דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 92 | איסור הבמות | 68

בשיעורים הקודמים בחנו את עניין העגלים, עד כמה הם היו עבודה זרה, ומדוע העגלים מחליפים את הכרובים. בשיעור זה, כחלק מסיכום מבטנו על מעשי ירבעם, ברצוננו להביא את התייחסות חז"ל למניעיו של ירבעם ולבדוק את מכלול פעולותיו בממלכת ישראל במישור של עולם, שנה ונפש; כלומר – מקום, זמן ואדם.

ראינו כי ישנו מכלול כולל, שינוי מקיף בפולחן שמטרתו העיקרית היא לבסס את מלכותו ושלטונו של ירבעם ולנתק את שבטי ממלכת ישראל מירושלים. השינויים העיקריים הם הצגת אלטרנטיבה במקום – בית אל ודן; שינוי בפולחן עצמו – עגלים; שינוי בעובדים, לא כהנים אלא כל הרוצה לעשות עצמו כהן; ושינוי בלוח השנה.

בשיעור זה ברצוננו לבחון את השיקולים של ירבעם כפי שבאים לידי ביטוי בדברי חז"ל.

הגמרא בסנהדרין מתייחסת למעשי ירבעם ושיקוליו ואומרת כך-

"וקטלין לי ואזלו בתריה (ויהרגו אותי וממילא ילכו כולם אחרי רחבעם) מיד "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ (ירבעם) וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן" (מלכים א י"ב, כ"ח-כ"ט).

"אמר רבי נחמן: גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם הבא, שנאמר: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מלכים א י"ב, כ"ו-כ"ז). כך אמר ירבעם בלבו: "גמירי- הלכה למשה מסיני היא הדין האמור בברייתא[1] דאין היתר ישיבה בעזרה שבמקדש אלא למלכי בית יהודה בלבד. כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא (כיון שיראו ישראל את רחבעם מלך יהודה יושב ואילו אני עומד) סברי הא מלכא והא עבדא (יהיו סבורים שזה רחבעם מלך ואילו אני עבד שלו) ואי יתיבנא, מורד במלכות הואי (אבל אם אשב אהיה מורד במלכות בית דוד)"                                           (סנהדרין קא.-קב.).

 

המניעים של ירבעם

בפסוק המובא בגמרא (מלכים א י"ב, כ"ז), החשש של המשך הפולחן בבית ה' בירושלים הינו שיהרגו את ירבעם וישובו אל רחבעם מלך יהודה. השימוש בדברי ירבעם בביטוי "אדוניהם" מורה לכאורה כי ירבעם מודה כי רחבעם הוא האדון החוקי, ואילו הוא בעצמו, ירבעם, בבחינת עבד שמרד באדוניו.[2]

אביה, בנו של רחבעם, אומר בפנייתו אל ירבעם מעל להר צמרים-

"שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל: הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח"                           (דברי הימים ב י"ג, ד'-ה').

הוא מציין כי ה' נתן שושלת מלכות קבועה לדוד. הביטוי בו משתמש אביה הוא 'ברית מלח'. משמעות ביטוי זה הינו כי הברית שה' כרת עם דוד וביתו הינה ברית שאינה בטלה לעולם. יסוד הביטוי הוא בתורה. בעולם הקרבנות, ביחס למנחה אומרת התורה-

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', י"ג).

ואילו בדברי ה' אל אהרון, ביחס לחלקי הקרבנות הניתנים לכהנים נאמר-

"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ"                      (במדבר י"ח, י"ט).

המלח מסמל את הברית הנצחית שה' כרת עם ישראל.

בהקשר שלנו אביה אומר מפורשות לירבעם כי הזיקה בין ה' למלכות בית דוד הינה ברית מלח שלא תתבטל ולא תשתנה לעולם. על פי הבנה זאת, ירבעם הוא מורד במלכות. ירבעם עצמו אומר כי לב העם עוד ישוב אל אדונם רחבעם.

היות וההלכה אומרת שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, הגמרא אומרת שאם ישראל יעלו לרגל ויראו את רחבעם יושב וירבעם עומד יהיו סבורים כי רחבעם מלך וירבעם עבד שלו. מאידך, אם ירבעם ישב בעזרה הוא יהיה מורד במלכות. ממילא ילכו כולם אחרי רחבעם. על כן ירבעם עושה את שני עגלי הזהב.

יוצא כי החשש המרכזי והראשון שלו היה על כבודו האישי שייפגע אם הוא יעמוד ורחבעם ישב. בנוסף, המהרש"א על אתר מציין כי על מנת לשמור על מעמדו ירבעם היה מוכן אף לעבור על הדין ולשבת אלמלא הפחד שיהרגוהו.

