תולדות עבודת ה' במזבחות (סה) – איסור הבמות (מב)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה בכוונתנו לעיין בתורה ובמפרשים במהות איסור התורה לפנות אל האובות, ובדרכים המוצעות ע"י התורה להתמודד עם התועבות האלו. נחזור לשאול ולבעלת האוב כדי להשלים את עיונינו בסוגיה זאת.

 

האם מעשה רמאות של בעלת האוב או החיאה א-לוהית של שמואל?

במקביל לעיסוקינו בסוגי ה העקרונית של פנייה אל האוב, רד"ק מביא מחלוקת בין הגאונים המתייחסת למהות העבודה ­ האם בעלת האוב עשתה את הכל ברמאות או שהבורא יתברך הוא שהחיה את שמואל. תחילה הרד"ק מציג את התמונה הכוללת של אופי העבודה:

"ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב לפי מה שנמצא כתוב אמרו רז"ל בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו, ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו ומדברים דברים העתידים ופירוש מבין הפרקים שמשמיע קול נמוך מבין פרקי איבריו ומתחת שחיו על ידי מעשים שעושה שמקיש בזרועותיו וי"א אף מקטיר קטרת לשד והשד הוא העונה והמדבר ואמרו עוד בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת ופי' המעלה בזכורו שמדמה שמעלה המת ומדבר ומשמיע קול מתחת הארץ מעל פי הקבר כדרך ששמע שאול קולו של שמואל והקול נמוך מאד כמו שכתוב והיה כאוב מארץ קולך הנשאל בגלגלת גם הוא יקרא אוב ופירושו שיש עמו גלגלת של אבן שוהם או של זכוכית זכה ועושה מעשים עד שידמה שיוצא קול נמוך מאד וידמה לו באותו הקול שואל ומשיב כן פירשו רז"ל... ועוד אמרו רז"ל שלשה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו כך שמואל אשה שהעלתהו ראתהו ולא שמעתהו שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו"                               
                                             (שמואל א כ"ח, כ"ד ד"ה ותפהו).

לאחר מכן, רד"ק מביא מחלוקת בין הגאונים במה קרה בפועל:

"וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה... זהו פי' רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז"ל אמרו אמת הוא כי רחוק הוא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו... ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה אם הקדוש ברוך הוא החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב ועוד. איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עימו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה ע"י אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו" (שם).

תחילה מביא הרד"ק כי ישנה הסכמה בין הגאונים כולם כי אין אמת במעשי האוב וכפי שפסק אחריהם הרמב"ם באופן מפורש. אחר כך הוא מביא שתי דעות שונות איך להתייחס בפועל למה שהאישה עשתה. מחד דעתו של רב שמואל בן חופני גאון כי כל הסיפור הוא מעשה רמאות של בעלת האוב; שמואל לא עלה בפועל והיא תיארה את הדברים מסברא. דעה זו אינה תואמת את דברי חז"ל שקיבלו את הדברים כפשוטם.

מאידך דעת רס"ג ורב האי גאון כי אמנם האוב הוא הבל, אבל הקב"ה בעצמו החיה את שמואל על מנת לספר לשאול את כל הקורות העתידיות לבוא אליו. על פי הבנה זו בעלת האוב עצמה הופתעה מאוד מן ההתגלות הזאת. אך הרד"ק מקשה ודוחה את דעת רס"ג ורב האי גאון.

הרלב"ג שואל שתי השאלות ­ איך יש לשמואל נבואה לאחר מותו? ואיך ייתכן מאמר נבואי דרך בעלת אוב?

