דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 81 | איסור הבמות | 58

בשיעור הקודם עסקנו ברקע לבניית הבמות לעבודה זרה על ידי שלמה. ראינו את הקשר בין הבמות לבין נישואי שלמה עם הנשים הנוכריות ­ כולל בת פרעה ­ וריבוין.

בשיעור זה בכוונתנו לעסוק בבנייה של הבמות.

 

מי עובד בפועל עבודה זרה – שלמה המלך או נשותיו?

מפשטי הפסוקים מפורש הקשר והסמיכות בין תיאור אהבת הנשים הנוכריות לבין בניית במות לאלים שלהן.

בין הנשים הנוכריות של שלמה ישנן מואביות ועמוניות, והבמות שנבנות בהר אשר על פני ירושלים הן לכמוש שיקוץ מואב ולמולך שיקוץ בני עמון.

שלמה נשא גם כן נשים צידוניות. הפסוקים אצל המלך יאשיהו (מלכים ב, כ"ג, י"ג) מתארים את ביעור הבמות לכמוש שיקוץ מואב, למלכם תועבת בני עמון ובנוסף לעשתורת שיקוץ צידונים.

מכאן ניתן להסיק כי אהבת הנשים הנוכריות ­  מואביות, עמוניות וצידוניות ­ הביאה לבניית במות.

הכתוב מייחס בפשטות את בניית הבמות לשלמה עצמו, זאת לאחר שהכתוב מדגיש כי-

"לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱ-לֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" (מלכים א י"א, ד').

האם משמעות הכתוב כי שלמה עבד עבודה זרה בעצמו? דבר כזה אינו כתוב באופן מפורש. כתוב הטיית הלב; כתוב שהוא הולך אחרי אלהים אחרים; כתוב על נשותיו כי הן מקטירות ומזבחות לאלהיהן; אך לא על שלמה עצמו.

אם נשווה את מה שהכתוב מייחס לשלמה למה שהכתוב מייחס לאחאב עניין זה יבלוט עוד יותר-

"וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ" (מלכים א ט"ז, ל"א).

אם שלמה לא עבד בפועל בעצמו בפולחן של אלהים אחרים, מדוע הנביא מייחס אליו את בניית הבמות?

ניתן להציע כי גם אם רק נשותיו עבדו בפועל בבמות, ישנה אחריות מלאה לשלמה על עבודתן. בשיפוט הנבואי, עצם העובדה ששלמה ­ בונה בית ה' והמלך הקבוע הראשון ­ מאפשר לבמות אלו להיבנות ממזרח לעיר ומאפשר לנשיו לעבוד בהן, עובדה זו עצמה נחשבת אצל הנביא ירמיהו (כותב ספר מלכים) כאילו המלך שלמה בנה בעצמו את הבמות והלך אחרי פולחן האלילים.

בעצם קריאה זו של הפסוקים לפיה למרות מה שאמרנו על שלמה בפועל הכוונה היא לנשותיו, הביאה את חז"ל במסכת בשבת לומר כי כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה-

"אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר "וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱ-לֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" (מלכים א י"א, ד') כלבב דוד אביו הוא דלא הוה מיחטא נמי לא חטא אלא מה אני מקיים "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ" (מלכים א י"א, ד') ההיא כרבי נתן דר' נתן רמי כתיב "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ" והכתיב "כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" (מלכים א י"א, ד') כלבב דוד אביו הוא דלא הוה מיחטא נמי לא חטא...

"והכתיב "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים א י"א, ו') אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא אמר רב יהודה אמר שמואל נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו ויעש הרע בעיני ה'"                                               (שבת נו:).

הגמרא מציעה תוך כדי הדיון מספר אפשרויות להבין את הכתוב. תחילה הגמרא אומרת כי הנשים היטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים בעוד ששלמה לא הלך בפועל אחריהם.[1]

בהמשך הגמרא מעלה את הכתוב כי שלמה עשה את "הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים א י"א, ו'). אך זה נאמר כיוון ששלמה יכול היה למחות ולא עשה כן.

נראה כי ההסבר האחרון הוא הסבר שיכול לכוון לפשטי הפסוקים בהם ישנה סמיכות ישירה בין אהבת הנשים הנוכריות ובין בניית הבמות לעבודה זרה לאלוהיהן.

