תולדות עבודת ה' במזבחות | 86 | איסור הבמות | 62

בשיעורים האחרונים ראינו את התמונה הכוללת של מעשי ירבעם. אחת השאלות המרכזיות בסוגייתנו הינה השאלה האם מעבר לנימוק האישי, שהוא הנימוק הבלעדי והמרכזי שהנבואה מייחסת לירבעם, הייתה גם תפיסת עולם שירבעם הציע לבני ממלכת ישראל.

 

איך יכול ירבעם לשכנע את כל ממלכת ישראל לעשות שינוי דתי ורוחני כל כך מרחיק לכת?

קיימת שאלה יסודית. בהנחה כי ירבעם מונע ממניעים אישיים למנוע מהעם להגיע לירושלים (כפי שעולה מפשטי הפסוקים), איך ניתן לשכנע עם שלם לנטוש את בית ה' בירושלים, לעבוד עגלים בבית אל ובדן, ליצור כהונה חדשה מקצות העם ולשנות באופן דרסטי את לוח השנה?

כפי שכבר הזכרנו, הכהנים נשארו נאמנים לה' והמשיכו לעבוד את בירושלים, כמבואר בדברי הימים-

"וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר בְּכָל יִשְׂרָאֵל הִתְיַצְּבוּ עָלָיו מִכָּל גְּבוּלָם: כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה': וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה...

"וַיְחַזְּקוּ אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ כִּי הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ דָּוִיד וּשְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ" (דברי הימים ב י"א, י"ג-י"ז).

אם כן, איך שאר העם השתכנע לעזוב את הפולחן הקודם שלו?

סביר להניח בכל מקרה כי מדובר על תהליך של שנים ולא בשינוי מיידי ומוחלט (כפי שהפסוקים מזכירים שלוש שנים). בנוסף, נשאלת שאלה מה הייתה השפעת הבמות שבנה שלמה לעבודה זרה על כלל העם. אין כל התייחסות נבואית מפורשת לשאלה זאת.

האם ייתכן לפחות באופן עקיף כי עצם הימצאות של במות לעבודה זרה ממזרח לעיר ירושלים יצרה אוירה שהקלה על ירבעם להציב לממלכת ישראל אלטרנטיבה פולחנית שונה? אין לנו ידיעה על כך. בכל אופן, אפשרות זאת מצטרפת לעובדה כי המעבר לפולחן שונה וזר התאפשר יותר.

ברצוננו לבחון האם בבסיס הצעדים של ירבעם עומדת השקפת עולם, מעבר למימד האישי. הרקע לכך יכול להיות פרשנות של ירבעם לנבואת אחיה השילוני השונה במהות מפשט דבריו. זאת כמעין הצדקה לצעדים מרחיקי הלכת של ירבעם.

בנבואת אחיה השילוני ירבעם מתבשר כי הוא עתיד להנהיג עשרה שבטים-

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה: וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים: וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים: וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל...

"וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל"      (מלכים א י"א, כ"ט-ל"ז).

נבואה זאת הנאמרת על ירבעם חוזרת ומאשרת דברים שאמר ה' לשלמה מוקדם יותר באותו פרק-

"וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ: אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה: רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי"   (מלכים א י"א, י"א-י"ג).

ה' בדבריו לשלמה ואחיה בדבריו לירבעם מדגישים שני דברים. האחד הוא קריעת הממלכה, כשברור בסופו של דבר כי עשרה שבטים יהיו יחד ושבטי בנימין ויהודה יישארו ביחד בממלכת יהודה.

השני הינו הברכה הא-לוהית של העיר ירושלים לשום שמו שם. הנביא חוזר על כך פעמיים בנבואתו, בנוסף לבחירת דוד ומלכותו.

ישנו כאן לראשונה דגם חדש. בגלל חטאיו של שלמה – שעיקרם חטאים מלכותיים: ריבוי נשים, כסף וזהב וסוסים כניגוד מובהק לציווי התורה בפרשת המלך, מתווסף חטא "דתי" – במות לעבודה זרה.  כיוון שכך הוחלט לצמצם את היקף ועצמת שלטונו של שלמה ושבפועל הוא יהיה על שבטי יהודה ובנימין בלבד – יצירת ממלכה אחרת, שונה ונפרדת שמכשירה את הקרקע לאלטרנטיבה שלטונית בדמות מלכות ישראל.

