תולדות עבודת ה' במזבחות | 77 | איסור הבמות | 54

בשיעור הקודם עמדנו על ביטויים שונים המבטאים את רצונו של דוד לקרבת א-לוהים, לראות את פני ה' ולשבת בביתו.

על מנת להשלים את התמונה של עבודת ה' של דוד על פי ספר תהילים, בכוונתנו בשני השיעורים הקרובים לעסוק ביחסו של דוד לעולם הקרבנות והתפילה בכלל ולזיקתם אל המקדש בפרט.

נתחיל בשיעור זה בעניין הקרבנות.

 

עולם הקרבנות

בעניין התפילה ראינו כי מזמורי תהילים רבים קושרים באופן ישיר בין התפילה למקדש בנוי. בנוסף קיימת התייחסות בחלק ממזמורי התהילים לקרבנות שדוד מבקש להקריב.

נזכיר כי בפרק הזמן המדובר, הארון מופרד מהבמה.^[1] על פי ההלכה במציאות כזו ישנו היתר הבמות, כמבואר במשך חכמה-

"והנה בירושלמי מגילה פרק קמא הלכה יב: ר' ייסא בשם ר' יוחנן: זה סימן: כל שהארון בפנים - הבמות אסורים, יצא - הבמות מותרות"       (משך חכמה דברים י"ב, ח').

על פי עיקרון זה ברור כי בכל ימי דוד ניתן היה להקריב קרבנות בכל מקום ומקום. על כן, כשדוד מזכיר את עניין הקרבנות באופן כללי ללא ציון מקום מסוים, סביר להניח שהכוונה היא אכן לכל מקום ומקום.

אל אלו קרבנות דוד מתכוון? במזמור ד' נאמר-

"זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה'"     (תהילים ד', ו').

לא סתם זבחים אלא זבחי צדק. נרחיב על תפקידם בהמשך. במזמור כ'-

"יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה"         (תהילים כ', ג'-ד').

הקשר בין שני הפסוקים רומז על הזיקה בין עזרת ה' מקודש ­ מבית המקדש אשר בציון לבין זכירת המנחות והעולה.

בהקשר זה נאמר כי ה' ישלח את עזרתו מן המקדש ויזכור את הקרבנות המוקרבים. הקשר בין תפילה, קרבנות ומקום המקדש בציון ברור ומפורש במזמור.

קשר זה ממשיך במזמור כ"ז-

"וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'"  (תהילים כ"ז, ו').

גם כאן ישנם זבחי תרועה באהל ה' וישנה שירה זמרה ותפילה לה' באותו המקום.

קשר נוסף שנרצה לראות הוא הקשר בין הזבח והברית. במזמור נ' נאמר-

"אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהילים נ', ה').

ישנה כאן התייחסות לברית שנכרתה בהר סיני על הזבחים כמפורש בשמות-

"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים... וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם"            (שמות כ"ד, ה'-ח').

בהמשך המזמור אומר המשורר-

"לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד: לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף: יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה: זְבַח לֵא-לֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי"   (תהילים נ', ח'-ט"ו).

הזבחים אינם רצויים לפני א-לוהים אם סובר המקריב שהם מאכל לה'. כנגד זאת, ראוי להקריבם כקרבנות הבאים בהודיה על ישועה מצרה.

ייתכן כי המזמור נועד להיאמר בימי המועדים כשכל ישראל עולים לרגל ומקריבים קרבנות בבית המקדש.^[2]

על פי הבנה זו, כל ישראל נקראים כאן חסידים משום שהם בני בריתו של ה' וחוסים בצילו. הגמרא בסוכה (נה.) אומרת כי המזמור נקבע בימי בית שני לשיר שהיו הלווים אומרים על הדוכן ביום שני של חול המועד סוכות.

המזמור מסיים "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱ-לֹהִים" (תהילים נ', כ"ג). הקרבן אינו מאכל לה' אלא סמל לכבוד שאדם נותן לקב"ה. במובן הזה, הקרבן הנעלה יותר הינו קרבן תודה המפרסם את נפלאות ה'.

מזמור נ"א הינו מזמור העוסק בתשובה של האדם המבקש כי ה' יכפר על פשעיו ויסייע בידו לטהר את לבו שלא יחטא עוד להבא.