חשש זה מרומז בשימוש הכפול בלשון שיבה – 'תשוב', 'ושב' (כך מובא בתורת חיים). בניסוח אחר מופיעים הדברים בירושלמי עבודה זרה א', א' והדברים מובאים בפירושו של הרד"ק על אתר-

"אמר רבי יוסי בר יעקב במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל הה"ד (וזה מה שנאמר) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים ל"א, י'-י"א). אמר (ירבעם) אנא מיתבעי מיקרי (אני צריך לקרוא בתורה), קאים אנא ואינון אמרין: מלכא דאתרא קדם (אם אעמוד אני לקרות יאמרו העם שמלך המקום, רחבעם הוא קודם) ואין מיקרי תיניין (אם אקרא שני לו) גנאי הוא לי, ואין לא ניקרי (אם לא אקרא כלל) ביזיון הוא לי. ואין מרפינון אזלון סלקון (אם אניח לעם ללכת לעלות לירושלים לבדם), אינון שבקון יתי אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה (הם יעזבוני וילכו להם אל רחבעם בן שלמה)"                                          (מלכים א י"ב, כ"ז).

על פי הירושלמי, ירבעם מלך על ישראל במוצאי שנת שמיטה. גם כאן הנושא המרכזי העומד על הפרק מבחינתו של ירבעם הינו כבודו האישי. אם רחבעם כמלך יקרא ראשון וירבעם שני גנאי הוא לו, ואם ירבעם לא יקרא כלל בזיון הוא לו.

בהסתכלות כוללת על מעשי ירבעם ניתן לומר כי ישנה התייחסות לשלושה מרכיבים מרכזיים בעבודת האדם: המקום, הזמן והעובדים, או בלשון החסידות- עולם, שנה, ונפש.[3]

 

מקום

כפי שהבאנו בשיעורים הקודמים, הבחירה במקום משמעותית בכמה רמות. בהקשר ההיסטורי, בית אל קשורה אל סיפורי האבות, בעיקר זה של יעקב. אך בעיקר, הצבת העגלים בגבולות הממלכה משקפת את התנועה ההפוכה מזאת של המקדש. הצבת העגלים כמגן בגבולות הממלכה (לעומת ירושלים שנמצאת בלב ממלכת יהודה), וכמייצגים קדושה שמשפיעה מבחוץ (לעומת המקדש שמשפיע מבפנים).

 

זמן

הכתוב מתאר כי ירבעם בדה חודש מלבו והחג נחגג "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" (מלכים א י"ב, ל"ב). לכאורה ההבנה הפשוטה של הפסוקים הינה כי סוכות באותה שנה נחגג בממלכת ישראל בט"ו במרחשוון.

הרב ראובן מרגליות[4] בהתייחסו לחודש אשר בדה מלבו כותב כך:

"רש"י במלכים שם כותב: דרש להם הוא חודש האסיף ובו ראוי החג להיות כלומר כאשר ידענו מחוקי קביעת השנה שיכולים לעבר שנה ולהעביר חג המצות חודש שלם אם לא יבוא האביב בזמנו, כן דרש להם ירבעם שיכולים לעבר השנה בכדי שיהיה חג האסיף בזמנו. ההנחה שאין מעברין אלא את חודש אדר אינה מפורשת בתורה, אלא היא מדברי קבלה, אבל ירבעם אשר לא היה שום דופי בתורתו וכל חכמי ישראל היו דומים לפניו כעשבי השדה (סנהדרין קב.) ויחד עם זה היתה בו גסות הרוח (סנהדרין קא:) ידע בנפשו כי לא הניח כמותו בישראל והרשה לעצמו לחלוק על כלל עקרוני זה...

"לא נפלֵאת אפוא שירבעם בדא חודש מלבו, כלומר עיבר את חודש אלול, ועל ידי זה הועברו החגים שבחודש השביעי לחודש השמיני לפי קביעת חכמי ישראל שלא הודו לו, שהם כינו את החודש ההוא "שמיני", בעוד שירבעם חשב אותו לשביעי, וקבע החג בט"ו בו ככתוב. כאשר כינו את החודש שבו קבע חזקיהו את חג הפסח "שבע ימים" בשם "החדש השני" (דברי הימים ב ל') לא שינה איפה ירבעם את המפורש בתורה, כי אם חלק על אחת ההנחות המקובלות בעיבור השנה. וכאשר ידע לדרוש תורת כהנים במאה שלושים פנים (סנהדין קג:) כן ידע להטעים הנחתו לעבר אלול למען שיהיה חג האסיף בזמנו, ובזה עלה לו להטות לב העם.

