תולדות עבודת ה' במזבחות (סו) – איסור הבמות (מג)

  • הרב יצחק לוי

בסוף השנה שעברה סיימנו את עיוננו בסוגית עבודת ה' בימיו של שאול בסוף ספר שמואל א'. עסקנו במצבו של המשכן בשילה עד חורבנו ובמצב המפוצל בין הבמה הגדולה בנב ובגבעון לבין מקום הארון בקריית יערים. סקרנו היבטים שונים של עבודת ה' שבאו לידי ביטוי בימיו של שאול.

בשנה זו בכוונתנו להתחיל בעיון בעבודת ה' בימי דוד תחילה כמלך על מלכות יהודה, ואח"כ כמלך על כל ישראל. אח"כ נעבור לימי שלמה, ונמשיך בעבודת ה' בממלכת יהודה ובממלכת ישראל עד חורבנן. זאת כדי לעמוד על מהות עבודת הבמות ביהודה ובישראל.

 

שאילת דוד בה'

לאחר קינת דוד על שאול דוד שואל בה'-

"הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה".                                 (שמואל ב א', ב')

דוד לא מסתפק בתשובה חיובית כללית אלא שואל בה' לאן ומקבל תשובה- חברונה.

מצינו כי דמותו של דוד המלך הינה אחת הדמויות הבולטות השואלות בה'. על מנת להבין את ייחודיותה של שאילתו של דוד בה', ברצוננו להתבונן בהקשר השאלות הקודמות בה' המתוארות בפסוקים.

 

שאילה במלחמה

מצינו פעמים רבות לאורך המקראות שאילה בה' בזיקה למלחמה. לאחר מות יהושע נאמר כך:

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן". (שופטים א', א'-ג')

במלחמת פילגש בגבעה:

"וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵא-לֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה בַתְּחִלָּה"                                                 (שופטים כ', י"ח)

אחר-כך:

"וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בה' לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ אֵלָיו".   (שופטים כ', כ"ג)

ובהמשך:

"וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם: וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ".                                 (שופטים כ', כ"ז)

ברור כי לאורך השלבים השונים של המלחמה, התבוסה וההתקפות השונות, עם ישראל שואל בה' מי יעלה ופעמיים אף האם להוסיף ולגשת למלחמה.

גם שאול במלחמת מכמש מנסה לשאול בה':

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ".                                                                     
                                                        (שמואל א י"ד, י"ח-י"ט)

ובמלחמת שאול בגלבוע:

"וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם".                                             (שמואל א כ""ח, ו')[1]

אצל דוד מצינו פעמים רבות שאילה בה' בהקשר המלחמתי, כגון בבריחת דוד משאול (שמואל א כ"ג, ב'). בהנחה כי המלחמה היא לה', השאילה בה' נועדה לקשר בין המהלכים הצבאים-האנושיים ובין רצון ה'. כך בצקלג:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל".                                                                (שמואל א ל', ז'-ח')

אחרי ההתבססות בירושלים:

"וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ".                                           
                                            (שמואל ב ה', י"ח-י"ט)

ובהמשך:

"וַיִּשְׁאַל דָּוִד בה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים: וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". (שמואל ב ה', כ"ג)

 

לגבי עצם השאילה באורים ותומים במלחמה, נעיר כאן מספר הערות.[2]

 

א. שאילה בה' ביציאה למלחמה - מצווה לדורות

נזכיר כאן את דברי הרמב"ן בסוף השגותיו לספר המצוות:

"ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כ"ז, כ"א). יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות... ומזה אמרו (יומא עא ב, עג ב, כלי המקדש פ"י הי"ב) אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו שנאמר וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וגו' הוא זה מלך וכל בני ישראל זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו וכל העדה אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא צואה לדורות...

"והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות כלשון הזה וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. וזו היא באמת מצוה לא עצה בלבד והיא לדורות...".

מבלי להיכנס למלוא דברי הרמב"ן, ברצוננו להדגיש כאן שני דברים: הראשון שלשאול באורים ותומים זוהי מצווה, והשני כי המצווה הזאת הינה לדורות. על כן כשמוצאים אצל דוד את השאילה בה' בעניין המלחמה, על פי הרמב"ן אין כאן רק עצה אלא קיום מצווה ממש.

