תולדות עבודת ה' במזבחות (ע) – איסור הבמות (מז)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם התחלנו להתבונן ביחסו של דוד לעבודת ה' כפי שמצטייר בספר תהילים. במסגרת כיסופיו של דוד לבניין בית ה' תופסת ההשתחוויה מקום משמעותי. לאחר שראינו את מקומה של ההשתחוויה בפרקי תהילים ובפסוקי התורה, התחלנו להתבונן בעניין ההשתחוויה בדברי הנביאים והתייחסנו לשני מקרים המתארים את ההשתחוויה של דוד המתוארים בשמואל ב. בשיעור זה בכוונתנו להמשיך בעניין ההשתחוויה בדברי הנביאים ואף להתחיל לעמוד על משמעותה הרוחנית.

 

ההשתחויה בדברי הנביאים

הדוגמא הראשונה היא אצל המלך יהושפט, במסגרת מלחמתו נגד בני מואב ובני עמון-

"וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'"        (דברי הימים ב כ', י"ח).

דוגמא שנייה היא אצל חזקיהו, שם הכתוב מתאר את חידוש העבודה במקדש והקרבת הפסח לאחר ביעור העבודה הזרה של ימי אחז-

"וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה: וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַה' בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"                              (דברי הימים ב כ"ט, כ"ח-ל')[1].

דוגמא שלישית היא בדברי רבשקה אל תושבי ירושלים-

"וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב י"ח, כ"ב).

המיוחד בהתייחסות זאת הינה ההשתחוויה לפני המזבח דווקא ולא לפני ההיכל. רבשקה מתאר בזלזול את הסרת הבמות והמזבחות על ידי חזקיהו שצמצם את עבודת ה' רק למזבח במקדש. התפיסה האלילית היא כי ריבוי המזבחות מרבה את כבוד האל, ואילו צמצום העבודה למזבח אחד ממעט את כבוד שמים. בעיני עובדי האלילים השתחוויה היא לפני המזבח ולא ההיכל.[2] עמדה זאת של עבודת אלילים מהווה בהחלט ניגוד מהותי להשתחוויה שהיא אל מקום השראת השכינה ועל כן היא מחדדת את הערך של ההשתחוויה אל ה'.

דוגמא רביעית היא מדברי הנביא ירמיהו. בנבואה שנאמרת ככל הנראה בימי יהויקים, ירמיה מצטווה לעשות כך-

"עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'"                                                 (ירמיה ז', ב').

על פי הפסוק ההשתחוויה לה' היא מטרת בואם של באי בית ה'[3].

דוגמא חמישית היא משיבת ציון. נחמיה מתאר את אסיפת בני ישראל בצום ובשקים-

"וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱ-לֹהֵיהֶם"       (נחמיה ט', ב'-ג').

כאן ניתן לראות קשר בין השתחוויה לבין וידוי.

בהמשך מתוארת אמירתם של הלווים-

"אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט', ו').

ישנה כאן אמירה מאוד מעניינת לפיה בעצם ההשתחוויה אינה רק עניין של האדם הבא לעבוד את ה' ולבטא את כפיפותו המוחלטת אל ה'. זהו עניין של הבריאה כולה המכירה בבוראה ויודעת כי הוא השולט, המשגיח והמכוון את כלל הבריאה גם במימד הטבע שלה וגם בכל המתרחש בה.

אם כן, פעולת ההשתחוויה היא ביטוי של יחס בין בריאה לבורא. הבריאה מכירה כי הקב"ה הוא הבורא המשגיח עליה ומקימה ועל כן היחס הנכון בינה לבורא הינו שהיא תבטא כלפיו את כפיפותה וכניעתה.

בין היתר מדובר גם בצבא השמים, כשהכוונה ככל הנראה לשמש, לירח ולכוכבים שעל פי ההגדרה תפקידם "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א', י"ז-י"ח). על כן, העובדה שדווקא צבא השמים שענינו להאיר וגם למשול ביום ובלילה הוא המשתחווה לקב"ה מלמדת כי גם המושלים הקובעים את סדרי הזמן מכירים בריבונות ובשליטה המוחלטת של הקב"ה על העולם ועל עצמם.

