תולדות עבודת ה' במזבחות (ס) – איסור הבמות (לז)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה בכוונתנו להשלים את עיוננו במלחמת מכמש ובמעשי שאול ולהמשיך לבחון את מצב עבודת ה' בזמן שהבמה הגדולה נמצאת בנוב.

 

השאילה בה' לאחר האכילה על הדם ובניין המזבח[1]

אומר הכתוב:

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱ-לֹהִים: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּא-לֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא"        (שמ"א י"ד, לו-לז).

שאול מבקש לנצל את ההצלחה ולרדוף אחרי פלישתים בלילה והעם נותן לכך את ברכתו. הכהן – הוא אחיה בן אחיטוב[2] – מציע לשאול בה' על עתיד המשך המערכה ואינו נענה, בניגוד לעמדת העם שתאמה את שיקול דעתו של שאול.

אפשר לראות ביזמת השאילה בה' של אחיה הכהן 'מידה כנגד מידה' ביחס להתנהגותו של שאול המוזכרת בפרקנו "ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידיך". שאול תכנן כהמלצת העם לצאת להתקפה בלי לשאול באורים ותומים, ובשאלתו מציע הכהן לשאול לנהוג באופן שונה מהדרך שבה נהג קודם, אז אכן לא נענה.

נשים לב כי שאול שואל שתי שאלות והקב"ה לא עונה על אף אחת מהן. ייתכן כי לכך כיוון הנביא שמואל בדבריו לעם לאחר בקשת המלכות "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא" (ח', יח). מכל מקום, שאול מבין כי מקורה של אי ההיענות בחטא כללי של ישראל.

נעשה כאן שימוש בגורל כדי לגלות היכן מקור החטא – כדי לאתר את החוטא; וכפי שאומר הכתוב: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ" (י"ד, מא). להסבר הפסוק נדרש רד"ק (ד"ה הבה תמים): "גורל תמים ואמת, ויונתן תרגם 'אייתיניה בקושטא' כלומר הביא הגורל באמת".

בפרקי דרבי אליעזר מתוארת השאילה באורים ותומים באופן הבא:

"תדע לך כח החרם, בא וראה משאול בן קיש, שהחרים שיצומו כל העם מקטון ועד גדול, שנ' ארור האיש אשר יאכל לחם וכו', ויהונתן לא שמע ואכל מעט דבש ונהרו עיניו, שנ' ותאורנה עיניו. ראה שאול את הפלשתים חוזרים על ישראל, וידע שמעלו ישראל בחרם. וראה בשתים עשרה אבנים שכל שבט ושבט שהיה עושה דבר מצוה היה אבנו מגיה אורה, וכל שבט ושבט שהיה עושה דבר עבירה לא היתה אבנו מגיה אורה וידע ששבט בנימין מעל בחרם.

"והפיל גורלות ונלכד שאול ויהונתן, שנ' וילכוד שאול ויהונתן, ולקח שאול את חרבו להרוג את בנו, שנ' כה יעשה א-להים לי וכה יוסיף כי מות תמות יהונתן. אמרו לו העם אדוננו המלך שגגה היא והקריבו עליו קרבן עולה על שגגתו ויעתר לו ופדאוהו העם ממות, שנ' ויפדו העם את יהונתן ולא מת"                               (פרק לח).

סיבה נוספת שמביא רד"ק בשם רב סעדיה גאון לאי ההיענות באורים ותומים –

"ויש לשאול אחרי ששגג בזה יהונתן והכתוב מעיד עליו 'ויונתן לא שמע בהשביע אביו', אם כן למה לא נענה שאול באורים ותומים? פירש הגאון רב סעדיה ז"ל בעבור הראות לעם כי שוגג היה, כי היו אומרים משוא פנים יש בדבר כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש, ואילו היה אחר היה נענש – וכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יהונתן בשעת השבועה – וכאשר לא נענה שאול באורים ותומים הוצרכו להפיל גורלות על מי היה החטא, ונפל על יהונתן. וחקרו ודרשו ומצאו, כי לא היה שם בשעת השבועה, וענו כל העם עליו כי שוגג היה ואין עליו משפט מות".

בניגוד להצעתנו כי אי ההיענות נעוצה ב'מידה כנגד מידה' מסביר רס"ג כי העובדה ששאול לא נענה נועדה בפשטות להראות כי יונתן שגג. היא הצריכה הגרלת גורלות ולאחר דרישה וחקירה התברר כי יונתן לא היה בשעת השבועה וכל העם ענה כי "שוגג היה".

בסיום הפרק אנו מתבשרים "וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם" (שם, מו). מחמת אי המענה מפסיק שאול לרדוף אחרי פלישתים, ובסופו של דבר המערכה לא הוכרעה.

 

מלחמת עמלק[3]

בתחילת פרק ט"ו נצטווה שאול:

"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר"                                                          (פס' ג).