דוד אומר מזמור זה בהקשר של חטאו עם בת שבע. כשבא אליו נתן הנביא להוכיחו דוד מודה מיד כי חטא לה'. המזמור מסתיים בפסוקים-

"אֲ-דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים"                    (תהילים נ"א, י"ז-כ"א).

כאן המשורר מתייחס אל מהות הקרבנות המוקרבים לה'. הוא נודר נדר אך אינו נודר לתת זבח.^[3] מאידך הוא מבקש מה' שירצה בדיבור פיו היות וה' אינו חפץ בזבחי חוטאים במזיד.

כך לשון הרד"ק:

"כי לא תחפץ - אם ידעתי שתחפוץ זבח על העון אתן אותו, אבל ידעתי כי אתה רוצה יותר בלב נשבר והנני שב בלב נשבר לפניך. ואעפ"י שצוה הא-ל בקרבנות עם הַוִּדּוּי והתשובה, לא צוה בקרבנות אלא על השוגג, אבל הוא מזיד היה ואין בחטא המזיד קרבן אלא התשובה בלב נשבר ונדכא..."  (תהילים נ"א, י"ח).

הרד"ק מחדד את החשיבות העליונה של שבירת הלב וביטול תאוות הגוף מלבו ובפרט כשאדם חוטא במזיד ורואה בפעולת שריפת אברי הבהמה כאילו הוא שורף את התאוות הבהמיות.

במובן הזה האדם מגיש בעצם את עצמו ואת רוחו השבורה כקרבן לפני ה'. רוחו השבורה ראויה לפני ה' יותר מקרבנותיו שאותם אין ה' חפץ בהם.

 

לעומת זבחים שאין ה' מעוניין בהם, כשירושלים תהיה בנויה ה' יקבל באהבה ובחפץ זבחים שיהיו זבחי צדק, כפי שראינו במזמור ד', ולא זבחים שהם לכפרה על חטא. משאלת הלב לבניין חומות ירושלים תבוא לידי ביטוי בהקרבת אותם זבחי צדק שיתקבלו ברצון.

נרצה לבחון גם מהו היחס בין חטא דוד ובית שבע המוזכר בתחילת המזמור (תהילים נ"א, ב') לבין סיום המזמור- "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם... אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תהילים נ"א, כ'-כ"א).

בהבנת פסוקים אלו אנו רואים כאן שתי גישות שונות. האחת של רש"י (בפירושו לפסוק כ') ושל ר' ישעיה מטראני:"לבנות את בית מקדשך בתורה בימי שלמה בני".[4]

השנייה של רד"ק-

"היטיבה ברצונך- בשני הפסוקים האלה האחרונים נראה ששבה אליו רוח הקודש בעודו מתפלל בזה המזמור שאמר: "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ" (תהילים נ"א, י"ד), וכן היה ששבה לו כי אלה הפסוקים הם נבואה עתידה, כי ראה ברוח הקודש שעתיד בית המקדש להחרב, ראשון ושני, על העוונות... ובימי המשיח יהיו הקרבנות רצויים שיהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה', לפיכך אמר: היטיבה ברצונך את ציון"            (תהילים נ"א, כ').

בכוונתינו לאמץ את פירושיהם של רש"י ושל ר' ישעיה מטראני בעקבות מדרש רבה ולהציע כי חלק מתשובתו של דוד על החטא קשור ברצונו העז לבנות את המקדש ובהבנה כי ייתכן והחטא שלו הינו אחד הגורמים לכך שנאסר עליו לבנות את הבית.

הרבה פירושים נאמרו על הפסוק בדברי הימים בו דוד מתבשר שהוא לא יבנה את בית המקדש-

"וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי"                                     (דברי הימים א כ"ב, ח').

הרד"ק על אתר כותב:

"ובאמרו דמים לרוב שפכת ארצה, כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך"            (דברי הימים א כ"ב, ח').

הדוגמה הראשונה שהרד"ק מביא לאותו "דם נקיים" היא דמי אוריה החתי.^[5]

זוהי הבנה שונה בתכלית, ולפיה יש כאן טענה אישית קשה כלפי דוד: גרימת מותו של אוריה החתי היא שמנעה ממנו את בניין המקדש.

הבנה זו מתקשרת עם הסוגיה המפורסמת במסכת שבת-

"מאי דכתיב "עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ" (תהילים פ"ו, י"ז)? אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון. אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי. אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהילים כ"ד, ז)... ולא נענה. כיון שאמר: "ה' אֱ-לֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" (דברי הימים ב ו', מ"ב) – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון"    (שבת ל.).

