דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 84 | איסור הבמות |61

לאחר שהשלמנו את עיונינו בהיבטים שונים של עבודת ה' במלכותם של דוד ושלמה, אנו עוברים לתקופת פילוג הממלכה, בה עבודת ה' מתרחשת באופן שונה בממלכת יהודה ובממלכת ישראל.

נתחיל לעיין במעשים של ירבעם המטביעים חותם מרחיק לכת על צביונה של ממלכת ישראל לדורות עד סופה וחורבנה על ידי אשור בימי המלך הושע בן אלה.

הכתוב במלכים מציג את ירבעם-

"וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו: וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף:

"וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה"                                       (מלכים א י"א, כ"ו-מ').

על מנת להבין את הרקע לפילוג הממלכה נתבונן בתיאור הראשון במקראות המתייחס לירבעם ונבחן מהי הרמת ידו במלך ולאחר מכן נבחן את נבואת אחיה השילוני לירבעם על פילוג הממלכה.

 

ירבעם והרמת היד במלך שלמה

בתחילה מתואר ייחוסו – ירבעם הינו מבני אפרים.

לגבי עירו, צרדה, יש המזהים אותה עם צרתן או צרדתה (דברי הימים ב ד', י"ז) המזוהה בתל סעידיה בעבר הירדן המזרחי בעמק סוכות.

יש המזהים אותה עם עירו של יוסי בן יועזר, על פי המשנה באבות א', ד' בדיר עסנה במורדות המערביים של השומרון, כ-25 ק"מ דרומית מערבית לשכם.[1]

בנוגע לאימו, ייתכן כי צרועה הינו כינוי שלה על דרך הגנאי מלשון צרעת על שילדה בן שפילג את ישראל.

כוונת הלשון 'עבד לשלמה' היא לשר, כפי שמסתמן פעמים במקראות בזיקה למלך. דוגמא לכך בתחילת מלכים א "וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו" (מלכים א א', ב'), שם הכוונה לשריו.[2]

בפסוק כ"ח מתוארים כישוריו. 'איש' הכוונה לאיש גדול; בגיבור חיל הכוונה ללוחם נועז.

שלמה ראה את הנער(=החייל) המשרת כבעל כושר ארגוני מיוחד וזריז (רש"י), והוא מפקיד אותו על סבל בית יוסף. בעצם ירבעם היה ממונה על מעלי המסים ומופקד על כל עבודת המס של שבטי אפרים ומנשה.

על מנת להבין את הרקע למרד נתבונן בקצרה בעניינו של המילוא. בימי שלמה מילא המילוא מקום משמעותי בשתי פרשיות – הנישואין לבת פרעה ומרד ירבעם. להלן ננסה להראות כי יש קשר בין תפקידיו בשני האירועים.

שלמה הביא את בת פרעה אל עיר דוד "עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב" (מלכים א ג', א'). בהמשך, כשהקים את שני מפעלי הבנייה הגדולים ביותר שלו – בית ה' ובית המלך – בנה לה שלמה בית כחלק ממכלול בית המלך (מלכים א ז', ח'). לענייננו חשוב הפסוק הבא, המעיד על קשר בין מועדי בניינם של בית בת פרעה ושל המילוא-

"אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא"    (מלכים א ט', כ"ד).

דומה כי טיבו של הקשר ברור. מכלול בית המלך נמצא בין בית ה' בצפון ולבין העיר בדרום – בדיוק באזור בו נמצא המילוא.[3] נוכל אפוא להסיק שמבני בית המלך, ובכללם ביתה של בת פרעה, נבנו במילוא. המילוא, בית ה', בית המלך וחומת ירושלים היו למעשה מפעל בנייה אחד. לפיכך נדרשה בת פרעה להמתין עד השלמתו של פרויקט זה (שהייתה, על פי דרכנו, בשנה ה-24 למלכות שלמה) כדי לעלות מעיר דוד לביתה.