הדגשה ברורה הן של הקב"ה בדבריו לשלמה והן של אחיה בדבריו לירבעם של הבחירה הא-לוהית בירושלים נועדה להבטיח כי שתי הממלכות כאחת ינהלו מערכת שלטונית נפרדת, אך מבחינה דתית ימשיכו יחדיו בעבודת ה' המשותפת.

החידוש בהצעה זאת הינו ההפרדה בין המלכות והשלטון לבין מקום הפולחן. על מנת להבין  חידוש זה נבחן את הזיקה בין המלכות למקדש ובין ירושלים למלכות בית דוד.^[1]

 

בין מלכות למקדש

לכאורה הקשר בין מלכות למקדש בא לידי ביטוי בכמה היבטים:

ראשית, הנימוק של הנביא לכך שדוד אינו יכול לבנות מקדש הינו קביעות שושלת המלכות, כפי שנאמר בתשובת נתן הנביא-

"וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה': כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם"      (שמואל ב ז', י"א-י"ג).

יוצא כי רק מלכות קבועה, כלומר זאת של מלך שהוא בנו של מלך, יכולה לבנות את הבית.

 

הקבלות בתורה בין פרשת המלך^[2] ובין פרשת המקום אשר יבחר ה'^[3]

1. הבחירה: בחירת מקום המקדש היא בחירה א‑לוהית. ראינו יסוד זה כבר אצל אברהם בעקדה; אחר כך אצל דוד, שגד הנביא מצווהו בשם ה' להקים מזבח לה' בגורן ארוונה (דברי הימים א כ"א, י"ח); וכן בימי בית שני, שאז העיד אחד הנביאים שעלה עמהם מן הגולה על מקום המזבח (זבחים סב.). גם בחירת המלך היא א‑לוהית; אמנם הבקשה והיזמה למינויו באות מן העם – דבר שניתן לדמותו ליזמה הנדרשת מן האדם לדרוש בשכנותו של מקום ולבקשו – אך זהותו של המלך נקבעת על ידי הקב"ה.

הרמב"ן בדברים מרחיב את ההקבלה בין בחירת המלך ובחירת המקדש:

"ודעתי בדרך הפשט, כי טעם 'אֲשֶׁר יִבְחַר' (דברים י"ז, ט"ו), שכל מולך על עמים מאת הא‑להים היא לו... וכך אמרו 'אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה [כלומר: אפילו בעל השררה הקטנה ביותר, מן השמים מעמידים אותו, י"ל]' (בבא בתרא צא:). יאמר 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ', כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך... וכן על דרך הפשט 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ' (דברים י"ד, כ"ה), כל שיבנו שם בית המקדש לה' הכל מרצון ה'"          (דברים י"ז, ט"ו).

הרמב"ן מדגיש את העובדה כי הבחירה במלך והבחירה במקדש שתיהן בחירות א‑לוהיות, וכשם שכל בחירה של בעל שררה היא בעצם מאת ה', כך "כל [מקום] שיבנו שם בית המקדש לה' הכל מרצון ה'", כלומר, גילוי של רצון ה'.

2. לאחר ירושה וישיבה: אל מקום המקדש מגיעים מכוח ירושה, ישיבה והנחה מן האויבים; המלכות קמה מכוח ירושה וישיבה, ותפקיד המלך הוא לאפשר את ההנחה מן האויבים. ההגעה למלכות ולמקדש מותנית, אם כן, בתהליך מעשי ורוחני של התערות בארץ, ירושתה וישיבה בה – תהליך שיש בו מן הקביעות, ההמשכיות והאחיזה בארץ.

3. "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (שופטים י"ז, ו'; שופטים כ"א, כ"ה): המקדש הוא הניגוד של 'איש הישר בעיניו', של הזביחה בבמות. גם המלכות היא ההפך מ'איש הישר בעיניו', והפרקים האחרונים של ספר שופטים – פרשות פסל מיכה ופילגש בגבעה – מדגימים את הצורך הגדול במלכות בהראותם כיצד הביאה מציאות זו לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

4. תאוות נפש: דווקא כאן יש שוני בין המקדש והמלכות: זביחה "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ... בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים י"ב, ט"ו) היא ניגוד למקום אשר יבחר ה', ואילו המלך יכול לבחור את עיר מלכותו ולמלוך ככל אוות נפשו.