במידה ואנו אכן מאמצים את דעתו של רבי יוסי (מהשיעור הקודם) לפיה שלמה נשא נשים נוכריות כדי לקרבן תחת כנפי השכינה; ייתכן כי דווקא המציאות הזאת, עם כל הברכה הלאומית והרוחנית של ציפייה לתיקון עולם במלכות שדי, הייתה כרוכה בסופו של דבר במחיר קשה מאוד.

 

ביעור הבמות

הגמרא בשבת שואלת גם על ביעור העבודה הזרה בזמן מלכי יהודה-

"הכי קאמר: ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים - ולא הלך. והכתיב "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א י"א, ז')! - שבקש לבנות ולא בנה. אלא מעתה "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה'" (יהושע ח', ל') שבקש לבנות ולא בנה? אלא - דבנה, הכא נמי - דבנה! - אלא, כדתניא רבי יוסי אומר: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים" (מלכים ב כ"ג, י"ג) וגו'. אפשר בא אסא ולא ביערם, יהושפט ולא ביערם, עד שבא יאשיה וביערם? והלא כל עבודה זרה שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום! אלא: מקיש ראשונים לאחרונים, מה אחרונים לא עשו - ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו - ותלה בהן לגנאי"                                            (שבת נו:).

מדוע במות לעבודה זרה לא בוערו ממקומן עד ימי יאשיהו? ומדוע אין כל ביקורת נבואית על הבמות לאורך כל ימי הבית הראשון?

שאלה נוספת קשורה לשאלת רבי יוסי בגמרא. במלכים א, ט"ו, י"א ואילך מתואר כי אסא מבער עבודה זרה מכל הארץ, כולל העבודה הזרה של מעכה אמו. אם כן, למה את במות שלמה לעבודה זרה הוא לא מבער?

גם אצל יהושפט אומר הכתוב במלכים א "וְיֶתֶר הַקָּדֵשׁ אֲשֶׁר נִשְׁאַר בִּימֵי אָסָא אָבִיו בִּעֵר מִן הָאָרֶץ" (מלכים א כ"ב, מ"ז), אך אין כל אזכור של ביעור הבמות לעבודה זרה של שלמה.

השאלה הקשה יותר שאינה מוזכרת על ידי רבי יוסי בגמרא הינה לגבי המלך חזקיהו. הכתוב (מלכים ב י"ח, ד') מתאר בפרוטרוט איך המלך חזקיהו מבער את הבמות ואת העבודה הזרה ביהודה. אם כן, איך נשארו הבמות ששלמה המלך בנה?

כנראה הבמות של שלמה נותרו כפי שהן, אך ללא שימוש משמעותי ועל כן הן לא בוערו. לעומת זאת, הבמות שמצוינות ושבוערו הן אלה שכן היו בשימוש.

תשובה זו אמנם נכונה גם לאסא וגם ליהושפט, אך אצל חזקיהו שמבער גם את הבמות היה מקום לצפות שהכתוב יתייחס לבמות שלמה. מי שכן מבער אותן הוא המלך יאשיהו (מלכים א כ"ג, י"ג).

עדיין, קשה מאוד לראות כי בימי המלך הראשון הקבוע בירושלים נבנה לראשונה בית ה' הקבוע בהר המוריה ובמקביל נבנו במות לעבודה זרה בהר שמדרום להר הזיתים.

הרד"ק מציע כיוון נוסף-

"והיאך לא בערו אותם אסא ויהושפט, שבערו כל עבודה זרה שהיה לפניהם? העבודה זרה ביערו אבל הבמות לא ביערו. כי היו מקריבים עליהם לא-ל כי נאמר בכולם ו"הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים ב י"ב, ד') ויאשיהו ניתץ גם הבמות, כיון שנעשו מתחילה לעבודה זרה או כדי שלא יקריבו עליהם אפילו לשם שמים, שכיון שהיה בית המקדש קיים, אסורות היו הבמות, לפיכך כתוב עליו לפניו לא היה "מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ" (מלכים ב כ"ג, כ"ה) כי המלכים אשר היו לפניו לא הסירו הבמות אף על פי שהיו מלכים טובים"     (מלכים ב כ"ג, י"ג ד"ה אשר בנה שלמה).