 

כעת נוכל לעבור לדון במרד ירבעם. מדוע נחשבה האמירה "שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א י"א, כ"ז) להרמת יד במלך? הגמרא בסנהדרין קושרת זאת ישירות לבת פרעה-

"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים. שנאמר "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א י"א, כ"ז). אמר לו: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה?!"           (סנהדרין קא:).

מימרא זו של רבי יוחנן מחזירה אותנו בדרך מעניינת להבדל בין ביתו של דוד וביתו של שלמה. ביתו של דוד שכן בתוככי העיר, לפיכך הפרצות שהותיר דוד בחומה – ככל הנראה בחומה הצפונית – אפשרו מעבר ישיר מהעיר למקדש. גישה ישירה זו נחסמה על ידי שלמה כדי לעשות אנגריה לבת פרעה, לדברי רבי יוחנן.

אנגריה היא "מס עובד, מס שהתושב מעלה לשלטון בעבודתו או בעבודת בהמתו" (מילון אבן-שושן). מה משמעותה של אנגריה בהקשר של בת פרעה? לרש"י על אתר שלוש הצעות-

"ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא – כדי שיכנסו בשערים, לידע מי נכנס כדי לגבות מס לבת פרעה...

"לשון אחר: שסגר השערים ועשה מגדל לבת פרעה על אחד מן השערים, וכולם עוברים דרך שם כדי שיהיו מצויין עמה לכבדה ולעבדה.

"לשון אחר: שהיה רגיל שלמה לסגור דלתות העזרה ומצניע מפתחות בידו, ודרכו של מלך לישן שלש שעות ביום, וישראל עומדין על העזרה עד שיעמוד המלך, ואמר לו ירבעם: אתה רוצה שיתנו לך אנגריא לבת פרעה אשתך שתתן להם מפתחות?![4]

"את המלוא – אחת מן הפרצות גדר, ומלאו לכותל החומה"   (רש"י סנהדרין קא:).

למעשה, רש"י ממשיך בפירושו את המגמה המדרשית להנגיד בין הקשר עם בת פרעה ובין הקשר עם הקב"ה במקדש. סגירת הפרצות נועדה לגבות מעולי הרגל מס לבת פרעה (מס שהעלייה לרגל מותנית בו) ולכפות עליהם לכבדה ולעבדה. בכך הפך שלמה את העלייה לראות את פני ה' למעין כלי לשירותה של בת פרעה, מצב שאותו מביע ירבעם באמירתו הקשה: "אתה רוצה שיתנו לך אנגריא לבת פרעה אשתך שתתן להם מפתחות?!".

מימרתו של רבי יוחנן מציירת יפה את המתואר בפשוטו של מקרא. ירבעם מופקד על עבודת הכפייה – האנגריה – המוטלת על בית יוסף. מפעלי הבנייה הגדולים של מלכות שלמה נמשכו עשרות שנים וכללו לא רק את ירושלים אלא את הממלכה כולה (חצור, גזר, מגידו, ערי הרכב ועוד). בית יוסף, כך מסתבר, מילא חלק נכבד בעבודה זו. העם נכון היה לשאת בנטל של בניין בית ה' ושל בנייני הממשל הדרושים. אך התביעה להמשיך להשקיע כוחות כה רבים בבנייני פאר מלכותיים – ובראשם הבית לבת פרעה, שהעם הסתייג כנראה מהנישואין עמה (על המשמעויות הרוחניות הקשות של עיתויַם ושל מעמדה של בת פרעה בכלל)– תביעה זו עוררה מרמור רב בקרב העם, כפי שמבאר הרד"ק-

"שלמה בנה את המלוא – המלוא היה מקום בעיר ירושלם סמוך לירושלם, והיה רחבה להתאסף שם העם... ושלמה בנה אותו המקום כי הוצרך לו כשבנה בית לבת פרעה, ואף על פי כן מן הנראה לא היה טוב בעיני העם מה שעשה שלמה. והיו יריאים ממנו לאמר כך וכך עשה שלמה. וזה ירבעם גבה לבו והעיז את פניו ואמר 'שלמה בנה את המלוא', כלומר: ראו רעה שעשה. ועוד, שאמר 'שלמה' ולא אמר 'המלך', וזה היה מרד במלך"    (מלכים א י"א, כ"ז).