לאחר שלא מילא את ציווי ה' כנדרש, תוהה שמואל בפני שאול:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (פס' יד-טו).

בהמשך שואל שמואל "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (פס' יט). שאול חוזר ומסביר:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ"       (פס' כא-כב).

תחילה יש להדגיש כי באופן עקבי שאול טוען כי הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. בתארו את הנעשה במלחמה אומר הכתוב: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר..." (פס' ט). ישנם שני הבדלים בין תיאור המעשה לבין דברי שאול בתשובתו לשמואל: ראשית, הכתוב מוסיף "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן". ניתן אמנם לפרש כי שאול חמל על אגג והעם על מיטב הצאן, אולם עדיין פשוט יותר לומר שהוזכרו שניהם, שאול והעם, הן ביחס לאגג והן ביחס לצאן. שנית, אין כל התייחסות לתכלית השארת הצאן לזבוח לה'.

בתגובתו, משווה שמואל השוואה ניגודית בין הקרבת קרבנות לבין שמיעה בקול ה'. והוא חוזר על כך בהמשך דבריו "שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". הטענה המרכזית של שמואל כלפי שאול היא כי אין הוא שומע בקול ה' ועיקר תשובתו של שאול היא "אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'" (פס' כ). ואכן, עניין השמיעה חוזר לאורך כל הפרק: שמיעת שמואל את קול הצאן והבקר, הוויכוח האם הייתה שמיעה בקול ה' ותשובת שאול על ההכרח שבשמיעה בקול העם. מכאן משמע כי בעצם שאול ירא מאת העם ושומע בקולו. נראה כי שמיעה זו קשורה באופן ישיר בעובדה שהוא אינו ירא את ה' ואינו שומע בקולו, בניגוד לציפייה המינימלית שמעמיד שמואל בפני מלכות מתוקנת.

המתח העולה מבין שתי הטענות: "למען זבוח לה'" לעומת "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'" מזכיר לנו את שני ההיבטים שבמבנה המקדש:

  1. מחד גיסא, משמש המקדש מקום השראת השכינה, ביתו של הקב"ה ומקום התגלותו בקודש הקדשים. הכלים השייכים להיבט זה הם הארון, הכפורת והכרובים – "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז', פט).
  2. מאידך גיסא, זהו המקום שבו עם ישראל מגיע כדי לעבוד את ה'. העבודה בפנים, בקודש, היא הטבת הנרות, הקטרת הקטורת והנחת לחם הפנים. העבודה בחוץ, בעזרה, היא הקרבת הקרבנות על מזבח העולה.

ניכר כי העבודה החיצונית המוזכרת בהקשר זה על ידי שאול היא עבודת הקורבנות לזבוח לה' ואילו העבודה הפנימית היא המחייבת שמיעה בקול ה', שמיעה לאותו קול היוצא מבין הכרובים. ברור כי לא תיתכן סתירה כלשהי בין השמיעה לבין העבודה, וברור כי העבודה לבדה אינה יכולה בשום אופן להיות תחליף לשמיעה בקול ה'. היחס הנכון הוא שמיעה בקול ה' המאפשרת ומזמינה את עבודת ה' על ידי הקרבת הקרבנות. כשהנביא אומר לשאול "שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" הוא קובע את היחס בין שני המרכיבים הללו.

אולם נראה שמתח זה אינו במוקד העניין. במקרה זה, משמעותה של השמיעה בקול ה' היא להחרים את כל אשר לעמלק וממילא הקרבן עצמו אסור. חמלת העם פוגמת בדרישה שההחרמה תיעשה באופן מוחלט, כל כולה לשם שמים. בבחירתו להיענות צו ה' באופן שאיננו מוחלט מנצל שאול את המציאות עבור האינטרס האישי שלו. בהקשר זה, מדהים להיווכח בהשוואה שערכו חז"ל בין הציות הלקוי שבהכרתת עמלק, ובין הכרתת נוב עיר הכהנים על ידי שאול:

"ובשעה שאמר לו שאול לדואג סב אתה ופגע בכהנים, יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה. אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה; שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא - מעשה דאגג, והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים! - אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך"  (יומא כד:).

 

הערכת השקפתו של שאול ביחס בין מלכות לנבואה, כהונה, משכן ועמידה לפני ה'

גם אם אין באפשרותנו לתת הסבר כולל להתנהגותו של שאול ולהסביר מה הם המניעים שמנעו ממנו לשמוע בקול ה' (מעבר למה שפורש בפסוקים עצמם "כי יראתי את העם ואשמע בקולם"), ברצוננו לבחון האם ישנו מכנה משותף בין החטאים השונים של שאול.

