תולדות עבודת ה' במזבחות | 83 | איסור הבמות | 60

בשיעור הקודם התחלנו לראות באלו מובנים הקרבת קרבנות תופסת מקום מרכזי אצל שלמה המלך. קודם בתחילת מלכותו בהקרבת אלף עולות בגבעון, ואחר-כך בתיאור המקדש עצמו ובפרט בתיאור חנוכת הבית.

עמדנו על מידות המזבח שהוגדל בהשוואה למידות מזבח המשכן. עניין נוסף הבא לידי ביטוי בחנוכת הבית הוא הכמות העצומה של הקרבנות, היוצרת מצב בו המזבח שבנה שלמה לא מסוגל להכיל את כל הקרבנות, אף על פי שהוא הגדיל את מידותיו. כך שלמה מקדש גם את החצר של הבית-

"בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה' כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים"                                           (מלכים א ח', ס"ד).

מהי המשמעות של הקרבת כמות כזאת של קרבנות וקידוש החצר לצורך כך?

 

מחלוקת התנאים בהבנת מעשהו של שלמה

בסוגיה זאת נחלקו התנאים בפירוש מעשהו של שלמה^[1] בגמרא בזבחים (נט. ואילך).

דעת רבי יהודה היא "דברים ככתבן". שלמה המלך הקטיר על רצפת העזרה מחוסר מקום על המזבח בעקבות המספר העצום של הקרבנות שהוקרבו באותו יום.

רבי יוסי מקשה על דעת רבי יהודה. לפי חישוב מקום המערכה במזבח של שלמה ובהשוואה למקום המערכה במזבח של משה, היה אפשר להכיל אלף קרבנות ביום.^[2]

החישוב הוא כדקלמן: ביום חנוכת המשכן הוקרבו 142,000 קרבנות. מקום המערכה על המזבח היה לשיטת רבי יוסי אמה על אמה בלבד והוא הספיק לאלף עולות ביום. מקום המערכה במזבח שבנה שלמה בהר המוריה בירושלים היה עשרים על עשרים אמה. על פי החישוב זה הוא יכול היה להכיל 400,000 עולות.

כיוון שכך רבי יוסי מפרש את הפסוק אחרת. שלמה קידש את מזבח האבנים כתחליף למזבח הנחושת. והכתוב "כִּי...קָטֹן" (מלכים א ח', ס"ד) הינו לשון מעודנת על מנת לומר כי מזבח הנחושת של שלמה פסול. הסיבה היא ככל הנראה כי בבית עולמים נדרש מזבח אבנים.

רבי יהודה חולק על שיטת החישוב של רבי יוסי. לפי דעתו, מקום המערכה במזבח משה עליו הקריב שלמה בגבעון היה שלושים וחמש אמות מרובעות ומזבח שלמה שמקום מערכתו רחב פי אחד עשר וראוי לאחת עשרה אלף עולות בלבד.^[3]

 

על איזה מזבח מדובר?

בדברי הימים מפורש כך-

"וַיְקַדֵּשׁ שְׁלֹמֹה אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר... כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לֹא יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הָעֹלָה"  (דברי הימים ב ז', ז').

לא מדובר על מזבח הנחושת של משה אלא על זה של שלמה. מכאן שיטת רבי יוסי מעוררת קושי –  לכאורה המזבח של שלמה היה זה שלא הכיל את כמות הקרבנות, ולא המזבח של משה.

המלבי"ם בספר מלכים פירש כי בתחילה שלמה העמיד את המזבח של משה וחיברו אל בנין, וזהו 'אשר עשה שלמה'.

ניתן לבאר את דברי רבי יוסי באופן נוסף. הפסוק שמתאר כי מזבח הנחושת היה קטן מלהכיל את הקרבנות אכן עוסק במזבח שבנה שלמה. דעת רבי יוסי היא כי המזבח הזה נפסל בו ביום מסיבה כלשהי. כיוון שנפגם והוצרך שלמה לקדש את העזרה הוא נזקק לבנות מזבח נוסף.

כך משמע מפירושו של הרד"ק לדברי הימים-

"נחלקו חז"ל בדבר זה: יש אומר כי רצפת העזרה קדש לעשות בו העולות כמו המזבח לצורך השעה לרוב העולות, ויש אומרים כי בנה שם מזבח לצורך שעה" (דברי הימים ב ז', ז').

כך גם דעתו של הראי"ה קוק במשפט כהן (סימן סב) בדיונו על אפשרות חידוש העבודה והקמת מזבח במקום שונה מזה שהיה.