 

ב. נשאלין למלך, לאב בית דין ולמי שהציבור צריך לו

המשנה ביומא אומרת:

"כהן גדול משמש בשמונה כלים. באלו נשאלין באורים ותומים ואין נשאלין אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו".      (יומא פרק ז', משנה ה')

וכך פוסק הרמב"ם:

"ואין נשאלין בהן להדיוט אלא או למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו', הוא זה המלך, וכל בני ישראל זה הוא משוח מלחמה או מי שצורך הציבור בשאילתו, וכל העדה אלו ב"ד הגדול".       (הלכות כלי המקדש פרק י', הלכה י"ב)

בפשטות הפסוקים וגם בהלכה, קיימת זיקה מהותית בין השאילה באורים ותומים לבין המלכות או מי שהציבור צריך בו.

 

ג. בטחון בה'

חז"ל משווים בין מלכות שאול למלכות דוד דרך מלחמתם בפלישתים (שאול במכמש ודוד בעמק רפאים), וכך לשונם במדרש שוחר טוב:

"לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי זה שאמר הכתוב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. אם נר למה אור, ואם אור למה נר, אלא אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה, מעט אני מתחיל בהן והן נובעין, וכשאני נכנס לתוכה נפתחין לי שערים הרבה, לכך אמר תחילה נר ואחר כך ואור. דבר אחר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. אימתי אמר דוד פסוק זה, כשהיה מהלך לעמק רפאים, אף על פי כן לא הלך למלחמה עד ששאל באורים ותומים.

"וכן אתה מוצא כשהלך שמואל למשוח את דוד, היו מלאכי השרת מקטרגין אותו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו רבונו של עולם מפני מה נטלת המלכות משאול ונתת לדוד, אמר להם אני אומר לכם מה בין שאול לדוד, שאול הלך ושאל באורים ותומים, כיון שראה שבאו עליו פלשתים אמר לכהן אסוף ידך, ולא המתין עד שיגמור את הדבר, שנאמר "וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ" (שמואל א י"ד, י"ט).

"אבל דוד בשעה שראה את הפלשתים באין עליו בעמק רפאים, מיד התחיל לשאול באורים ותומים, שנאמר וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם (שמואל ב ה', כ"ב-כ"ג), אין לך רשות לפשוט יד בהן, אפילו אם היו קרבין אצלך, עד שתראה ראשי האילנות מנענעין, שנאמר "וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ" (שמואל ב ה', כ"ד).

"כיון שבאו פלשתים, היו ישראל רואין אותן, ולא היו רחוקין מהם אפילו ארבע אמות, אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין, אמר להם כבר נצטויתי מן השמים, שלא לפשוט יד בהם, עד שנראה ראשי האילנות מנענעין, ואם נפשוט יד בהן מיד אנו מתין, ואם אין נפשוט יד מהן מיד הורגין אותנו, ומוטב שנמות צדיקים ולא נמות חייבין, אלא אני ואתם נתלה עינינו להקב"ה.

"מיד נדדו כל האילנות, ומיד פשטו בהם, שנאמר "וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר" (שמואל ב ה', כ"ה).

"אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ראו מה בין דוד לשאול. מי גרם לדוד שניצל, דברו של הקדוש ברוך הוא שקיים והאיר לו, שנאמר: נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי (תהילים קי"ט, ק"ה)". (מדרש תהילים כ"ז, ב')

המדרש רואה בהבדל הזה בעניין השאילה אורים ותומים הבדל מהותי ביותר בין דוד לשאול המסביר מדוע ניטלה המלכות משאול וניתנה לדוד. שאילה באורים ותומים איננה רק כלי עזר על מנת להצליח במערכות המלחמה נגד האויבים. היא קובעת ומבטאת כאחד את היחס העמוק בין מלכות בשר ודם למלכות ה'.

דווקא במלחמה בה שלטונו ומלכותו ועוצמתו האישית של המלך יכול לבוא לידי ביטוי באופן קיצוני, מבחנו של המלך ביחס לזיקתו לקב"ה הוא להנהיג את המלחמה ולהובילה על פי הכוונה א-לוהית מדוקדקת, גם כשיש ביכולתו של המלך להכריע את המערכה בלא שאילה באורים ותומים.