"מחר אתה ובניך עמי ­ ר"ל שיהיו מתים כמוהו, והנה בענין ההודעה ההיא אשר הגיע לשאול ספקות ראוי שנשתדל בהתרתם, הספק האחד איך יתכן שתגיע נבואה לשמואל אחר המות וזה בלתי אפשר... והספק השני איך יתכן שיגיע באמצעות בהעלאה באוב מאמר כזה שהוא נבואיי... ואנחנו אומרים בהתר הספק הראשון כי על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו דבור לשאול על דרך האמת אבל היה זה כלו פועל מפעלות הדמיון כמו שזכרנו ומזה הצד הותר הספק הראשון, ואולם הספק השני יותר ממה שאומר והוא כי שאול היה לו כח מה נבואיי כאמרו "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמ"א י', יא) והנה עם התעוררות דמיונו מזה הפעל ומה שהתאמ' לו מדברי שמואל בחייו שנתבאר לו מהם שהשם יתברך קרע הממלכה ממנו ונתנה לדוד כמו שאמר שאול לדוד "יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ" (שם כ"ד, כ) וגו' ונתבאר לו בחוש היות השם יתברך עם דוד והיותו סר ממנו הגיעו מזאת הפעולה כל אלו הדברים הנזכרים פה וקצתם היו נודעים לו קודם זה וקצתם נודעו לו בזה המקום מצד כח מה נבואיי והוא אמרו "וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א כ"ח, י"ט) וגו'".

גם הרלב"ג סובר כי הכל היה מפעולות הדמיון ואשת בעלת האוב לא העלתה את שמואל. לגבי השאלה השנייה עונה רלב"ג כי לשאול עצמו היה כח נבואי ומתוכו שאול הגיע להשגה זו.

צריך עיון איך דברי הרלב"ג תואמים את הפסוק האומר כי ה' לא ענה לשאול בנביאים. האמנם בנביאים לא ענה לו, אבל האם שאול היה יכול להשיג דרך הכח הנבואי שבו?

 

הזכרת מותו של שמואל

מותו של שמואל נזכר כבר קודם:

"וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן"                              
                                              (שמואל א כ"ה, א').

מה הצורך להזכיר את מותו שוב? מסביר אברבנאל כך:

"אחשוב אני שנזכרה כאן מיתת שמואל לשתי תכליות. האחד, להודיע מעלתו בנבואה ומדרגתו. והוא, שעם היות בימי עלי דבר ה' "יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (ג' ,א), הנה אחרי שחלה הנבואה על שמואל נתמלא הבית כולו אורה... ולכן בימיו היה להקת הנביאים במדרשו בניות ברמה, אבל אחרי מותו נסתלקה ההכנה ההיא... וכאשר ביקש שאול את דבר ה' לדעת מה יהיה באחרית הימים במלחמה, הנביאים לא אמרו איה ה' והדיבר אין בהם (השווה ירמיה ה', י"ג)...

"התכלית השנייה היא שהנה ראינו פעמים רבות ששאול בא למלחמה עם פלשתים ולא שאל דבר בה' אבל התאמץ בגבורתו ובטח בה' ועשה מעשיו; הלא תראה במלחמה יבש גלעד ובמה שעשה יונתן עם נערו בפלשתים ובמה שנלחם שאול "בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ" (שמואל א י"ד, מ"ז), לא היה מנהגו לשאול מה'; ולכן הוקשה על כותב הספר, למה בחר שאול עתה להשתדל כל כך לשאול מה', עד שהלך לבקש שואל אוב וידעוני ודורש אל המתים?

"ולהשיב לשאלה הזאת הקדים ואמר שנתחברו לזה שלוש סיבות: האחת ששמואל היה מת, לא שיאמר שמת עתה כי אם שכבר מת, ולכן לא אמר 'וימת שמואל' כי אם 'ושמואל מת' – שהיה כבר מת כי אילו היה חי, היה שאול נסמך עליו ולא היה שואל דבר לנביא אחר ולא למדבר ברוח הקודש כל שכן למעשה אוב..."                                                                (שמואל א כ"ה, א').

ראשית, אברבנאל מסביר כי בזכות נבואת שמואל היו בישראל הרבה נביאים, אך כשביקש שאול לדעת מה יהיה במלחמה כבר לא היו נביאים.

מעבר לאחריותו של שאול, גם מותו של שמואל משפיע על היעדר הנבואה באופן כללי ולכן הכתוב בתחילת הפרק מזכיר את מותו של שמואל אף על פי שהכתוב ציין זאת כבר בפרק כ"ה.

שנית, שאול היה נסמך על שמואל ולא היה פונה לנביא אחר או שואל ברוח הקודש, ועל כן היות והוא נסמך על שמואל, עוד בחיי שמואל הוא הסיר את האובות והידעונים[1].

 

וא-לוהים סר מעלי

בתחילת הפרק, הכתוב מתאר את נסיונותיו הקודמים של שאול לפנות לקב"ה:

"וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם"                                               (שמואל א כ"ח, ו').