5. יראה: המקדש הנו מקום יראה, ואכן, במקום אשר יבחר ה' מתקיימות מצוות אכילת מעשרות והַקְהֵל. המלך, אימתו צריכה להיות מוטלת על העם, ובמובן זה הוא מקביל למקדש; מאידך גיסא, התורה מדגישה את חיובו של המלך עצמו ביראת ה', ואין זה מקרה שהמלך הוא הוא הקורא לפני כל העם במעמד הַקְהֵל – מצווה שתכליתה להביא את כל ישראל ליראת ה'.

על פי דרכנו, המשמעות העמוקה של כל ההקבלות הללו היא שמקום המקדש הִנו מקום מלכותו של מלך עולם, ומאידך גיסא, מלך בשר ודם מקביל במובנים רבים למלכו של עולם – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (זוהר בראשית קצז ע"א).

 

הזיקה בין מלכות למקדש

1. סמיכות בית הדין הגדול למקדש – סמיכות סנהדרין אצל מזבח.

2. קיימת הקבלה נרחבת בין המלך, המופקד על רשות חיי השעה, המדינה והעם, ובין הכהן הגדול, המופקד על המקדש – רשות חיי הנצח של עם ישראל. על ראש הכהן הגדול מונח ציץ נזר הקודש, הדומה לכתר מלכות; שניהם נמשחים בשמן המשחה; תפקידים אלו עוברים בירושה, ככל שררה; יש הקבלה בין דיני כבוד כהן גדול ובין דיני כבוד מלכות; שניהם מופקדים על השלטת התורה בישראל ושניהם שופטים את העם.

3. זיקת הארון למקום המלכות המתחיל בהעלאת דוד את הארון לירושלים מיד לאחר משיחתו למלך על כל ישראל וממשיך בהשארת דוד את הארון בירושלים בבריחתו מאבשלום.

4. הכפירה של ירבעם במלכות בית דוד ובה', כפי שעולה מדברי חז"ל-

"תני ר' שמעון בן יוחי... בשלשה דברים הם עתידין למאוס: במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו בשלשתן? בימי רחבעם, הדא הוא דכתיב... 'מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד' – זו מלכות שמים; 'וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי' – זו מלכות בית דוד; 'לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד' (מלכים י"ב, ט"ז) – זה בנין בית המקדש.

"אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הדא הוא דכתיב 'אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם' – זו מלכות שמים; 'וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' – זו מלכות בית דוד; 'וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' (הושע ג', ה') – זה בנין בית המקדש"   (מדרש שמואל יג, ד).

הזיקה שמוצא המדרש בין מלכות שמים, מלכות בית דוד והמקדש במאיסתם ובבקשתם מעידה על הקשר ההדוק ביניהם.

5. המלכות הקבועה כתנאי וכהקדמה לבניין המקדש הקבוע. ראשית, קדימות המלכות הקבועה למקדש הקבוע היא מה שקרה בפועל (שמואל ב ז'; תהילים קל"ב).

חז"ל מחזקים את הקשר הזה בכמה מקומות. בבבא בתרא אומרת הגמרא "שאני בית מקדש דאי לא מלכות לא מתבני" (בבא בתרא ד.), כלומר: בניין המקדש מותנה בקיום מלכות. ואכן, בסנהדרין פוסקת הגמרא כי המצוות הציבוריות שנצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ – "להמליך עליהם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה" (סנהדרין כ:) – צריכות להתקיים בסדר זה דווקא.^[4]

לבסוף, הרמב"ם מדגיש את הזיקה בין מלכות ומקדש גם ביחס לעתיד לבוא, ומציין את בניין המקדש בראש תפקידיו של מלך המשיח וכסימן ודאי למלכותו-

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש..."  (הלכות מלכים פי"א, ה"א).

6. אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הלכה זאת קובעת כי בשונה מכהנים ועובדי המקדש, רק למלכי בית דוד ניתנה זכות מיוחדת לשבת בעזרה מפני שבמלכותם הם מייצגים את מלכות ה'.

 

הזיקה בין בחירת ירושלים ומלכות בית דוד

קיימת זיקה עמוקה ביותר בין מלכות בית דוד לעיר ירושלים. הכתוב מדגיש זאת באופן מאוד חזק בחנוכת בית ה'-

"מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ו', ה'-ו').

