחד, עלינו להיות תמימים ושלמים עם ה', וה' יודיע את העתידות על ידי נביאיו אשר יאמרו את הדברים הנרצים לפני ה'. מנגד אין תכלית הנבואה לומר עתידות.

"ואם השכל למה שהקוסמים ועובדי הצלמים ובעלי אוב וידעוני והעושים פעולות זולת אלו לחזק הכח הדמיוני להגיד העתידות, אי אפשר להם להגביל הדברים הנרצים אצל השם יתברך לפי שאין להם דרך לדעת זה, כי הוא דבר למעלה מן הטבע ומרוח הטומאה ומכחות הגלגלים שכל פעולותיהם נמשכים מהם, ובעבור זה אי אפשר להם שיצדקו תמיד בהגדתם העתידות...

"ויתבאר מכל זה כי הדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו כולם משום צד אם לא ברצון א-להי בשפע מיוחד מושפע ממנו לדבר הזה בלבד"                                    
                                                          (מאמר השלישי, פ' ח).

רבי יוסף אלבו מציג את השלמות האנושית בעשיית הדברים הנרצים אצל הא-ל, כסוג של ניגוד לידיעות העתידות כמו שהוא ענין הקוסמים למיניהם.

אנחנו מסיימים בכך את עיוננו בסוגיית פניה אל האובות בתורה. עסקנו בהבנת מהות האיסור בפנייה אל האובות, בדרכים המוצעות על ידי התורה להתמודד עם תועבות הגויים, הן על ידי תמימות עם ה' והן על ידי מדרגת הנבואה.

להשלמת העניין, נחזור לבחון את פניית שאול לבעלת האוב בעין דור.

 

[1]   כך מנסח את הדברים הרב שביב בספרו מסיני בא "ניבוי העתיד או עיצובו" עמ' 236.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)