הרד"ק בעצם מחדש כי אמנם היה ביעור של עבודה זרה על ידי המלכים שקדמו ליאשיהו, אלא שהם לא ביערו את הבמות אשר עליהם היו מקריבים לא-ל.

בדרך אחרת (כפי שהתחלנו להציע קודם) ניתן לומר מסברא כי אחרי ימי שלמה הפסיקו הבמות שנבנו בימיו לשמש כעבודה זרה והן שימשו רק כבמה לעבודת ה' ממזרח לעיר דוד. אך על פי הבנה זאת, תישאל מחדש השאלה ששאלנו אודות ההבדל בין יחזקיהו ליאשיהו ­ הרי חזקיהו ביער את הבמות, ואם כן מדוע הכתוב לא מתייחס לבמות לעבודה זרה שנבנו על ידי שלמה ורק בימי יאשיהו נאמר מפורשות כי הוא ביער אותן? ועל כן נשארנו בצריך עיון.

 

פילוג הממלכה

בהמשך הכתוב מציג לכאורה את פילוג הממלכה כתוצאה ישירה של אי שמירת הברית והחוקים על ידי שלמה. מדוע עונש עבודה זרה הינו פילוג ממלכה?

על שלמה הכתוב אומר- "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כ"ט, כ"ג). מלכות שלמה הינה מלכות שיש בכוחה להביא לידי גילוי מלכות ה' באופן מושלם.

מלכות כזאת בה נבנות באופן מלכותי במות לעבודה זרה שבמהותן מכחישות את ההכרה הבלעדית במלכותו של הקב"ה אין לה הצדקת קיום כפי שהיא. לכן קריעת השבטים מן המלכות באה לבטא כי אין אפשרות להמשיכה כמלכות אחת מפני שאין היא ממלאת את יעודה.

מאידך יש למלכות זאת את זכויותיה ­ הדבר לא ייעשה בימי שלמה למען דוד אביו אלא מיד בנו. בנוסף, לא כל הממלכה תיקרע אלא שבט אחד יינתן לשבט יהודה והוא בפועל שבט בנימין. זאת למען דוד ולמען ירושלים.

במילים אחרות, בחירתה של ירושלים וזיקת הקב"ה לדוד עבדו מכריעות את העובדה כי מלכות בית דוד תמשיך בה באופן מעשי על ידי שבטי יהודה ובנימין. כך בסופו של דבר תמשיך מלכות בית דוד בירושלים עוד מעל 400 שנה עד ימי צדקיהו וחורבן הבית בימיו.

 

מיקום הבמות ומשמעותו הרוחנית

להשלמת סוגיה זו נתייחס למיקומן של הבמות לעבודה זרה ולמשמעותו.

במלכים א נאמר כי מיקום הבמות הוא "בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם" (מלכים א י"א, ז').[2] במלכים ב המקום המוזכר הוא "הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית" (מלכים ב כ"ג, י"ג). זוהי דוגמה יפה לכלל "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר"

מבאר הרד"ק על אתר-

"להר המשחית- הר הזיתים ונקרא הר המשחה[3] ולגנאי מפני עבודה זרה שהיה שם קראו הר המשחית"     (מלכים ב כ"ג, י"ג).

על סמך הנתונים הללו, נראה כי יש לזהות את המקום ברכס המיוער הנמצא ממזרח לעיר דוד ולנחל קדרון, בפסגת כפר השילוח מדרום לפיסגה הגבוהה של הר הזיתים בה נמצא היום מלון שבע הקשתות.[4]

כדרכנו, ננסה להראות גם כאן את המשמעות הרוחנית של הטופוגרפיה: מדוע בחר שלמה למקם את הבמות לעבודה זרה דווקא במקום זה – ממש ממזרח לעיר דוד, מעברו המזרחי של נחל קדרון?

א. מול העיר ולא מול בית ה': ראשית, נראה ששלמה בוחר דווקא ברכס זה, מדרום לפסגת הר הזיתים, על מנת שהבמות לא תהיינה ממש מול בית ה' אלא יותר מדרום, מול העיר ומחוצה לה.