ישנה כאן בחירה מקבילה וכפולה ירושלים ודוד, המלמדת על הזיקה המאוד חזקה וברורה בין ירושלים ובין דוד.^[5]

המלבי"ם בפירושו לתהילים דן ביחס בין שתי הבחירות – בחירת ציון ובחירת דוד-

"'נשבע ה' לדוד' – ובֵאֵר שבעבור בחירוּת ציון, נשבע ה' לדוד שלא תסור המלכות מזרעו, וכמ"ש (שמואל ב ז'). והוא כמשל אוהבו של מלך שמרוב אהבתו התאכסן המלך אצלו ויבן לו בביתו מקדש מלך בנוי לתלפיות, עד שמצא המקום ההוא חן בעיני המלך לשבת שם לעולם, וישבע לו בל יעזב המקום הזה לעולם... נמצא שהאוהב היה סִבה שיבחר במקום, והמקום היה סִבה שיבחר בזרע אוהבו לעולם,

"וזה שכתוב פה על בחירת המקדש שהוא 'בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ' (תהילים קל"ב, י'), ואחר כך אמר שאחר שבחר המקדש לעולם 'נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד... מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ... כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן' (תהילים קל"ב, י"א-י"ג), שאחר כך על ידי בחירוּת ציון נשבע שלא תסור המלוכה מבית דוד,

"והנה שבועה זאת היה בה שני ענינים, שעל זרע דוד נשבע שבועה החלטית בלי שום תנאי, שעל זה אמר ש'נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ' (תהילים קל"ב, י"א), אבל על זרע זרעו היה תנאי"     (תהילים קל"ב, י"א).

לפי הסברו של המלבי"ם, ירושלים נבחרה בגלל אהבת דוד, אך משבחר בה ה' וכביכול 'נשתקע' בה, הביא הדבר לבחירת מלכות בית דוד עד עולם. נמצא שדוד גורם לבחירת העיר, והעיר גורמת לבחירת בית דוד עד עולם. בכך נשתלבו שתי הבחירות יחדיו, באופן שכל אחת מהן משפיעה על חברתה, ומכאן הזיקה הנצחית בין דוד וירושלים.^[6]

זיקה נצחית זו עולה שוב בסוף חזון העצמות היבשות, שם הנביא יחזקאל מקביל בין נשיאות דוד לעולם ובין השראת שכינה במקדש לעולם-

"וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל ל"ז, כ"ה-כ"ח).

כמו כן מצינו קשר בין מלכות דוד על כל ישראל ובין ההגעה לעיר, ובדומה לכך כרוכים זה בזה חורבן מלכות ישראל וחורבן העיר בסוף ימי הבית הראשון.

מעניין הדבר שזיקה מיוחדת זאת בין דוד לירושלים נשתמרה בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון. בתפילה אנו אומרים-

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם, וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין".

ובברכת המזון-

"רחם נא ה' א‑לוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו... ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו".

ויש לכך גם משמעות הלכתית-

"תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר... מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו"    (ברכות מח:).

כלומר, לא ניתן לנתק בין מלכות בית דוד ובין בניין ירושלים. וכן פסק הרמב"ם-

"וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו לא יצא ידי חובתו מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד"               (הלכות ברכות פ"ב, ה"ד).

הנחמה האמתית לירושלים היא בחזרת מלכות בית דוד אליה, מפני ששתיהן קשורות והן בעצם עניין אחד.

הלכה נוספת ברמב"ם בהלכות מלכים מייחדת את הזיקה בין מלכי בית דוד דווקא לירושלים-

"אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד ממנין בירושלים" (הלכות מלכים פ"א, ה"ד).

עד כאן ראינו את הזיקות האדוקות ביותר בין מלכות למקדש בכלל, בין מלכות בית דוד למקדש בכלל, בין מלכות בית דוד למקדש בהר המוריה ובין בחירת ירושלים ומלכות בית דוד. כפי שהזכרנו, יסודות אלו מוזכרים בדברי אחיה השילוני לירבעם, עם בשורתו על קריעת הממלכה. הדגשת הדברים בפיו נועדה למנוע כל אי הבנה אצל ירבעם לגבי נצחיותה של בחירת ירושלים.

בשיעור הבא נראה את יחסו של ירבעם להשקפתו של אחיה השילוני ובאיזה אופן הוא במעשיו שולל את תפיסתו.