תולדות עבודת ה' במזבחות | 68 | איסור הבמות |45

ראינו בימי דוד כי לאחר העלאתו את הארון לירושלים ישנם שני מוקדי קדושה- הארון באוהל בעיר דוד בו מצויים אסף ואחיו הלויים מחד, והבמה הגדולה בגבעון בה מצוי המשכן, ובו נעשית דרך קבע העבודה הקבועה של המשכן. ברצוננו לבחון מה יחסו של דוד אל שני המוקדים הללו.

 

המשכן מקום השראת השכינה ומקום העבודה

הראנו בעבר^[1] כי באופן כללי ישנם שני מוקדים עיקריים במבנה המשכן. המוקד האחד הפנימי ביותר הינו הארון בקודש הקודשים המבטא יותר מכל כלי אחר את מקום השראת השכינה. המוקד השני החיצוני יותר הינו מזבח הנחושת המצוי בחצר ומבטא יותר מכל כלי אחר את העבודה המרכזית ­ עבודת הקרבנות, רצון האדם לעבוד את ה' בביתו.

 

מה עיקר? מקום השראת השכינה או עבודה

יש מקום לדון האם ישנו עיקר בין שני מוקדים אלו. הרמב"ן רואה ללא ספק את עניין השראת השכינה כעיקר תכליתו של המשכן. כך בדבריו בחומש-

"והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כמו שאמר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כ"ה, כ"ב) על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מקודש במעלה".           (שמות כ"ה, א')

"כי מתחילה נצטווה משה על המשכן וכליו והייתה המצווה הראשונה "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כ"ה, י') כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות ה' יושב הכרובים".            (דברים י', א')

בניגוד לדעת הרמב"ן, הרמב"ם מגדיר הן בספר המצוות והן בהלכות בית הבחירה את מצות בנין הבית כך-

"מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה שנאמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ"ה, ח')".                                   (הל' בית בחירה פ"א, ה"א)

אין הארון תופס מקום בעל משמעות בהלכות בית הבחירה. לעומתו המזבח הינו אחד הכלים המשמעותיים ביותר אליו מתייחס הרמב"ם. כך בהמשך-

"המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם"...     (הל' בית הבחירה פ"ב, ה"א)

בהלכה ב' הוא מפרט את הזיקה ההיסטורית להר המוריה בבניני המזבחות באותו מקום מאדם הראשון, דרך קין והבל, נח, אברהם אבינו ובניין הבית במקום.

ברור לפי שניהם כי הבית כולל בתוכו הן מקום להשראת שכינה והן מקום לעבודה. השאלה היכן רואים את עיקר תכליתו של הבית.

 

היעדר זיקה בין דוד לבמה הגדולה בגבעון

בתיאורי פעולותיו של דוד מראשית מלכותו על שבט יהודה ועד מותו לא מתוארת אפילו פעם אחת הליכתו של דוד לבמת הציבור הגדולה בגבעון.

ההתייחסות היחידה היא לאחר הקרבת הקרבן במזבח שבגורן היבוסי-

"וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן: וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'"                           (דברי הימים א כ"א, כ"ט-ל')

הכתוב מדבר על לדרוש א-לוהים והוא מכוון בהקשר זה ככל הנראה להקרבת קרבנות במשכן ה' במזבח העולה בגבעון. בפעם הזאת, דוד לא יכול היה ללכת מפני שנבעת מחרב מלאך ה'. אך כאמור בשום זמן אחר לא מצינו בפסוקים אזכרה כלשהיא בה דוד נמצא בגבעון ומקריב שם קרבנות ציבור. האם בכל שנות מלכותו בירושלים דוד לא הלך להקריב בגבעון?

אמנם לאחר העלאת הארון, דוד מקריב בעיר דוד בצמוד לאוהל בו היה הארון, אך לאחר מכן ה' אומר לדוד כי לא הוא יבנה את המקדש וכך המזבח נשאר בגבעון כל ימיו. אם כך היינו מצפים שדוד ילך לגבעון בשלב מסוים להקריב. האם לא ניתן היה להגיע לגבעון ולהקריב קרבנות לה' על הנצחונות הגדולים? בכל אופן אין כל אזכור כזה.

 

יחסו של דוד אל הארון

ברצוננו להציע כי מבחינה רוחנית, עולמו של דוד, עולם של קרבת א-לוהים גדולה מאוד ורצון לגילוי שכינה^[2] בא לידי ביטוי ביחסו אל הארון ולא בזיקתו אל מזבח העולה בגבעון והקרבת קרבנות עליו.