איך עניין זה משפיע על תפיסת ההשתחוויה? הגמרא במסכת בבא בתרא כה. עוסקת בסוגית "שכינה במערב".[4] הסוגיה שם מדברת בענייני תפילה ומביאה שני נימוקים מדוע ששכינה תהיה במערב- הראשון הינו כנגד עובדי עבודה זרה הפונים מזרחה ומשתחווים אל השמש והשני מצטט את הפסוק בו אנו עוסקים בנחמיה לפיו "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט', ו'). עניין שני הוא כשאנחנו מיישמים עקרון זה במקדש, שם המקום המקודש ביותר נמצא בצד המערבי של המבנה. ניתן להציע כי השמש הירח והכוכבים הזורחים במזרח, בעצם זריחתם כאילו משתחווים בפנייתם מן המזרח אל המערב אל השכינה המצויה בקודש הקודשים.

נשאלת שאלה יסודית- כיוון שהשמש, הירח והכוכבים דוממים, איך ניתן לייחס להם את המשמעות הרוחנית של ההשתחוויה?

תשובה אחת הינה שעבודת המקדש על ידי הכהנים נעשית באופן תדיר ממזרח למערב כשפני הכהנים (וגם פני בעלי החיים המוקרבים) הם לכיוון מערב. כביכול ניתן לומר כי כשהכהן עובד במקדש או משתחווה במקדש לכיוון מערב הוא נושא על גביו את השמש, הירח והכוכבים ובכך הוא מעין שליח ציבור של הבריאה כולה.[5]

על פי הבנה זאת, ניתן להציע כי במקדש הלילה הולך אחר היום על מנת שראשית היום במקדש תתחיל בהשתחוויה של השמש אל השכינה בעצם זריחתה.

 

השתחוויה לעתיד לבוא

מספר נביאים התייחסו להשתחוויה גם במציאות העתידית. יחזקאל מתאר את המקדש לעתיד לבוא, ובתיאורו ההשתחוויה היא הן של הנשיא והן של עם הארץ העולה למקדש-

"וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב" (יחזקאל מ"ב, ב').

ומבאר הרד"ק-

"והשתחוה על מפתן השער ויצא- על מפתן שער ההיכל"       (יחזקאל מ"ב, ב').

הנשיא העתידי של המדינה עתיד להשתחוות על מפתן שער ההיכל ובכך לבטא את כפיפותו במשרתו הרמה לקב"ה.

ממשיך הנביא-

"וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה'"   (יחזקאל מ"ב, ג').

ועל כך מסביר המלבי"ם

"והשתחוו עם הארץ פתח השער- יען שהוא בשבתות ובחדשים שאז יראו לפני ה', כמ"ש "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו ס"ו, כ"ג), ולכן יהיה השער פתוח כל היום"      (יחזקאל מ"ב ג').

השער פתוח כל היום מפני שעל פי הנביא ישעיהו בשבתות ובראשי חודשים כל בשר בא להשתחוות לפני ה'. אותה השתחוויה היא היא תכלית בואם אל הבית במועדים קבועים אלו. כך מצטייר המקדש העתידי כמקום שבו הן הנשיא והן העם ישתחוו לה'.

מספר נביאים מתארים כי לעתיד לבוא אף הגוים יעלו למקדש וישתחוו לה' תוך הכרה במלכותו. כך הנביא ישעיהו-

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"                                               (ישעיהו כ"ז, י"ג).

מעניין האם ניתן ללמוד מן הפסוק כי יש עניין להשתחוות לה' בהר הקודש ­ כלומר בהר הבית. אם כן, זה תואם את הנאמר בתהילים צ"ט-

"רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱ-לֹהֵינוּ" (תהילים צ"ט, ט').

עוד מקום המתייחס לגוים נמצא אצל הנביא זכריה-

"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָא-וֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָא-וֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם"          (זכריה י"ד, ט"ז-י"ז).

כחלק מן החזון העתידי של הנביא זכריה, הגויים מידי שנה יעלו לרגל וישתחוו לה'. המעניין הוא כי פעולת הפולחן היחידה המוזכרת הינה השתחוויה לה' במקדש, ולא הקרבת קרבנות או תפילה.

אם אנחנו באים לסכם בקצרה את נושא ההשתחוויה כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי הנביאים, ההשתחוויה הינה במקדש וככל הנראה לעבר ההיכל מתוך העזרה. רמז לכך אנחנו רואים אצל מספר מלכים (יהושפט, חזקיהו וכן אצל הנשיא בנבואת יחזקאל). ההשתחוויה הינה לעבר ההיכל או לארון ולא לכיוון המזבח כהבנת הגויים ורבשקה. באופן פשוט ההשתחוויה הינה עניין בפני עצמו שאינו תלוי בעבודת הקרבנות.