במלחמת מכמש, בניגוד לציווי שמואל מעלה שאול בעצמו את הקרבן. בהמשך, בעיצומה של המלחמה שאול אומר לכהן "אסוף ידך", וכשהכהן מציע לו לשאול בה' הוא מסכים אך ה' לא עונה לו. במלחמת עמלק שאול אינו שומע בקול ה' אלא בקול העם. בעקבות הלשנת דואג האדומי חושד שאול בשיתוף פעולה של אחימלך עם דוד, מחריב את המשכן בנוב והורג שמונים וחמישה כוהנים נושאי אפוד בד.

ברור שלכל אחד מהמעשים המוזכרים יכולים להיות מניעים מיוחדים בזמן ובתנאים הנוגעים להם, אך ייתכן כי ניתן להצביע על תפיסה מסוימת של המלכות. בכל המקרים שהוזכרו בא לידי ביטוי יחסו של המלך אל הנביא (ההקרבה בגלגל בלי שמואל ומלחמת עמלק), אל הכהונה (השאילה באורים ותומים והריגת כוהני נוב), ואל המשכן (החרבת נוב).

לגבי יחסו אל הנביא ניתן לצרף את פנייתו של שאול אל בעלת האוב (פרק כ"ח). גם שם, כשמתגלה אליו שמואל הוא מזכיר לו "כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" (פס' יח).

וכששמואל שואל את שאול למה העלה אותו באוב הוא עונה לו "צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" (כ"ח, טו). העובדה שא-להים סר מעליו אינה מאפשרת כל תקשורת עמו, לא דרך נביאים, לא דרך אורים ותומים וגם לא דרך חלומות ועל כן נאלץ, על פי הבנתו, להעלות את שמואל באוב ולדעת מפיו מה עליו לעשות על מנת להתמודד עם הפלישתים.

נראה לומר כי עם המשך מלכותו שאול תופס את מוסד המלכות כשלטון-על המכריע בעצמו בכל השאלות, מבלי להתחשב בעמדת הנביא תוך זלזול במוסד הכהונה והמשכן. ייתכן כי ניתן למצוא רמז לתפיסה זאת בשני עניינים:

  1. מקובל לזהות את גבעה, עיר הבירה של שאול, עם תל אל-פול (בחלקה הצפוני-מערבי של פסגת זאב). אחת ההצעות לזיהוי נוב עיר הכהנים היא בתל שועפט הנמצא במרחק קצר מדרום מערב לתל אל-פול. מעבר לעובדה שעיר הבירה נפרדת ממקום המשכן, העובדה שהיא שולטת עליה מבחינה טופוגרפית יותר מרמזת על תפיסת העליונות של המלכות[4].
  2. הוויכוח בין מיכל בת שאול[5] לדוד בסוגיית העלאת הארון לירושלים. מבלי להיכנס לעומקה של הפרשה, נראה כי הוויכוח הוא לגבי הביטוי הראוי של מלכות בשר ודם לפני העם בעומדו לפני ה'. האם עליו לשמור על מעמדו וכבוד מלכותו לפני העם כדעתה של מיכל בת שאול או ששפלותו לפני ה' אינה מחייבת אותו כלל להבליט את מעמדו המלכותי ואת כבודו העצמי. מחלוקת זאת נוגעת במידת מה לתפיסה המלכותית של שאול (שמיכל מבטאת בהעלאת הארון)[6].

בכך אנו מסיימים את סדרת השיעורים לשנת תשע"ה שעסקו בעבודת ה' מתקופת השופטים ואילך, הן ביחס לחרבן המשכן והתחנות שאחריו והן בביטויים שונים של עבודת ה' מחוץ למשכן – הבמה הגדולה בנוב בתקופת היתר הבמות.

בעז"ה ובלא נדר נמשיך לעסוק בסוגיה זו בתשע"ו.

 

[1]   לא נעסוק במלחמה עצמה, ביחסיהם של יונתן ושאול או בקללת שאול על מי שיאכל לחם.

[2]   ראה פסוקים ג ו-יח.

[3]   כמובן, אין בכוונתנו לעסוק במלחמה עצמה אלא רק בהיבטים הקשורים בעבודת ה'.

[4]   לעומת תפיסה זאת, בירושלים עיר המלכות והמקדש בעיר אחת ובית ה' נמצא במקום שהוא מעל לבית המלך והעיר, הן בתקופת דוד והן בתקופת שלמה ודבר זה בא לבטא באופן סמלי את כפיפות מלכות בשר ודם למלכות ה'.

[5]   הכתוב מדגיש שמיכל היא בת שאול אף על פי שזה ברור וידוע לכל.

[6]   בניגוד לעמדתו העקרונית ותפיסת מלכותו של דוד לפיה הענווה והעמידה המתמדת לפני ה' מנחה אותו לכל אורך דרכו ביחסו לנבואה ולכהונה, וכן ביחס לעמידתו לפני ה' בהעלאת הארון.