סדר הדברים הוא מן האמצעי הפשוט והקרוב אל החזק ביותר ­ הפנייה לנביא. כשמתגלה לפניו שמואל הוא משנה את הסדר ומשמיט את השאילה באורים ותומים.

"סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה"                       (שמואל א כ"ח, ט"ו).

השומע הוא שמואל, מי שמשח את שאול למלך ומי שכאב את חטאו של שאול "וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה" (שמואל א ט"ו, יא) "כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל" (שמואל א ט"ו, ל"ה)

שאול אינו מזכיר את השאילה באורים ובתומים, הן מצד שבמלחמת מכמש הוא מנע את השאילה ולאחר מכן ה' לא ענה לו עוד, והן אולי מפני שלא רצה להזכיר את חטאו הגדול בהשמדת נוב עיר הכהנים בה שמונים וחמישה איש נושאי אפוד בד.

 

ראיה יראה ושמיעה

הכתוב בתחילת הפרק מציין כי שאול חרד מראיית מחנה פלישתים. כשבעלת האוב מעלה את שמואל אף היא רואה את שמואל ויראה ממנו:

"וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱ-לֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ... וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ"                                              
                                                       (שמואל א כ"ח, י"ג-י"ד).

ותשובת שמואל:

"כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה"                                      (שמואל א כ"ח, י"ח).

אלא שאין הראיה, החרדה והיראה יכולים להיות תחליף לשמיעה בקול ה'. התביעה לשמוע בקול ה' היא תנאי יסודי בניהול המלכות כפי ששמואל אומר בעצמו:

"אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם"                                                                
                                          (שמואל א י"ב, י"ד-ט"ו).

יראת ה' אמורה להביא לשמיעה בקול ה'. בחטאו של שאול בעמלק טענה מרכזית של שמואל כלפי שאול הינה בעניין הזה. בפרשתנו, שאול בראיית מחנה פלישתים ירא ממנו ולא מה'. אם כן, כמה אירוניה יש בסוף פרקנו בשכנוע של בעלת האוב את שאול לשמוע בקולה (פס' כב) ובסוף בשמיעת שאול בקולה ובקול עבדיו. בכך מופרת שבועת הצום מצד שאול ומלוויו.

שמואל ­ נביאו של שאול ­ מתגלה בפעם האחרונה אל שאול ובפיו הבשורה על סוף דרכו של שאול:

"וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א כ"ח, י"ט).

אין ספק כי הפרק בכללותו מתאר את חטאי שאול בפרשה הזאת עצמה, כבר בעצם הפנייה אל בעלת האוב "קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ" (פס' ח). מעבר לאיסור בפנייה אל האוב, ישנה כאן דוגמא אישית קשה של המלך.

בהמשך נשבע שאול בה' "וישבע לה' שאול בה' לאמר חי ה' אם יקרה עוון בדבר הזה" (פס' י'). סביר להניח ששאול צם כפי שהיה מקובל לצום לפני מלחמה גורלית. בסופו של דבר הוא שובר את הצום בעקבות הפצרת בעלת האוב ועבדיו.

הכתוב מציין בפרוטרוט את חטאי שאול בפרשה זאת מעבר למעשיו הקודמים של שאול (אי ההמתנה לשמואל במלחמת מכמש והקרבת הקרבן, אי מחיית עמלק, השמדת שמונים וחמישה כהנים נושאי אפוד בד בנב עיר הכהנים), והם המכריעים את גורלו של שאול ושושלתו כשלמחרת כולם נהרגים בגלבוע במערכה נגד הפלישתים[2].

 

בין שאול לדוד

סוף ספר שמואל א מעמיד לסירוגין זה לעומת זה את אשר קורה לשאול ודוד[3].

שאול רואה בחרדה את מחנה הפלישתים ובחרדה נוספת כששמואל מבשר לו על מותו, מות בניו ותבוסת ישראל ביום המחרת.

דוד מוצא את עצמו במצב נואש כשחוזר לצקלג ששרופה באש בעוד שכל הנשים והטף נשבו בידי העמלקים. דוד שואל בה' ומתוך התשובה שהוא מקבל הוא רודף אחרי הגדוד העמלקי, מציל ומשיב את הנשבים. דוד מצווה את אנשיו לחלק את השלל בצורה נאותה בין הלוחמים שרדפו אחרי הפלישתים לבין הלוחמים שנשארו לשמור על הציוד.