"אמנם בעיבור אלול הוסב לא רק חג סוכות ממועדו כי אם גם מועד ראש השנה ויום הכיפורים, וזהו שאמרו בירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"א ובמדרש רבה איכה פ"ב) "שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת" (איכה ב', ו'), אפשר שהקב"ה משכח מועדותיהם ושבתותיהם של ישראל אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדא להם הה"ד בחדש אשר בדא מלבו מלבד כתוב כמד"א "מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה'" (ויקרא כ"ג, ל"ח). להבנה השיטחית הן זה מפליא ביותר איך יכל ירבעם להרשות לעצמו לבדות מלבו "שבת" להעביר ממועדו יום שהוא קדוש וקיים...

"אמנם "מועד ושבת" שבדא ירבעם הם הם "ראש השנה ויום הכיפורים", ר"ה אינו חג כי אם "מועד" ויוהכ"פ "שבת שבתון"... כן גם כאשר בא לשנות מועד החגים מאשר ביהודה לא הרים יד נגד המפורש בתורה, חודש בדא מלבו עיבר אלול ונימק העיבור, בדרשו שיהיה חג האסיף בזמנו כמו חג המצות באביב, אבל בשום תקופה לא הייתה אפשרות בישראל שיקום אדם ויחלוק וישנה ממה שמפורש בתורה ולהנהיג חדשות נגד הידוע והמושרש בעם למן היום שנתנה תורה לישראל".

יוצא כי על פי הרב מרגליות, בלוח ממלכת ישראל נחוג חג הסוכות בט"ו בתשרי ולא בט"ו בחשוון. ירבעם עיבר את אלול וכך ט"ו בתשרי בממלכת ישראל היה מקביל לט"ו בחשוון בממלכת יהודה. באופן הזה הצליח ירבעם מכאן ולהבא להפריד את תאריכי החגים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל בהפרש של חודש ימים יותר מאוחר.

זאב ארליך[5] מעיר יפה כי המצב החקלאי בממלכת ישראל מהר בית אל וצפונה מהווה רקע טוב לדחייה בחודש ימים. היבול החקלאי מבכיר ומבשיל בישראל מעט יותר מאוחר מאשר ביהודה. מצב זה יכול לשמש כרקע נוח בממלכת ישראל לקבל את השינוי במועד.

ייתכן[6] כי ירבעם בעלייתו על המזבח להקטיר בבית אל הוא מכוון לסוכות, בט"ו בתשרי על פי חשבונו, ובאופן מעשי בט"ו בחשוון בממלכת יהודה. זוהי בעצם חנוכת הבמות בבית אל ובדן, המהווה תחליף לחנוכת הבית ע"י שלמה.

הצענו בעבר כי חנוכת הבית אצל שלמה התרחשה בשנה ה-24 למלכותו. על פי חשבון זה, חנוכת בית הבמות בבית אל ע"י ירבעם מתרחשת 17 שנה לאחר חנוכת בית ה' בירושלים ע"י שלמה.[7] נוסיף גם את הירושלמי בעבודה זרה שהבאנו לעיל לפיו ירבעם עולה למלוכה במוצאי שנת שמיטה. מכאן ניתן לומר כי כל מועד חנוכת בית הבמות בבית אל הינו בעצם מעמד הקהל בו מככב ירבעם ככהן וכמלך על עשרת השבטים והוא מתרחש כחודש ימים לאחר מעמד הקהל במקביל שנעשה ע"י רחבעם בממלכת יהודה.

מעניין האם ניתן לייחס משמעות רוחנית לצד הזה של חנוכת הבית ע"י רחבעם וירבעם בממלכות יהודה וישראל לאחר חנוכת הבית על ידי שלמה, שגם היא נעשתה בחודש תשרי.

בשיעור הבא נשלים את התבוננותנו במכלול הכולל של מעשי ירבעם, ובכלל זה בעובדים.

 

[1]   תוספתא סנהדרין ד', ד' (צוקרמאנדל).

[2]   וכך מעיר יהודה קיל על אתר בפירושו לספר מלכים בדעת מקרא.

[3]   בנוסח זה עסק זאב ח. ארליך בכתלנו יג, "ויעש ירבעם" עולם שנה נפש במפעלי ירבעם בן נבט, והבאנו בדברינו חלק מדבריו.

[4]   בספרו 'המקרא והמסורה', חודש אשר בדא מלבו, ע' נד-נו.

[5]   במאמרו לבירור ההבדלים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה (בימי ירבעם בן נבט), "ספר יעקב לסלוי".

[6]   וכך מציע זאב ארליך במאמרו הנ"ל.

[7]   במאמרו זאב ארליך מציע כי חנוכת הבית אצל שלמה התרחשה 28 שנה לפני חנוכת בית הבמות ע"י ירבעם. על פי חשבונו, חנוכת הבית של שלמה התרחשה בשנת 12 למלכותו אחרי 4 שנים לתחילת הבניה ואחרי 7 שנות בניין הבית. אנחנו בדברינו הצענו הצעה שונה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)