תולדות עבודת ה' במזבחות | 94 | איסור הבמות | 70

בשיעור זה ברצוננו להביא את פרשנותו של הנצי"ב על מעשי ירבעם כפי שהיא מובאת בפירושו מטיב שיר על שיר השירים על הפסוק "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי" (שיר השירים ו', ה').

הנצי"ב עוסק בהרחבה ובהעמקה במצות אהבת ה' לדורותיה. לאחר שהוא פותח בחשיבות העליונה של מצות אהבת ה' וביחסה למצוות שונות כתלמוד תורה וגמילות חסדים, הוא בוחן את היחס הזה לאורך אירועים שונים בתולדות עם ישראל. בחלק מאותם אירועים התרשלו במצוות אחרות בשל מצות אהבת ה'.

הנצי"ב מתחיל במאתים וחמישים האנשים במחלוקת קורח. על פי הבנתו הם היו כל כך חפצים לבטא את אהבת ה' עד שקרבו והקטירו לפניו, אף שידעו שיהיו נענשים על זה. מסיבה זו גם נשתנו במיתתם ממיתת קורח דתן ואבירם (בשביל שכיוונו לשם שמים נענשו בשריפה באש שיצאה מקודש הקודשים).

אחר כך הוא עובר לדון באהבת ה' של שלמה המלך. הוא מנמק את העיכוב של שלמה בבניין הבית למשך ארבע שנים מפני שהוא ידע כי אחרי היבנות הבית יהיו אסורים להקריב בבמות, וכך תמעט אהבת ה' בישראל.

לפני בנין הבית כל אחד יכול להקריב בכל מקום ומקום, מה שאין כן לאחר בנין הבית, אז אפשר להקריב רק במקדש. לכן, על כן גנות שלמה הייתה שהוא היה כל כך שקוע באהבת ה' עד שבגלל סיבה זאת הוא התרשל בבניין הבית כדי לזבוח ולהקטיר בבמות בכל מקום ומקום.

אחר כך הוא דן במעמדו של פסל מיכה. בגלל המשכן בשילה ואיסור ההקרבה בבמות שהיה באותה העת, ישראל התרחקו מדבקות רוחנית ואהבת ה'. כך הגיעו לידי פסל מיכה, ואף שהוא היה עובד עבודה זרה, היה מכנה עצמו עובד בשם ה' (שופטים י"ז, ג).

עתה נביא את דבריו בענין ירבעם ונבאר אותם-

"וכן עגלי ירבעם, מתחילה לא בא ירבעם להסית את ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא שהטעה אותם ואמר שהוא לשם ה', כמבואר בדברי ירבעם "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם" (מלכים א י"ב, כ"ח) ולא אמר "מעבוד את ה'", והכי איתא בסנהדרין דאמרי: "סלקא דעתך דגברא רבה כירבעם פלח לעבודה זרה?" (סנהדרין קא:) והיו סבורים דענין העגלים אינו עבודה זרה אלא לשם ה' – והותר להם להקריב בבמות בכל מקום. ופיתה אותם ירבעם, דכשם שיש השראת שכינה על הכרובים שהם אחת מצורות המרכבה, כך תהא השכינה שורה על העגל שהוא ה'שור' –השני שבמרכבה.

"ורק אם אנו הולכים לירושלים במקום אשר נבחר מה' אנו מוזהרים על הבמות, אבל כשאנו מתחלקים משם, והרי הוא ברצונו יתברך חילק את המלוכה על פי הנביא אחיה השילוני, הרי אנחנו בהיתר במות. ומרוב תשוקת ישראל לזה נתפתו וקיימו וקבלו את העגלים" (שיר השירים ו', ה').[1]

הנצי"ב מבין כי מתחילה ירבעם הטעה את העם לחשוב שהוא לשם ה' ושהותר להקריב בבמות בכל מקום. הפיתוי כלל גם את ההנחה שכשם ששורה שכינה על הכרובים שהם אחת מצורות המרכבה, כך תשרה השכינה על העגל שהוא הטור השני שבמרכבה.