ב. עבודה זרה – במקום גבוה: בעבר כבר הראינו כי הבנייה במקום גבוה היא אחד ממאפייניה של העבודה הזרה, כיוון שהחשיבה האלילית ראתה בגובה הפיזי ביטוי לגודל וגבורה וסברה כי הוא קרוב לאל.[5]

ג. פנייה מזרחה לאלוהי עמון ומואב: נשות שלמה עבדו לאלוהי עמון ומואב, ובניית הבמות ממזרח לעיר אפשרה להן לפנות מזרחה, לארצן ולאלוהיהן.

ד. פנייה מזרחה לשמש: הפנייה לשמש כעבודה זרה מוזכרת פעמים רבות במקרא. בהיותה מקור חיות מרכזי (שעות האור הן שעות העבודה, החום, הפוטוסינתזה וכו') היוותה השמש כבר בתקופות קדומות ביותר מושא עיקרי לעבודה זרה. ההתפעלות הטבעית והמובנת של האדם מן השמש (שפחתה במידה ניכרת מאז עידן התאורה הפלואורסנטית) הפכה מהר מאוד לפולחן של אותו מקור אור, חום וחיים.[6] אפילו אברהם אבינו, על פי המדרש המפורסם, פנה תחילה לשמש ולירח, ורק מששקעו שני אלו ושבו וזרחו הבין כי אדון אחד לשניהם. אין זה מקרה לדעת הרמב"ם שעבודת גרמי השמים, משמשיו של הקב"ה, תפסה מקום מרכזי בתהליך היווצרותה של העבודה זרה (הלכות עבודה זרה פ"א ה"א).[7] בניית הבמות בימי שלמה נעשתה אפוא בסגנון הקלאסי והמקורי של העבודה הזרה: פנייה מזרחה.

המקדש – בניגוד מהותי לתפיסה האלילית – מכוון למערב, והמקום המקודש ביותר בו – הדביר – הוא בצדו המערבי.

במסגרת דיון בתפילה, הגמרא בבבא בתרא (כה:) דנה בדברי רבי עקיבא כי שכינה במערב, ומביאה לכך שני נימוקים. נימוק ראשון הוא כניגוד לעובדי עבודה זרה, הפונים מזרחה. כך למשל מצינו במשנה בסוכה פ"ה מ"ד:

"הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה, "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח', ט"ז), ואנו לי‑ה עינינו"       (סוכה ה', ד').

גם הרמב"ם מציין במורה נבוכים (חלק ג, פרק מה) שבעקדה אברהם אבינו הקים את המזבח בחלקו המערבי של ההר, כניגוד לעובדי עבודה זרה.

הנימוק השני כביכול הצטרפות האדם אל פעולתם של גרמי השמים. "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט', ו') – הגמרא רואה את זריחתם של גרמי השמים במזרח ותנועתם למערב כהשתחוואה יומיומית לקב"ה. גרמי השמים הם כמובן חסרי בחירה, ובמובן זה האדם העובד במקדש הוא מעין שליח ציבור של הבריאה כולה: כביכול הוא נושא מדי יום את השמש, הירח והכוכבים ומשתחווה מערבה, לשכינה שבקודש הקודשים.[8]

לקביעה כי שכינה במערב ביטויים רבים בחיי המקדש:

  • דם הפרה האדומה מוזה בהר הזיתים "אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר י"ט, ד'), ועל כן חומת הר הבית המזרחית נמוכה יותר, על מנת שהכוהן המזה יוכל לראות את פתח ההיכל.
  • מאותה סיבה מכוונים כל השערים המזרחיים שבמקדש זה כנגד זה על ציר אחד (בבית שני: שער הר הבית המזרחי, המכונה שער שושן; שער עזרת הנשים; שער ניקנור; ושערי האולם, ההיכל וקודש הקודשים).
  • אדם המקריב – פניו למערב; בהמה המוקרבת – פניה למערב (בשעת סמיכה).
  • הנר המערבי של המנורה הוא הנר החשוב.
  • תמיד של שחר נשחט על קרן צפונית-מערבית, ושל בין הערביים – על קרן מזרחית-צפונית.