 

קידוש הרצפה

בקידוש הרצפה יש דיון פרשני והלכתי מעניין. כתוב במדרש הגדול-

"מנין לא יכולתה להקטיר על גבי המזבח – הקטר על גבי אדמה? תל' "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ', כ"א). ר' יוסי אומר ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר... למה נקרא קטן? נפסל כאדם שאומר כהן קטן הוא.

"ר' יהודה אומר מזבח שעשה שלמה קטן היה ודאי מקטיר בעזרה היה שכל העזרה כשרה להקטיר חלבים"           (מדרש הגדול ראה תר"ד).^[4]

הביטוי מזבח אדמה מגדיר את המזבח כחלק מן האדמה, והאדמה מתייחדת עם המזבח להקטרה. לפי מקור זה, ההיתר להתקדש על הרצפה אינו מצריך הקדשה מיוחדת של המזבח.

בעלי התוספות (זבחים יד. ד"ה תוך עזרה ובמנחות נז: ד"ה כבש) סוברים שקדושת הרצפה להקטרה טעונה קידוש מיוחד. אלמלא קדשהּ שלמה לשם כך, לא ניתן להקטיר עליה. כיוון שכך אי אפשר היה להקטיר עליה בזמן המדבר, ובמשכן שילה, נוב וגבעון.

מלשון המכילתא דרשב"י לא יכולתה נראה שהיתר ההקטרה על הרצפה נאמר לשעת הדחק בלבד ולכתחילה חובה להקטיר על המזבח.

להלכה נראה כי אין להקטיר אלא על המזבח. מדרש הגדול אומר במפורש שהלכה כרבי יוסי ואין מקטירין בעזרה.

 

•  

דעת רבי יהודה על פי פשטות הפסוקים במלכים ובדברי הימים היא ששלמה המלך קידש את רצפת העזרה כולה להקטרת אברים.

יש אומרים כי לדעתו זה היה קידוש זמני לצורך שעה, אך מסוגיות שונות מוכח שלדעתו זוהי הלכה לשעת הצורך. אם זאת, מצוה מן המובחר להקטיר על המזבח דווקא.

המכילתא דרשב"י מביאה דעה המתירה הקטרה על הרצפה, שלשם כך נדרש קידוש מיוחד, ורבי יוסי חולק עליה.

הדיון עליו דיברנו עד עתה הוא ההקטרה על הרצפה והדין שנתחדש הוא שהרצפה לצד המזבח כשרה לכך. ברור לכל כי זריקת הדם כשרה רק במזבח.

השטח שהתקדש להקטרה לדעת רבי יהודה הוא המקום הפתוח בעזרה, לא ההיכל והאולם (זבחים יד.) ולא הלשכות. בנוסף, רק הרצפה העליונה התקדשה ולא עומק הקרקע.

האברבנאל בהתייחסו למעשהו של שלמה מצטט את מדרש תנחומא בפר' נשא-

"וזכר זבח שלמה שהיה רב כי המלך הקריב בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, והוא באמת זבח גדול ונורא מסכים עם גדולת הבית ומעלתו ועם מעלת המלך ונדיבותו. וכבר אמרו ז״ל בתנחומא (פר׳ נשא) כשהוקם המשכן הקריבו הנשיאים דורון, א״ל הקב"ה כך הוא כבודי? א״ל רבון העולמים במדבר אנו יושבים וכפי המדבר הקרבנו לפניך, כשתכנס לפלטין שלך אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך, הה״ד "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן" וגומר "אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תהילים נ"א, כ'-כ"א), אלו הם קרבנות של שלמה. הורו בזה כי התגדל מעלת שלמה בעניני בית ה׳ ממעלת אנשי המדבר ונשיאיו על אחת כמה, וכמה"      (סג).

המספר העצום של הקרבנות וקידוש הרצפה בא להעיד על גדולת הבית ומעלתו ועל מעלת המלך ונדיבותו. כל אלו מצטרפים לחלק מן השינויים שנעשו בבית ה' בהשוואה למשכן – הגדלת שטחו של הבית על פני המשכן, ריבוי הכלים (עשרה שולחנות, עשר מנורות עשר מכונות עשרה כיורות). כל אלו באים לבטא את גדולת הבית וקביעתו.

בכך ישנה מעלה מיוחדת לבית ה' הקבוע הראשון בהר המוריה על פני המשכן במדבר ולאורך תחנותיו השונות בארץ ישראל.

בכך אנו מסיימים את עיונינו ביחס לימי שלמה. בשיעור הבא בכוונתנו לעסוק בפילוג הממלכה ובניסיון להבין את מעשיו של ירבעם.