בירושלים אנו מוזהרים על הבמות, אבל לאחר חלוקת הממלכה על ידי הנביא לכאורה התחדש היתר הבמות ומרוב תשוקת ישראל להקרבת קרבנות בכל מקום ומקום, מתוך רצון עז לבטא את אהבת ה' נתפתו וקיימו וקיבלו את העגלים.

לגבי החילוף בין הכרובים לעגלים כחילוף בצורות השונות של המרכבה על פי יחזקאל, המהדיר על ביאורו של הנציב לשיר השירים במהדורת הרב קופרמן מביא כראיה את המדרש היפה בשמות רבה-

"א"ר אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם:
גאה שבבריות אדם
גאה שבעופות נשר
גאה שבבהמות שור
גאה שבחיות ארי
וכולן נטלו מלכות ונתנה להם גדולה והם קבועים תחת המרכבה של הקדוש ברוך הוא שנאמר "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה... וּפְנֵי שׁוֹר... וּפְנֵי נֶשֶׁר" (יחזקאל א', י'), וכל כך למה כדי שלא יתגאו בעולם וידעו שיש מלכות שמים עליהם"                                           (שמות רבה כג, יג).

המדרש מחדד בצורה כל כך עמוקה את העובדה כי ארבעת הפנים של מרכיבי המרכבה הם בעצם ארבעת הגאים בעולם- האדם הגאה בבריות, הנשר הגאה בעופות, השור הגאה בבהמות והארי הגאה שבחיות. וכל הגאים הללו הם ארבעת פני המרכבה המכירים בגאותם במלכות ה' עליהם.[2]

הנצי"ב ממשיך ומחדד-

"וכתיב בתחילת מעשה העגלים: "וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת" (מלכים א י"ב, ל'), ולא כתיב "לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", כפי שכתוב להלן (מלכים א י"ג, ל"ד) אחר מעשה הנביא של בית אל. והוא פלא, מה גרם בוא הנביא בשם ה' שיהיו עגלי ירבעם להכחיד ולהשמיד יותר משהיה לפני בוא הנביא? אלא העניין כדברינו, שהיו העם סבורים שאינו עבודה זרה ורק בא באיסור במות, וזה החטא היה לרצון כל ישראל, וקסברי דעוד מצוה קעבדי, וזה החטא אינו גורם גלות, ואף על גב שהוא באיסור כרת מכל מקום אינו בא 'להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה'. וכתיב "וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם" (מלכים א י"ב, ל"א) וגו' , פירוש עשה ירבעם בבית אל במה גדולה ששם היה העגל, ובבית הזה היו רושמים כל הבמות שבקהילות ישראל שיהיו טפלות לעגל שבבית אל, כפי שהיו נגררים בעת נוב וגבעון אחר הבמה הגדולה שהייתה שם, ומכל מקום היו רשאים להקריב בכל מקום".

הנצי"ב מצביע על ההבדל בין לשון הפסוקים "ויהיה הדבר הזה לחטאת" בתחילת מעשה העגלים לבין הביטוי "לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה" אחר מעשה הנביא של בית אל שהזהירם על עוון עגלי הזהב. לפיו, מרוב אהבת ה' העם לא חשב כי ישנו כאן חטא; אדרבה, הם מקיימים מצוה.

כשהקב"ה שולח להם את הנביא להזהיר אותם על איסור כרת, הוא לא אמר שתהיה גלות הארץ (כפי שאמר אחר כך אחיה השילוני (מלכים א י"ד, ט"ו)). זאת משום שאז לא היה חטא עבודה זרה כלל. אחר שנגלה שהבמות אסורות, ולא כפי שהיו סבורים, הרבה אנשים רצו לבטל את העגל (זולת כמה פושעי ישראל שידעו מלכתחילה שהיה עבודה זרה כדאיתה בירושלמי, מסכת עבודה זרה א, א).

