תולדות עבודת ה' במזבחות | 78 | איסור הבמות | 55
בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בעולם הקרבנות כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר תהילים. בשיעור זה נשלים את עיוננו, נתייחס לזיקה לתפילה ולמקדש ונסכם בכך את סקירת עבודת ה' של דוד המלך מתוך ספר תהילים.
עולם הקרבנות
מצינו פעמים רבות את הקשר בין הקרבת הקרבן להכרת הטוב של דוד לקב"ה ולהודאה לה', לדוגמא במזמור נ"ד-
"בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אוֹדֶה שִּׁמְךָ ה' כִּי טוֹב" (תהילים נ"ד, ח').
ובמזמור נ"ו-
"עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ" (תהילים נ"ו, י"ג).
המשורר מקבל על עצמו לשלם קרבן לתשלום הנדר ויחד עם זאת מקריב קרבן תודה לקב"ה.
מזמור ס"ו מרחיב לעוד קרבנות-
"אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי: אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי: עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה" (תהילים ס"ו, י"ג-ט"ו).
המשורר מביא עולות, כולל בהמות שמנות, יחד עם אילים המובאים כקטורת על המזבח.[1] המזמור כולו הינו מזמור הודיה הנאמר ככל הנראה בהקרבת קרבנות שהובאו על נדרים שנדרו בעת צרה.
מזמור ס"ט ממשיך את הקו איתו התחלנו-
"אֲהַלְלָה שֵׁם אֱ-לֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהילים ס"ט, ל"א-ל"ב).
שוב יש כאן קשר בין הודאה לבין הקרבת קרבנות, והתודה חביבה בעיני ה' יותר מן הקרבן. עקרון זה ראינו כבר במזמור מ'-
"זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ" (תהילים מ', ז').
בנוסף קיימת הקבלה בין פרקנו לבין מזמור כ"ב (תהילים כ"ב, כ"ו-כ"ז).[2]
לשונות שני המזמורים עיקרם אחד, אלא שבמזמור כ"ב הענוים נקראים לאכול מסעודת הזבח ובמזמור ס"ט אין זבח ואין סעודה הענוים נקראים לשמוח בראיה בלבד.
חז"ל דורשים כי הכתוב "וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהילים ס"ט, ל"א) רומז לקרבן שהקריב אדם הראשון. המשורר אינו נודר כלל להקריב קרבן אלא נודר לשיר שיר תהילה, הָעָדיף אפילו על קרבן אדם הראשון שהוא סמל לכל הקרבנות הטהורים והכשרים שהקריבו בני אדם בכל הדורות.
אנחנו כן רואים כמיהה להקריב קרבנות. מזמור פ"ד פותח-
"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹ-ת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי: גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹ-ת מַלְכִּי וֵא-לֹהָי: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהילים פ"ד, א'-ה').
מזמור זה לבני קרח הינו כנראה משירי עולי הרגלים. ישנם כאן געגועים עזים למקדש, החצרות, המזבחות. כל אלו מכוונים אל המקדש.
במזמור זה ישנה התייחסות למקדש, כיוון שעוסקים לא רק להקרבת קרבן אלא בשני המזבחות מזבח העולה ומזבח הקטורת, שנמצאים רק במקדש ולא באף במה.
קרבן התודה שהתחלנו בו מוזכר במזמורים רבים. כך במזמור ק'-
"בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ" (תהילים ק', ד').
הביטוי "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" משמעותו היא כי קרבן התודה וההודיה לקב"ה הוא הדרך הראויה והנעלה להיכנס לשערי המקדש. ענין זה חוזר על עצמו גם במזמור ק"ז העוסק בארבעה אנשים שצריכים להודות:
"יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה" (תהילים ק"ז, כ"א-כ"ב).
בחינה מקיפה של כל המזמורים מלמדת כי באופן יחסי אין אזכור משמעותי של קרבנות בכל פרקי תהילים. התפילה עצמה על כל גווניה, הצימאון לה' והכיסופים למקדש תופסים מקום הרבה יותר מרכזי מן הקרבנות.
אף על פי כן, גם אם באופן יחסי עולם הקרבנות אינו תופס מקום מרכזי כל כך בספר תהילים, אחד הקרבנות המצויים ביותר הינו קרבן תודה.
נדמה כי אין כקרבן תודה לבטא את ההכרה העמוקה של דוד לאורך כל חייו, בכל מצב בו היה תחת ההשגחה התמידית של הקב"ה, בידיעה כי כל החיים שלו הם בחסדי ה' הגמורים.
על כן קרבן תודה הוא אחד הקרבנות הנפוצים. בנוסף להכרת הטוב, בקרבן תודה ישנה גם הודאה על האמת. עניין זה משקף באופן הממצה ביותר את עולמו הרוחני של דוד ואת קרבתו היסודית לקב"ה.
תפילה ומקדש
במזמור ג' אומר המשורר-
"קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" (תהילים ג', ה').
המשורר פונה אל ה' וה' עונה לו מהר קודשו. משמע התפילות מכוונות אל הר הקודש ומשם הן נענות.