מצד שני הנביאים מבינים כי גם הגויים לעתיד לבוא יבואו למקדש להשתחוות לה'. על כן מובן מדוע דוד המלך, על פי מה שראינו בספר תהילים, כחלק מכיסופיו לבית המקדש רואה את עניין ההשתחוויה כדבר כל כך משמעותי.

 

מהותה של ההשתחוויה ומשמעותה הרוחנית

כדי להבין את עומק מהות ההשתחוויה ואת משמעותה הרוחנית, עלינו להשוות אותה לשתי פעילויות אחרות הקרובות לה ושונות ממנה ­ קידה וכריעה.

הגמרא בברכות מגדירה את היחס בין קידה, כריעה והשתחוויה כך:

"קידה - על אפים, שנאמר: "וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ" (מלכים ב א', ל"א), כריעה - על ברכים, שנאמר: "מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו" (מלכים א ח', נ"ד), השתחואה - זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר: "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית ל"ז, י')"                                         (ברכות לד:).

 

קידה

על פי הגמרא קידה על אפיים פירושה שוחה עד שמגיע בפניו לארץ.

הגמרא בסוכה מספרת על רבן שמעון בן גמליאל בשמחת בית השואבה במקדש-

וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה.                                                     (סוכה נג.).

ומבאר שם רש"י-

"וזו קידה - האמורה בכתובים, דאמר מר: קידה על אפים, אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד, מי שיודע ויכול לעשות כן, ובדורו של רבן שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן, אלא הוא"   (סוכה נג.).

יוצא על פי הגמרא[6] כי בכל האופנים הללו הפנים מגיעות לארץ. בקידה רק הפנים נוגעות בארץ, בכריעה הברכיים והפנים, ובהשתחוויה הפנים וכל הגוף.

כשבוחנים את עניין הקידה בתנ"ך, לאורך כל האזכורים של מלה זו הקידה מופיעה תמיד עם ההשתחוויה ותמיד לפניה.

קידה והשתחוויה בתנ"ך נעשות גם לפני מלך בשר ודם. דוגמא ראשונה היא לאחר שדוד כרת את מעילו של שאול-

"וַיֵּצֵא מן מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ"           (שמואל א כ"ד, ח').

דוגמא נוספת אצל בת שבע הבאה לפני דוד-

"וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ" (מלכים א א', ט"ז)

וכן בהמשך אותו פרק-

"וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם"   (מלכים א א', ל"א).

דוגמא שלישית בדברי הימים א לאחר דברי החיזוק של דוד אל העם בבניין המקדש-

"וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וַיְבָרֲכוּ כָל הַקָּהָל לַה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה', וְלַמֶּלֶךְ" (דברי הימים א כ"ד, כ').

החידוש כאן שאיננו מופיע במקום אחר הוא קידה והשתחוויה גם לה' וגם למלך ביחד ובמעשה אחד.

מצינו קשר בין קידה להשתחוויה במקום אחד גם ביחס לנביא. כוונתנו לשאול בפנייתו לבעלת האוב המעלה את דמותו של שמואל-

"וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ"          (שמואל א כ"ח, יד)

לעומת זאת, בשאר ההקשרים הקידה וההשתחוויה הינה לה'. כך אצל אליעזר עבד אברהם (בראשית כ"ד, כ"ו, מ"ח). כך אצל יהושפט במערכה נגד בני מואב ובני עמון-

 "וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'"       (דברי הימים ב כ', י"ח).

כך בראשית דרכו של עם ישראל כשאהרון עושה לפניהם אותות-

"וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"          (שמות ד', ל"א).

וכן בדברי עזרא אל כל העם לאחר קריאת ספר התורה-

"וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱ-לֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח', ו').

ברור אם כך כי מדובר בכפיפת הראש לכיוון הארץ. ישנן דעות אם גם בעמידה ובישיבה ניתן לקוד או שנדרשת נגיעת הפנים בארץ כפשטם של כמה מן המקורות.

ברור שלכפיפה זאת משמעות כניעה או הודאה ועל כן היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם כלפי מלך בשר ודם או כלפי נביא, אך גם כמובן כלפי ה'.