הקשר שקושרת הסוגיה בין המחילה על עוון בת שבע לבין הכנסת הארון לקודש הקודשים עשוי להתבאר לאור דעת הרד"ק שדוד לא יכול היה לבנות את המקדש בגלל דמי אוריה החתי.^[6]

בהקשר זה נביא את דרשת חז"ל על הסמיכות בין אזכורו של אוריה החתי בסוף רשימת הגיבורים אשר לדוד (שמואל ב כ"ג, ל"ט) לבין פרשת המפקד והמגפה, הבאה מיד אחר כך-

""וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל [וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה]" (שמואל ב כ"ד, א') – מה כתיב למעלה? כשבא דוד למנות את גבוריו היה מונה והולך, כיון שהגיע לאוריה החתי נאמר "כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה" (שמואל ב כ"ג, ל"ט), ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גבורים ובדברי הימים תמצא עוד שבעה עשר. אלא כיון שהגיע לאוריה מיד "וַיֹּסֶף אַף ה'" (שמואל ב כ"ד, א'). משל למלך שהיה יושב וקורא בדפתרא כל גבוריו, היה קורא פלוני ופלוני, כיון שהגיע עד פלוני אמרו לו מת, מיד השליך הדפתרא והעלה חֵמה, כך כיון שהזכיר את אוריה מיד "וַיֹּסֶף אַף" (שמואל ב כ"ד, א')" (ילקוט שמועני שמואל ב, רמז קסה).^[7]

לפי מדרש זה, לחטא אוריה יש השלכה נוספת: חרון אף ה' והמגפה הנוראה שהביא (שבה מתו 70,000 איש), וגילוי מקום המקדש בעקבות נכונותו של דוד לקבל אחריות וליהרג בדֶבֶר.

הזיקה בין חטאו של דוד לבין מניעת ה' את דוד לבנות את בית המקדש מעלה את השאלה האם ישנו יחס בין פרקי המקדש המתוארים בהרחבה בדברי הימים לבין תשובתו של דוד.

לא ניתן לקבוע בבירור את זמן התרחשותם של המפקד ושל ההכנות המרובות של דוד לבניין המקדש. גם זמן חטאו של דוד באוריה ובבת שבע אינו ידוע (שמואל ב י"א), אך מסדר הפרקים מסתבר שהוא היה במחצית השנייה של חיי דוד. בפרשות הקשות הבאות בעקבות החטא (תמר, אמנון, אבשלום, שמעי בן גרא, שבע בן בכרי) ניכר כי דוד איבד את ההנהגה בכל הנוגע לסדרי המלכות והשלטון. אם כל המסופר בדברי הימים א כ"א-כ"ט – המפקד, גילוי מקום המקדש וההכנות האינטנסיביות לבניינו – אכן התרחשו לאחר החטא,^[8] שמא נוכל לומר כי עזרא הסופר מתאר את פועלו של דוד למען המקדש כתיקון לחטאו? הייתכן כי הקב"ה אִפשר לדוד לממש את רצונו העז ולקדם את בניין המקדש תוך הימנעות מענייני השלטון כתשובה וקבלת הדין?^[9] אם כן, נמצא שבשנות מלכותו המאוחרות עסוק דוד בתשובה על חטאיו הראשונים ומשקיע את כל מאודו בהכנות המרובות לבניין המקדש.^[10]

אפשרות זו, שההכנות לבניין המקדש היו חלק מתיקון החטא ותשובה עליו, מתיישבת היטב עם דעת הרד"ק כי הכתוב "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים א כ"ב, ח') מתייחס בין השאר לדמי אוריה החתי. בהכנות לבניין המקדש – המהווה ניגוד מובהק לשפיכות דמים ולמוות, בהיותו מבטא חיי נצח המרוחקים באופן קיצוני מכל צד של אכזריות ופגיעה בזולת – יש אפוא משום תיקון ישיר לחטא.

בנוסף הדבר מתאים לדברי הגמרא שהזכרנו הקושרים בין השלמת הבניין עם הכנסת הארון לקודש הקודשים ובין מחילת עוונו של דוד.

בשיעור הבא בעזרת ה' נשלים את עיסוקינו בעניין הקרבנות, נתייחס אל התפילה ואל זיקתה למקדש ובכך נסכם את עיונינו בהתבוננות בעבודת ה' בספר תהילים.