המילוא (שהיה, על פי דרכנו, מפעל בנייה אדיר) ייצג עבור העם את עשרות שנות עבודות הכפייה המתמשכות ואת חוסר הצדק של בנייה שהייתה לטובת מפעלי הבנייה שכל תכליתם לפאר ולרומם את מלכותו של שלמה עם מלכתו הזרה. את הביקורת הזו, שהעם נצר בלבו מיראת שלמה, העז ירבעם וביטא בקול רם ובאופן בוטה.

 

עסקנו עד כה במשמעותה של סגירת פרץ עיר דוד אליבא דרבי יוחנן ועל הקשר בין בניית המילוא ולבין בת פרעה לפי פירוש זה. רד"ק מציע פירוש נוסף לסגירת פרץ עיר דוד:

"דוד עשה פרץ בחומת ציון, שאם ימרדו בו ישראל יצא ויברח משם בלא דעתם, כמו שהוא מנהג היום במלכי ישמעאל שיעשו פרץ במבצריהם שאם יקומו על המלך בני העיר שיברח משם ויקראו שמו שער הבגד. ושלמה סגר אותו הפרץ. ואמר ירבעם: ראו גבהות לבו שסגר הפרץ, כלומר, שהוא בוטח, שאינו ירא ממרד"        (מלכים א י"א, כ"ז).

פירוש זה מחדד אף הוא את ההבדל בין דוד ושלמה: דוד, איש הענווה והשפלות, לא בטח בעצמו אלא חש תלות מתמדת בשבטים, ועל כן הותיר לו פתח מילוט למקרה של מרד. שלמה לא היה ירא ממרד, ולכן סגר את הפרצות.

רלב"ג מציע הסבר שלישי:

"שהיה שם מקום הייתה החומה בו פרוצה כדי שיוכלו ישראל לבא אל המלך כשירצו להגיש לפניו דברי ריבותיהם"                                             (מלכים א י"א, כ"ז).

גם פירושו של רלב"ג מדגיש את ההבדל בין קרבתו הגדולה של דוד לעם, על הגישה הישירה והנוחה שיצר עבורם כדי שיוכלו להציע לפניו את תלונותיהם, לבין תחושת הריחוק והעליונות של שלמה, שלא אִפשר גישה שכזאת.

נוכל אפוא לסכם כי סוגיית המילוא ממחישה היטב את השקפתו של שלמה באשר למעמד המלכות, השונה משיטתו של דוד בעניין, הן מבחינת היחס לעם והן מבחינת היחס לקב"ה ולמקדשו. מצד אחד שלמה מנותק מן העם ועליון כלפיו, ובגבהותו סוגר את הפרץ ומקים חיץ בינו ובינם; המעמד המיוחד שהעניקה הסגירה לבת פרעה מהווה אף הוא ביטוי לתפיסה זו. מן הצד השני ביטלה סגירת הפרץ את המעבר הישיר אל המקדש ואפשרה הטלת מס על העלייה לרגל; בכך הפכה המלכות למחיצה בין העם והמקדש, במקום שתהיה גשר ביניהם. כסוגיות אחרות שדנו בהן, גם סוגיית המילוא מדגימה את המחיר הנורא של הפיכת מעמדה הנצחי של המלכות למטרה בפני עצמה: יצירת חיץ כלפי העם מחד גיסא, וכלפי הקב"ה מאידך גיסא.

כל אלו ממחישים היטב את מהותה של הרמת ידו של ירבעם בשלמה. מציאות זאת מהווה רקע נכון להבנת נבואת אחיה לירבעם ביציאתו מירושלים.

 

נבואת אחיה לירבעם על פילוג הממלכה ומשמעותה

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה: וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים: וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים: וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"        (מלכים א י"א, כ"ט-ל"ב).