לסיכום, כיוון מזרח-מערב מבטא במקדש את הניגוד המהותי לעבודה הזרה, ויותר מכך: את כפיפות הבריאה לבורא וההכרה במלכותו.[9]

נמצאנו למדים שהבמות שבנה שלמה מבטאות פנייה לעבודה זרה בכל מהותן – בצורתן, במקומן ובכיוון פנייתן – ומהוות במובנים רבים ניגוד מהותי למקדש. כאמור, במות אלו התקיימו בירושלים עד ימי יאשיהו.[10] נמצא שכמעט מראשית ימיה של העיר ורוב ימי הבית הראשון ניצבו בפני העולה אליה שתי אפשרויות: לעלות צפונה, להר המוריה, לבית ה', או לעבור את נחל קדרון מזרחה ולעבוד עבודה זרה בבמות שעל הרכס שמדרום להר הזיתים.

 

[1]   צריך עיון גדול בדברי הגמרא הללו. הם מתייחסים רק למלכים א י"א, ד' ומדייקים משם ששלמה לא חטא בפועל. מאידך בהמשך נאמר במפורש "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים" (מלכים א י"א, ה') ואם כך מהי משמעות העובדה כי שלמה לא חטא אם הוא הולך בפועל אחרי עשתורת ומלכום?

[2]   במקרא הפנייה היא באופן בסיסי למזרח, לכן פנים או קדם היינו מזרח, ואחור – מערב; ימין הוא הדרום, ושמאל – הצפון.

עניין הכיוונים במקרא הוא נושא רחב ומעניין ביותר. בפשטות קדם הוא המזרח בגלל הופעת השמש מכיוון זה – עובדה יסודית המשפיעה לא רק על אורחות החיים אלא גם על אמונות ודעות (כפי שנרחיב להלן).

בהקשר זה מעניין גם הקשר בין מושגי זמן ומקום בלשון המקרא: המילה קדם משמשת גם במשמע 'התקופה הקדומה', כיוון שזהו הזמן הנמצא לפנינו ואנו יכולים לראותו, ואילו אחור הוא העתיד, שאותו יכולים רק הנביאים לראות ולכן הימים העתידיים קרויים במקרא אחרית הימים. בלשון המודרנית התהפכו המושגים, והמילה קִדמה משמשת דווקא במשמעות של עתיד, ואכמ"ל. עסקנו בהרחבה בסוגיה זאת בשיעורינו על המקדש בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בשנת תשס"ח.

[3]   השם הר המשחה מוזכר גם בחז"ל, ראה למשל ראש השנה פ"ב מ"ד.

[4]   כיום יש במקום אכסניה נוצרית בשם בית אברהם.

[5]   ראה על כך באריכות בשיעור 16 לשנת תשס"ה, "נחלת בנימין – נחלת שכינה (חלק א)".

[6]   מסיבה זו נחשב המזרח בעת העתיקה ל"פנים". ואכן, המפות הקדומות הן מוזרחות: הן מצוירות כשהמזרח בחלקן העליון.

[7]  הנצרות הנציחה את המנהג האלילי של פנייה מזרחה בהפנותה את הכנסיות לכיוון זה.

[8]   הרעיון שהאדם מבטא בעבודת ה' היומיומית שלו את ערגת הבריאה כולה לקב"ה עולה בגמרא במסכת ברכות (ט:) הלומדת אסמכתא לתפילת ותיקין מן הפסוק "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (תהילים ע"ב, ה').

[9]   במקרא מבטא המערב את ההימצאות לפני ה', והליכה מזרחה היא לרוב התרחקות מה', למשל: אדם וחווה משולחים לאחר החטא מזרחה מגן העדן; קין משולח מזרחה; לוט בוחר במזרח; בני הפילגשים משולחים מזרחה; עשו הולך מזרחה להר שעיר; שניים וחצי השבטים בוחרים בעבר הירדן המזרחי; שכינה מסתלקת מן המקדש מזרחה (יחזקאל י"א); ועוד. זהו נושא רחב, הראוי לשיעור בפני עצמו, ואכמ"ל.

[10] מעניין הדבר שחז"ל מייחסים את גניזת הארון שהכניס שלמה למקדש דווקא ליאשיהו – בתור המלך שביטל את הבמות של שלמה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)