באופן מעשי, ביטוי מלא לתפיסה זאת יתגלה בפועל עם בניין הבית וחנוכתו. שלמה המלך בתפילתו מתאר מציאות בה בכל הצרות עם ישראל (ואף הנוכרים) פונים ומתפללים אל ה' דרך העיר אשר ה' בחר בה ודרך הבית אשר בנה לשמו, וה' יענה.
שלמה המלך מתאר כי גם כשעם ישראל יהיה בשבי הם ישובו אל ה'-
"וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם" (מלכים א ח', מ"ח-מ"ט).
כשהבית בנוי שלמה מתאר בחנוכתו כי עיקר תכליתו הינה תפילה ודרכו התפילות ישמעו. יש חידוש בכך שכל התפילות מתנקזות אל הבית ומשם כביכול עולות אל השמיים.
אבל החידוש הגדול הוא אצל דוד כשעדיין אין מקדש. לא ידוע לנו אם מזמור ג' נכתב לאחר גילוי מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי. בין כה וכה דוד מתאר מציאות בה ה' עונה לו מהר קדשו בעקבות קריאתו.
סביר להניח כי דוד לא מתכוון כרגע להצביע על מקום מסוים (אלא אם כן מזמור זה נאמר לאחר גילוי המקום), אך עצם העובדה שהוא רואה לנגד עיניו היענות א-לוהית מהר קדשו מלמדת איך הוא מתייחס אל הזיקה בין תפילה למקדש כשהמקדש עדיין לא בנוי.
מזמור י"א עוסק לא בהר קדשו אלא בהיכל קדשו-
"ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם: ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהילים י"א, ד'-ה').
ה' מוצג כאן כשוכן בהיכל קדשו ועינו בוחנת משם בני אדם. דימוי זה מלמד כי דוד המלך רואה לנגד עיניו נוכחות שכינה בתוך המקדש עצמו ומשם עיניו בוחנים בני אדם.
נרחיב מעט בעניין התפילה עצמה. במזמור כ"ח אומר המשורר-
"שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהילים כ"ח, ב').
כאן התפילה מכוונת אל בית קודש הקדשים, וכפי שנפסק להלכה במשנה בברכות "יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים" (ברכות ד', ה"א).
מקובל היה להתפלל בידיים פרושות ומורמות כלפי מעלה. כך עשה שלמה המלך בחנוכת בית ה'-
"וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו: כִּי עָשָׂה שְׁלֹמֹה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וַיִּתְּנֵהוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ וְאַמּוֹת שָׁלוֹשׁ קוֹמָתוֹ וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה" (דברי הימים ב ו', י"ב-י"ג).
וכן בהמשך-
"כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל הָאָדָם וּלְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּ אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאֹבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (דברי הימים ב ו', כ"ט).
במלכים א ח'-
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם"[3] (מלכים א ח', נ"ד).
זאת בהיפוך מן הפניה אל ה' במזמור מ"ד-
"אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר" (תהילים מ"ד, כ"א).
המעניין אצל דוד ואצל שלמה כי פרישת הכפים אינה רק כללית אל ה' אלא ספציפית אל הבית.
אצל שלמה הדבר מובן ובעל משמעות מורחבת עם חנוכת הבית. עדיין, שלמה אומר כי בכל תפילה ותחינה לכל אדם מישראל ולעם ישראל בכלל הם יפרשו כפיהם אל הבית.
אך כפי שציינו, החידוש הגדול הינו כי דוד המלך נושא אף הוא את ידיו אל הבית, אף על פי שאינו בנוי.
דוד רואה לנגד עיניו את הבית הבנוי ונושא את ידיו לעברו בידיעה כי לשם מופנות תפילותיו ומשם הוא מצפה להיענות.
דבר זה בולט במזמור מ"ג-
"וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱ-לֹהִים אֶל אֵ-ל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהָי" (תהילים מ"ג, ד').
סביר להניח שהכוונה אינה לבמה כזו או אחרת אלא אל מזבח א-להים הוא הוא המזבח שלפני ההיכל במקדש.[4]
נסב את תשומת ליבנו למזמור קמ"א-
"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" (תהילים קמ"א, ב').
פסוק זה מבטא יפה כמה דוד רואה לנגד עיניו את נוכחות ה' במקדשו כעובדה מוגמרת ובקשתו היא כי תפילתו תהא קבועה וסדורה כקטורת.
ההקבלה בין הקטורת לבין מנחת ערב רומזת לאפשרות כי הכוונה היא לכל הדברים המוקטרים על גבי המזבח. זאת בנוסף להבנה הרגילה והפשוטה לפיה הכוונה היא לקטורת הסמים.
הדימוי של התפילה כקטורת מלמד כי מושגי קרבת א-להים של דוד ותפילתו קשורים באופן ישיר בדמיונו אל חיי ופעילות המקדש ועל כן נמשלת התפילה כקטורת.
אנו מסיימים בכך את עיוננו בעבודת ה' על ידי דוד כפי שמשתקפת בספר תהילים.
בשיעור הבא נעבור בעזרת ה' להתבונן בתקופת שלמה המלך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)