 

כריעה

באופן פשוט, הכורע שוקיו מונחות על הקרקע וגופו זקוף. בתהילים דוד המלך מתייחס אף הוא לעניין הכריעה לפני ה'. פעמים רבות הכריעה באה אחרי השתחוויה, לדוגמא-

"בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צ"ה, ו').

ייתכן כי כך דרך הבאים למקדש שתחילה משתחווים ונופלים על פניהם ואחר כך זוקפים את גופם ומרימים את פניהם מהקרקע כאשר שוקיהם עדיין מונחות על גבי הקרקע במצב הכריעה וכך הם אומרים את תפילותיהם.[7]

בתנ"ך יש כמה התייחסויות. התייחסות אחת היא בימי שלמה, שם הכריעה מוזכרת פעמיים. פעם ראשונה בחנוכת הבית-

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם"                                (מלכים ב ח', נ"ד).

מן הפסוק הזה ניתן ללמוד כי שלמה התפלל את כל התפילה כשהוא קורע על ברכיו וכפיו פרושות לשמים. כך גם מציינת הגמרא בברכות-

"המלך - כיון שכרע, שוב אינו זוקף" (ברכות לד:).

עפ"י זה, כריעה הינה מצב ביניים בין קידה שבה מכופפים את הראש כלפי מטה ובין השתחוויה בה ישנו פישוט ידיים ורגליים כשהאדם הוא על הארץ.

הפעם השנייה בדברי הימים ב, שם מדובר על עם ישראל עצמו-

"וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"                                (דברי הימים ב ז', ג')

המלבי"ם על אתר מסביר-

"וכל ב"י וכו' ויכרעו על הרצפה- כי אסור להשתחוות על רצפת אבנים רק במקדש, כמו שלמד בספרא סוף בהר ובמס' מגלה (כב:), ואחר שראו שזה הוא המקום הנבחר מה' השתחוו על הרצפה       (דברי הימים ב ז', ג').

יוצא שזוהי הפעם הראשונה עם חנוכת הבית שישנה כריעה והשתחוויה אל ה' מתוך המקדש ולכן מודים לה' בגלל החידוש הזה.

לבסוף הכתוב מציין את היפוכה של כריעה והשתחוויה אל ה' בהקשר לפרקי אליהו-

"וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ"   (מלכים א י"ט, י"ח).

היפוך כריעה אל ה' הוא כריעה אל הבעל.

בשיעור זה ראינו את עניין ההשתחוויה בדברי הנביאים והתחלנו להתבונן במהות ההשתחוויה ובמשמעותה הרוחנית. בנוסף ראינו את משמעות הקידה והכריעה.

בשיעור הבא נשלים בעזרת ה' את העיסוק במהות ההשתחוויה.

 

[1]   השיר מתקיים תוך כדי הקרבת הקרבנות ותוך כדי הלל לה' ועל כן זהו חלק אינטגרלי של העבודה במקדש.

[2]   במובן מסוים יש בזה סוג של השתחוויה אל מעשה ידיהם, אל המזבח.

[3]   וכן משתמע מדבריו מאוחר יותר- "כֹּה אָמַר ה' עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר" (ירמיה כ"ד, ב').

[4]   בסוגיה זו עסקנו בהרחבה בשיעורינו בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בשנת תש"ס.

[5]   בדרכו של הרב קוק ניתן להציע כי הכהן העובד במקדש מוציא מן הכח אל הפועל את ערגת הבריאה כולה אל הקב"ה.

[6]   בדברי הראשונים ישנן דעות שונות איך הדבר נעשה. הר"י מיגש )שבועות טז:) סובר שקידה נעשית בעמידה. לעומת זאת הרמב"ם סובר כי קידה נעשית בישיבה (הל' תפילה פ"ה, הי"ג והי"ד). כך מובא גם בהערות המהדיר על הגמרא בברכות לד. במהדורת שוטנשטיין. מאידך רש"י בבראשית אומר כך- "וישתחו: על שאלת שלום קידה כפיפת קדקד השתחוואה לארץ משתטח" (בראשית מ"ג, כ"ח) כלומר קידה היא רק כפיפת קדקד. על פי זה, היא יכולה להיות בעמידה.

[7]   כך מציע עמוס חכם בביאורו לפרק זה בפירושו לתהילים דעת מקרא בהוצאת מוסד הרב קוק.