דוד כאן מוצג באופן בולט כשואל בה' בכל מצב ונענה על ידי ה' לעומת שאול שאין הוא שואל בה' ולא נענה על ידי ה'. בנוסף בולט הניגוד בין שאול לדוד ביחס לעמלק – שאול חומל על אגג ואילו דוד מכה את עמלק כמידת יכולתו ואינו חומל על איש.

השוואות אלו עיקרן ביחס הבסיסי של המלך אל דבר ה' בעולם והן מסבירות מחד את סופו של שאול בצורה כל כך קשה תוך כדי מסירות נפש גמורה שלו ושל ילדיו בידיעתו כי הוא אמור למצוא את מותו במערכה זאת, ומאידך את מלכותו של דוד השואל בה' לאורך כל הדרך על מנת לפעול באופן תמידי על פי רצון ה'.

 

אחרית דבר

בכך אנו מסיימים שנה זו בסוף מלכותו של שאול ובסוף ספר שמואל א.

ניסינו השנה להתבונן בעבודת ה' בתקופה שמן הכניסה לארץ דרך תקופת השופטים וימי הנהגתו של שמואל וימי מלכות שאול.

מחד, בעיקרה של התקופה מצוי המשכן בשילה (לפי בעל סדר עולם רבה 369 שנה) וראינו את המציאות הרוחנית הכללית בה המשכן לאחר ימי יהושע אינו תופס מקום משמעותי כלל ויש לו תחליפים רבים (כפסל מיכה) המציבים אלטרנטיבה של עבודת ה' מעורבת בעבודה זרה, וזאת מעבר לעניין עבודה מחוץ למשכן בתקופת איסור במות.

ראינו את התקופה בה מתפצלים הארון והבמה הגדולה, תחילה בנב עד חורבנה על ידי שאול המלך ואחר כך בגבעון. ניסינו לבחון את המקרים השונים בהם ישנה התייחסות להקרבת הקרבנות, בניית מזבחות ועבודת ה' בכלליותה במובן היותר רחב של המילה, על מנת להבין את המציאות הרוחנית של התקופה מן הכניסה לארץ ועד סוף ימיו של שאול, המלך הראשון של ישראל. המשכן כלל אינו תופס מקום מרכזי במשך מאות בשנים, לא ביחס לעבודה בו ולא ביחס לעבודת ה' מסביבו.

מחורבן שילה ואילך ניסינו להתבונן בפרטים שונים של עבודת ה' ובקשר עם הקב"ה בתקופת שמואל ובתקופת שאול. עיון זה מסתיים כאמור בתיאור חטאיו של שאול הנשפט ע"י ה' בבחינת מידה כנגד מידה על אי שמיעתו בקול ה' בדרכים השונות ­ בחלומות, באי שאילה באורים ותומים, בהתעלמות מדברי הנביא, בהשתלטות על המשכן והכהונה ובהחרבת המשכן בנב. לבסוף שאול פונה אל בעלת האוב בניגוד מפורש לאיסור שבתורה, ולכך נלווים חטאים נוספים.

בעזרת ה' בכוונתנו בשנה הבאה בלא נדר להמשיך לעיין בעבודת ה' בימי דוד ושלמה. אחר כך נמשיך בעבודת ה' בכל תקופת פילוג הממלכה עד חורבן הבית. נתייחס, כפי שעשינו עד עתה, לכל ההיבטים של עבודת ה' תוך התייחסות לעבודת הבמות ולעבודה הזרה בממלכת ישראל ובממלכת יהודה לאורך התקופה.

 

[1]   משה גרסיאל במאמרו ("המלך שאול במצוקתו", עיוני מקרא ופרשנות ו) מציע כי אזכור מותו של שמואל פעם נוספת כהקדמה לפרקנו נועדה להדגיש את בקשתו הבלתי לגיטימית של שאול להעלות את שמואל ממקום מנוחתו.

[2]   לא עסקנו כאן בניתוח הפרק עצמו על כל הנושאים העולים בו והתמקדנו בהיבטים הקשורים בעבודת ה' על ידי שאול המלך.

[3]   בעניין זה עסק גרסיאל בהרחבה במאמרו ואנו הולכים כאן בעקבות דבריו.