בפגישת אחיה השילוני וקריעת הבגד לשנים עשר קרעים, אומר הנביא כי ה' קורע את הממלכה מידי שלמה. לירבעם ניתנים עשרה שבטים, ושבט אחד נשאר עם רחבעם, כפי שה' הבטיח לשלמה (מלכים א י"א, י"ג).

סיבת הקריעה כבר נאמרה לשלמה "וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ" (מלכים א י"א, י"א).

ונאמרת לירבעם ביתר פירוט-

"יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו" (מלכים א י"א, ל"ג).

 

מיהו השבט האחד

השבט האחד שנשאר לרחבעם (בעבור דוד ובעבור ירושלים) מוזכר בתחילת פרק י"א ובסופו, אך לא ניתנת זהותו. איך להבין את היחס בין השבט האחד לעשרת השבטים? הרי ישנם שנים עשר שבטים?

יהודה קיל[5] אומר כי הלשון 'אחד' היא רמז לשבט המיוחד והוא שבט יהודה. כגון זה במזמור קי"ד-

"בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו"  (תהילים קי"ד, א'-ב').

הרד"ק (מלכים א י"א, י"ג, ד"ה השבט האחד) אומר כי לפי שהיה חלקו של בנימין עם יהודה וירושלים בין שניהם הם נחשבו לשבט אחד, וכך דעת הרלב"ג.[6]

מו"ר הרב מדן הציע פירוש מאלף לזיהוי השבט האחד. ר' יוסף אבן כספי מבאר בפירושו[7] (מלכים א י"א, ל"א-ל"ב ד"ה עשרה השבטים והשבט האחד) כי נכון לחשבם אחד עשר מצד היות שבט לוי לה' לבדו, וגם נכון לחשבם שנים-עשר זולת לוי כי יוסף נחלק לשניים.

אם מזהים את השבט האחד עם השבטים יהודה או בנימין אז בחשבון הכולל חסר שבט אחד. כדי לפתור את החשבון הרב מדן מציע את ההבנה הבאה:

בתחילה "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד" הכוונה היא לשבט יהודה, אז הוא משלים את הכתוב בסוגריים (והשבט האחד יהיה לו) "וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א י"א, ל"ב). הכוונה היא לשבט בנימין.

דוד באופן ברור משבט יהודה. ירושלים בחלוקת השבטים שייכת כולה לשבט בנימין.[8] אם יהודה היה נותר לבד, ירושלים הייתה בעצם עומדת בגבול שלה עם שאר השבטים. מאחר ובנימין מצטרף ליהודה, הגבול עם שאר השבטים הינו בצְפון נחלת בנימין באזור בית אל.

הצעה זאת פותרת את בעיית המספר ומיישבת יפה את פשטי הכתובים. פתרון זה תואם למסקנתו של הרד"ק כי ירושלים שייכת בסופו של דבר הן ליהודה והן לבנימין.

 

צירוף שבט בנימין לשבט יהודה

לכאורה היינו מצפים כי שבט בנימין יצטרף לשבטי אפרים ומנשה בני יוסף הקרובים לו מצד היותם בני ונכדי רחל. מה מביא את שבט בנימין להצטרף ליהודה?

ישנם שני אירועים בהם יהודה היה ערב לבנימין. הראשון הינו כשיוסף שליט במצרים והאחים חוזרים למצרים עם בנימין להביא אוכל ליעקב בארץ כנען. יהודה ערב לבנימין לפני ירידתו למצרים-

"אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים"        (בראשית מ"ג, ט').

בסופו של דבר כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, יהודה ניגש ליוסף-

"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בראשית מ"ד, ל"ב-ל"ג).

אך ישנו אירוע נוסף בו יהודה ערב לבנימין.

במערכה בין ישראל לפלישתים בעמק האלה, ישי שולח את דוד בנו אל אחיו הנמצאים במחנה ישראלי-

"וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח" (שמואל א י"ז, י"ח).