"אבל שוב לא יכלו לבטל את מה שכבר קיבלו עליהם, וירבעם הרשיע לטובת עצמו להחזיק בעגלים אפילו לע"ז. ואחריו נכשלו אח"כ כל ישראל, והיינו דכתיב אחר הנביא "וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (מלכים א י"ג, ל"ד). ולפירוש הראשונים ש'ויהי בדבר הזה' היינו העגל, היה ראוי לכתוב 'ויהי הדבר הזה'? אלא הפירוש: 'ויהי' הנביא, 'בדבר הזה' שעשה אות ומופת להראות שלא כן רצון ה', לא להועיל שיסורו ישראל מן העגל, אלא "לחטאת בית ירבעם", דעד כה היתה אף חטאת ישראל כמש"כ, ועתה נעשתה לחטאת בית ירבעם, וגם 'להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה' דאחר כך קיבלו את העגל לשם עבודה זרה. ואחר כך בא אחיה הנביא וניבא על גלות הארץ".

ממשיך הנציב ומבאר כי הנביא הזהיר אותם על האיסור להקריב בבמות מדין שחוטי חוץ, אבל ירבעם עדיין החזיק בעגלים אפילו שהיו עבודה זרה. בעקבותיו גם כל ישראל נכשלים בעבודה זרה. כתוצאה מהשכנוע של ירבעם את העם לעבוד עבודה זרה מבשר אחיה הנביא על גלות הארץ-

"וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת ה': וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל"                     (מלכים א י"ד, ט"ו-ט"ז).

הנצי"ב ממשיך בעניין ממלכת יהודה כשהמלכים הצדיקים אסא ויהושפט אינם מצליחים להפריש את בני ישראל מעבודת הבמות, ורק בימי יחזקיהו הצליחו להשיג את אהבת ה' על ידי לימוד התורה ולא היו להוטים כל כך אחר הבמות לעבור על איסור כרת. אחר כך הוא מסיים את ביאורו בהמשלת הנהגת ה' עם ישראל בזמן הבית לאשה עם בעלה-

"כך היא תשובת הקב"ה לישראל, דמעשי המצוות על פי התורה המה פרנסת העולמות, כי כך יסד מלכו של עולם, וכל מצוה בזמנה מפרנסת את העולם שחוברה לו ממנו יתברך, ולא ניתנו מעשי המצוות על פי התורה אלא לישראל ולא למלאכים, ומכל שכן לאל בני נח.

"אם כן אף על גב שאהבת ה' גם כן היא ענין גדול ונעלה בעיתו, מכל מקום זהו דווקא באופן שלא היו עוברים על מצות ה' מחמת זה, משום הכי כשעברו על דבר ה' ועברו על איסור הבמות בשביל אהבת ה', אף על גב שלא נתחייבו מחמת זה גלות הארץ, מכל מקום הייתה הסתרת פנים מישראל, וממילא באו מחמת זה לעוון עבודה זרה החמור, ומחמת זה גלו והגיעו כל הצרות".

יוצא כי מחד, לאורך כל פירושו הנצי"ב עומד על המשקל המכריע של אהבת ה' ועל השפעתה על מעשים שאינם על פי ההלכה והתורה במרוצת הדורות בתחנות שונות לאורך תולדות עם ישראל; מאידך גיסא, ביחס לעגלי ירבעם הוא מצביע באופן ברור על התעייה של ירבעם בתחילה, ועם הזמן איך ירבעם מצליח לשכנע את העם לעבוד את העגלים כעבודה זרה, דבר המביא את אחיה השילוני לבשר על גלות.

גישתו של הנצי"ב ביחס לאהבת ה' וגילויה לאורך הדורות כוללת אך היא בהחלט מחודשת מאד. ברור כי בפשטי הפסוקים קשה להבין את הפרשיות השונות כפשטן (לדוגמה לגבי מאתים חמישים האיש ולגבי המתנת שלמה ארבע שנים עד בניין הבית וכו') על פי הסבריו.

בכך אנחנו מסיימים את עיונינו לשנת תשע"ו.

בכוונתנו בעזר ה' ובלא נדר להמשיך בשנה הבאה בעיון בתולדות עבודת ה'. נתחיל ממעשי ירבעם לאחר הרפורמה שביצע ונבחן את עבודת ה' בשתי הממלכות לאורך כל ימי הבית הראשון.