 

א. העלאת הארון מקריית יערים לירושלים

עיתוי העלאת הארון מקריית יערים לירושלים, מיד אחרי התבסס דוד בירושלים והכרעת הפלישתים בעמק רפאים^[3] מצביע כמה נושא זה הינו בעל משמעות לדוד. זהו בעצם המעשה הממלכתי הראשון שנעשה לאחר הביסוס בירושלים.

עניין נוסף, מעבר לשאלת העיתוי, הוא העובדה כי לא הנביא שמואל וגם לא המלך שאול התענינו בארון לפניו-

"וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל"           (דברי הימים א י"ג, ג')

המלך הראשון שמצא לנכון ליזום את המהלך הזה ולמסד את הזיקה בין הכלי המרכזי להשראת השכינה ועיר המלכות הוא דוד. על כן המעשה הזה ועיתויו מעידים על החשיבות העליונה שדוד מייחס לעניין זה.

גם תגובתו הקשה, תוך כדי העלאת הארון, עם מות עוזה מעידה כמה הייתה צפייתו גדולה להשלמת המעשה-

"וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'"                                     (שמואל ב ו', ח'-ט')

 

ב. ארון הא-לוהים יושב בתוך היריעה

לאחר העלאת הארון לעיר דוד, דוד מבקש מהקב"ה לבנות מקדש-

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"  (שמואל ב ז', ב')

מעבר להקבלה בין ביתו הקבוע של דוד למצבו הארעי של הארון בהיותו יושב בתוך היריעה דוד מתייחס כאן אל הארון כמייצג את המקדש כולו.

היות ומבחינת דוד הארון הוא הכלי המרכזי להשראת שכינה, הארון היושב בתוך היריעה מייצג את מצב המקדש כארעי לעומת ביתו הקבוע של דוד.

ההוכחה הפשוטה והחזקה בכתוב לכך כי כוונת דוד הינה לבית כולו היא דבר ה' אל נתן-

"לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי"           (שמואל ב ז', ה')

ההבנה הא-לוהית הינה כי דוד ביקש לבנות בית לשבתו של הקב"ה. עם זאת, הניסוח של דוד את בקשתו לבנות בית הוא "וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז', ב') מפני שהארון הוא עיקרו של הבית.

 

ג. השארת הארון בעיר דוד במרד אבשלום

במרד אבשלום דוד בורח ירושלים כי הוא לא מעוניין להתעמת עם אבשלום בכלל ובירושלים בפרט. הכתוב מתאר את דיון בין צדוק לדוד אם הארון ילך איתו או ישאר בירושלים- (שמואל ב, טו, כג- כו)

"וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר: וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו"                                  (שמואל ב ט"ו, כ"ג-כ"ו)

דוד מסרב שהארון ימשיך איתו. בכך הארון יהיה במובנים מסוימים כפוף למלך, משרת אותו, מסייע לו בבריחתו.

בנוסף, דוד מבין כי המיקום של הארון הינו בעיר המלכות בירושלים והוא אמור לאפשר למלך המולך בירושלים לחבר את מלכותו אל הקודש על ידי נוכחות הארון. על כן הוא משאיר את הארון בירושלים לבטא מחד את כפיפות מלכות בשר ודם למלכות ה', ומאידך את בחירתה הנצחית של ירושלים.

דוד אינו אוחז במלכות בכח, וההכרעה שלו בקשר לארון אינה תלויה במלכותו-שלו אלא בעיר מלכות ישראל, ובה ראוי שיהיה הארון.

 

ד. בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי א-להינו

בפרקי המקדש בדברי הימים דוד מכנס את כל שרי ישראל, שרי השבטים והמחלוקות, שרי האלפים והמאות, ושרי כל רכוש ומקנה למלך. הוא מזרז ומחזק אותם בעניין בנין הבית תוך כדי הדגשת הבחירה הא-לוהית בשלמה ואחר כך הוא נותן לשלמה את כל פרטי התכניות, משקלי הכלים, התבניות השונות "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דברי הימים א כ"ח, י"ט). וכך דבריו-

"וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת"                                  (דברי הימים א כ"ח, ב')

המקדש כולו נועד בעיקרו להוות בית מנוחה לארון ברית ה'.

אחרי שהארון יצא למסעות ולמלחמות, הגיע העת שיגיע לבית המנוחה.^[4]

"הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם"         (דברי הימים א כ"ב, ט'-י')

הבונה עצמו צריך להיות איש מנוחה והמקדש עצמו על מבנהו ועל עובדיו צריך להיות קשור במהותו לשלום. עובדי ה' לא נלחמים ולא נוטלים חלק בחלוקת השלל כי ה' נחלתם ואסור לכהן שהרג את הנפש לשאת כפיו. קרבנות השלמים מביאים שלום לכהנים, לבעלים, למזבח ולעולם כולו.