חז"ל דורשים פסוק זה כך:

"ואת ערובתן תקח - ערובהון. אמר רבי יודא בר ר' סימון למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו, שנאמר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ" (בראשית מ"ג, ט'), אמר ישי לדוד בנו הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימן מיד אביו, שנאמר אנכי אערבנו, לך והוצא אותו מן ערבתו, מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית.

"אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימן - כשם שעשה יהודה זקנך, שנאמר "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר" (בראשית מ"ד, ל"ג) - כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימן, ולא עוד, אלא שכל השבטים גולים ושבט יהודה ובנימן אין גולים עמהן, למה ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים שנאמר "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם" (תהילים ס"ח, כ"ח)"         (ילקוט שמעוני שמואל א, רמז קכו).

המדרש מאלף כשלעצמו וממנו נראה כי ערבות מיוחדת זו מזכה את שבטי יהודה ובנימין כי תשרה שכינה בחלקם ובית המקדש יהיה בחלק יהודה ובנימין.

מאוד ייתכן כי ערבויות אלו של יהודה לבנימין יצרו זיקה קרובה ומשמעותית בין שני השבטים. עתה עם פילוג הממלכה זאת הזדמנות לשבט בנימין להיות ערב לשבט יהודה ולהיות יחד עמו בממלכה אחת – ועל כן, אין הוא מצטרף לבני יוסף אלא לשבט יהודה.

בדברי הנביא אחיה הן לשלמה והן לירבעם מפורש כי ירושלים הינה העיר אשר ה' בחר בה. הדגשת בחירתה של ירושלים הינה עניין מהותי, לא רק בגלל הזיקה של בנימין ליהודה אלא על מנת לקבוע כי בחירת ירושלים היא נצחית. זאת אף אם בעקבות החטאים של עם ישראל הממלכה מתחלקת.

על פי הבנה זאת, אין קשר ישיר בין חלוקת העם לשתי הממלכות לבין המקום המקודש, אלא פילוג הממלכה נוגע ומשפיע רק לעניין המלכות.

בשיעור הבא בעזרת ה', נתבונן במעשיו של ירבעם לאחר שנבחר לעמוד בראש מלכות ישראל.

 

[1]   הזיהוים, ייחוס ירבעם וכישוריו מבוארים על פי יהודה קיל בפירושו לדעת מקרא על ספר מלכים.

[2]   וכן משמעות המילה בטביעות מרובות שנמצאו מימי הבית הראשון על גבי חותמות 'עבד.. פלוני שר המלך'.

[3]   דעות שונות נאמרו בעניין המילוא. לא נעסוק בהם במסגרת הזאת. הרחבנו על כך בשעורינו על ירושלים המקראית בשנת תשס"ו, שיעור ,23 מלכות שלמה בירושלים (ה), המילוא.

על פי דרכנו אנו מזהים את מיקום המילוא מצפון לעיר דוד ומדרום להר המוריה, באיזור בו נמצאות היום אתר החפירות בחלק המזרחי של מרכז דוידסון, ובדרומו של הר הבית – במקום בו מצויים כיום מסגד אל-אקצא ואורוות שלמה.

[4]  הנרטיב שבפירוש השלישי דומה מאוד לזה המופיע במדרש בויקרא רבה: "אמר רבי חוניא: שמונים מיני ריקודין רקדה בת פרעה באותה הלילה, והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום ובמפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו...". ואכן, המדרש שם מסיים: "נכנסה אמו והוכיחתו, ויש אומרים: ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו" (יב, ה).

[5]   על פי פירושו לדעת מקרא על ספר מלכים.

[6]   וכן דברי הרד"ק בהמשך- "יהודה ובנימין חושב על שבט אחד בעבור שהיו מיוחדים בנחלה בירושלים" (מלכים א י"א, ל"ב).

[7]   'אדני כסף', עמ' 52-53, כת"י אוקספורד, לונדון, 1912.

[8]   על פי חז"ל רצועה יוצאת מיהודה ונכנסת לבנימין וחלק מן הלשכות שבמקדש והפינה הדרומית מזרחית של המזבח שייכות לשבט יהודה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)