מכאן מובן מאד מדוע הרמב"ן שראינו לעיל אומר ששאילה באורים ותומים דווקא בעניין המלחמה הינה מצווה לדורות (ולא רק עצה, או מצוות שעה).[3]

 

על רקע השאילה בה' בענייני המלחמות, נחזור לעיין בשאילתו של דוד בה' אחרי מותו של שאול.

תחילה מעניין לראות כי שאילת דוד בה' לאן לעלות הינה המעשה הראשון המתואר על ידי הכתוב שדוד עושה לאחר קינת דוד על שאול.

בשונה משאילה בה' בעניין המלחמות, כאן השאילה בה' הינה היכן לעלות כשבפועל דוד מולך רק על שבט יהודה. האם קביעת מקום מושבו של המלך זוקקת שאילה בה' כמו בכל הקשור למלחמה? [4] שמא הכרעה זו יכולה להיות הכרעה מלכותית כפי שראינו בהליכת דוד לירושלים לאחר מות איש בושת ורצון דוד למלוך על כל ישראל. המלבי"ם מתייחס לשאלה הזאת:

"אחר שספר עד הנה כי דוד לא החזיק מלכות בחזקה כעבד מורד באדוניו, לא בתחלתו כי נמשח עפ"י נביא, ולא בחיי שאול שהיה נכנע לפניו כעבד נאמן, ולא ברדפו אותו כי נפל אויבו שני פעמים בידו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא גם אחרי מותו כי הרג את המבשר מיתתו וספד גם קונן עליו, יספר כי גם עתה לא היה בדעתו לשוב ולבקש עטרה, וחשב אולי יגיע המלכות לבן שאול, ואולי לא הגיע עדיין הזמן שימלוך, ואז הלא יהיה בסכנה בשובו לארץ. ולא עשה דבר עד נמלך בא-להים, ושאל אם ישוב ולאיזה מקום ישוב, ולא סמך על עצתו ושכלו, כי זה היה מעלת דוד נגד שאול, שהשליך על ה' יהבו". (שמואל ב ב', א')

המלבי"ם עומד על נקודה עמוקה באישיותו ובמלכותו של דוד. דוד לא החזיק במלכותו בחזקה לא בתחילתו ולא לאורך מלכות שאול. כך בראשית מלכותו לאחר מות שאול, דוד גם עתה אינו אוחז את מלכותו בכח ובחזקה ועל כן הוא שואל בה'. משמעות שאילתו הינה לא רק לדעת לאיזה מקום עליו לעלות, אלא לוודא עם ה' האם אכן הגיע זמנו למלוך – על פי רצון ה'. הנהגה זו מאפיינת את מעלתו של דוד שהשליך על ה' יהבו.

מעניין בנוסף כי הקביעה הא-לוהית לעלות לחברון תואמת את מהותה של חברון, עיר הקביעות והמלכות בה דוד מתחיל את מלכותו.[5]

 

[1]   השאילה בה' כאן ובהמשך הפרק מורה על הנתק ההולך וגובר בין שאול לקב"ה, שאחר-כך עובר מהאורים ותומים לחלומות ולנביאים, כפי שראינו בשיעורים הקודמים. מקום שניתן לציין בהקשר לשאול שאינו במסגרת מלחמה הוא בהמלכתו (שמואל א י', כ' ואילך).

[2]   אין בכוונתינו כאן לעסוק באופן כולל ומקיף בעניין האורים והתומים, גדרם, מדרגתם ואופן פעולתם. התייחסנו כאן בדברינו לכמה היבטים הקשורים בשאילה בה' המאפשרים להבהיר את עניין השאילה בה' אצל דוד.

  1.    כמו כן, מובנת מאוד הזיקה בין השאילה באורים ותומים למלכות, מפני שהמלחמה עצמה היא גילוי עליון של מלכות ה' בעולם.

 

[4]   ניתן באופן עקרוני לטעון גם כן כי ההקשר הכולל הינו הקשר מלחמתי היות ובפרק ג' הסמוך מתרחשת המלחמה בין אבנר ליואב.

טענתנו היא, גם בהתחשב בהקשר הכולל, כי ישנה ייחודיות מסוימת בשאלה, בעיתוי ובניסוח כפי שאנחנו מנסים להראות בגוף השיעור.

[5]   בעניין מהותה של חברון עסקנו בהרחבה בשיעורינו על ירושלים המקראית בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון בשנת תשס"ה בפרקים העוסקים בדרך אל ירושלים שיעור 3.