על כן ישנה זיקה עמוקה בין המנוחה, היציבות, שלום והאפשרות לבנות בית. כיוון שכך, הדמים הרבים שדוד שפך מנעו ממנו את אפשרות הבניה.

באמירתו של דוד שהוא מעוניין לבנות בית מנוחה לארון הוא מגדיר בכך את עיקר תכלית בניין הבית שהבית כולו בא לאפשר מנוחה לארון. חיזוק גדול להבנה זאת ניתן לדייק בהמשך הפרק מאמירת דוד-

"רְאֵה עַתָּה כִּי ה' בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ חֲזַק וַעֲשֵׂה"   (דברי הימים א כ"ח, י')

בית למקדש פירושו בית לארון. ייעודו של הבית קשור בהכנסת הארון לתוכו.^[5]

 

ה. הכנסת הארון לבית קודשי הקודשים בימי שלמה בזכות דוד המלך – עפ"י חזל

חז"ל מתארים את העלאת הארון והכנסתו למקדש בימי שלמה:

"מאי דכתיב עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון! אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי! אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? אמר להו: ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר. חזר ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹ-ת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה ולא נענה.

"כיון שאמר ה' אֱ-לֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון". (שבת ל.)

מתברר כי לא רק בחייו דוד היה קשור בכל נימי נפשו אל הארון וראה בו את הכלי העיקרי להשראת שכינה אלא גם לאחר מותו. כששלמה מנסה להכניס את הארון לקודש הקודשים השערים דבקים זה בזה. שלמה לא נענה, ונזקק לשרותיו של דוד. כשהוא אומר "זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" הוא נענה. חז"ל מייחסים גם את הכנסת הארון למקדש לקודש הקודשים לזכות חסדי דוד.

 

ו. כי קדוש המה אשר באה אליהם ארון ה'

ניסינו בשיעור זה להראות כי דוד המלך בחר לבטא את קרבתו לקב"ה בעיקר בזיקה קרובה ומשמעותית לארון, בהעלאתו את הארון מקריית יערים לעיר דוד בתחילת מלכותו על כל ישראל, ובבקשתו לבנות את בית מנוחה לארון.^[6]

בבריחתו מאבשלום נמצאנו למדים כמה דוד ראה את הזיקה המהותית בין המלכות לבין השראת השכינה במקביל כאשר לא היה מוכן שהארון ישמש אותו ככלי שרת לחיזוק מלכותו.

להשלמת התמונה מתברר כי עצם העלאת הארון לעיר דוד השפיעה גם על ההתייחסות אל העיר עצמה. וכך מתאר הפסוק בדברי הימים ב בהתייחסו למעשי שלמה-

"וְאֶת בַּת פַּרְעֹה הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מֵעִיר דָּוִיד לַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ כִּי אָמַר לֹא תֵשֵׁב אִשָּׁה לִי בְּבֵית דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי קֹדֶשׁ הֵמָּה אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם אֲרוֹן ה'"                        (דברי הימים ב ח', י"א)

וברד"ק על אתר-

"ואף על פי שלא היה הארון כי אם באחד הבתים^[7] המקודש לו אף על פי כן חשב כל הבתים כמקודשים כיוון שנכנס שם הארון.

"ואומר לא תשב לי מהיום כיוון שבניתי לה' בית ולעניין זה בנה לה' בית שלא תשב במקום הקדוש אף על פי כן ישבה שם עד שנגמרה מלאכת ביתו".        (דברי הימים ב ח', י"א ד"ה כי קדש המה)

משמע מן הכתוב כי בימי שלמה נחשבת עיר דוד מקודשת יותר וכל הבתים הסובבים את המקום בו נמצא הארון נחשבים כמקודשים בגלל נוכחות הארון במקום. מהסיבה הזאת, ברגע ששלמה בנה את ביתה של בת פרעה במילוא, (איזור בית המלך) הוא פינה אותה משם.

העלאת הארון, אם כך, מעבר לעניין השירה והשמירה שנעשו שם מידי יום ביומו, השפיעה על המקום כולו להיחשב כמקום של קודש. מעשה זה ביטא באופן עמוק את זיקתו הקרובה של דוד להשארת שכינה, ולראייה העקבית והעקרונית בארון ככלי המרכזי המבטא את השראת השכינה.