תולדות עבודת ה' במזבחות | 95 | איסור הבמות | 71

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

 

בשנה שעברה – תשע"ו – עסקנו בעבודת ה' מימי דוד ושלמה ועד פילוג הממלכה בימי ירבעם ורחבעם.

בכוונתנו השנה להשלים את עיוננו בפועלו של ירבעם (מלכים א י"ג ואילך); להתבונן בעבודת ה' בשתי הממלכות, בממלכת יהודה ובממלכת ישראל, עד חורבנן; ולבחון את אופי עבודת ה' לכל אורך התקופה כולל עבודת הבמות וביטויים שונים של עבודה זרה, הן בממלכת יהודה והן בממלכת ישראל.

לקראת סוף השנה הקדשנו מספר שיעורים כדי להבין את פועלו של ירבעם תוך התבוננות במהותם של העגלים בהצבת אלטרנטיבה לירושלים בבית אל (ובדן), הצבת אלטרנטיבה לכהנים באנשים שאינם כוהנים והצבת אלטרנטיבה ללוח השנה על ידי עיבור השנה ויצירת הפרש של חודש ימים בין ממלכת יהודה לישראל.

נתחיל בעיוננו במלכים א פרק י"ג. נזכיר כי בפרק י"ב מפסוק כ"ה ואילך הכתוב מפרט את חטאות ירבעם, את עשיית שני עגלי הזהב בבית אל ובדן ואת שאר השינויים שמנינו לעיל. הפרק מסיים בפסוקים:

"וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ; כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר"        (מלכים א י"ב, ל"ב-ל"ג).

הכתוב מתאר את היישום האולטימטיבי של ירבעם, את השקפת עולמו ואת יישומה בפולחן. המלך בעצמו בחודש השמיני – חודש אשר בדה מליבו – עומד על המזבח בבית אל שבחר כאלטרנטיבה למקדש בירושלים ומקטיר על המזבח ככהן לכל דבר ועניין.

על רקע זה אחר כך נאמר-

"וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר"            (מלכים א י"ג, א').

למרות שהכתוב אינו מציין זמן, מההקשר נראה בפשטות כי המאורע מתרחש על רקע עמידתו של ירבעם על המזבח להקטיר בחמישה עשר יום לחודש השמיני, בט"ו במרחשוון. בתאריך זה, בחודש אשר בדה מליבו, נחוג חג הסוכות של ממלכת ישראל המהווה תחליף לחג הסוכות אשר נחגג ביהודה. במקביל, יום זה מהווה את יום חנוכתו של המזבח החדש בבית אל.

 

מיהו איש הא-לוהים

איש הא-לוהים נשלח אל בית אל. שמו לא נתפרש בכתוב, אך חז"ל במקורות שונים מזהים אותו כְּעִדוֹ הנביא.

עדו הנביא מוזכר בדברי הימים ב בכמה הקשרים:

"וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל נְבוּאַת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי וּבַחֲזוֹת יֶעְדּוֹ הַחֹזֶה עַל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט"  (דברי הימים ב ט', כ"ט).

ספרו קרוי על שם חזונו ונראה בפשטות כי הכתוב מתאר את דברי שלמה כפי שנכתבו על ידי שלושה נביאים שונים לפי סדרם, תחילה נתן הנביא (שניבא כבר בימי דוד) ואחריו אחיה השילוני ויעדו החוזה.

בהמשך דברי הימים נאמר:

"וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה לְהִתְיַחֵשׂ וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים"          (דברי הימים ב י"ב, ט"ו).

מכאן שדברי רחבעם ומלחמות רחבעם וירבעם מוזכרים בדבריו וכן ענייני היוחסין. גם כאן הוא נקרא עדו החוזה. ואילו בפרק יג, כ

"וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּה וּדְרָכָיו וּדְבָרָיו כְּתוּבִים בְּמִדְרַשׁ הַנָּבִיא עִדּוֹ" (דברי הימים ב י"ג, כ"ב).

ספרו של הנביא כאן נקרא מדרש הנביא עדו וכאן הוא נקרא נביא, כלומר ספר הדורש בעיון וחוקר את המאורעות מנקודת מבט נבואית.

לפי זה, הנביא-החוזה עדו נביא בימי שלמה, רחבעם וירבעם ואביה. חז"ל כאמור מזהים את איש האלוהים כעדו.^[1]

האם הכתוב אינו מפרט את שמו כדי לחוס על כבודו מפני סופו? ייתכן.

 

הנבואה היא אל מזבח בית אל בדבר ה'

בכל אופן, הדגשת הכתוב הנה כי איש הא-לוהים נשלח מיהודה בדבר ה' אל בית אל. באופן פשוט נשלח אל מקום ולא אל אנשים מסוימים, ולכן נראה כי עיקר נבואתו הינה על המקום על בית אל. כך מוכח בהמשך הכתוב "וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה'" (מלכים א י"ג, ב').

אחר כך הנביא מציין את המופת: "וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בִּדְבַר ה'" (מלכים א י"ג, ג') וכשאיש הא-לוהים עונה למלך שאין בכוונתו לאכול הוא אומר "כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ" (מלכים א י"ג, ט').

ההדגשה לאורך כל הפרשה שהכל נעשה בדבר ה' מחדדת כמה ישנה כאן החלטה א-לוהית ברורה למחות את המזבח בבית אל ובכך להבהיר לירבעם ולכל הממלכה כי ה' ממש מאס בפולחן שנעשה על ידו.

בפנייתו אל המזבח אומר איש הא-לוהים-

"וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ: וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו"   (מלכים י"ג, ב'-ג').

מחד ישנה כאן נבואה האמורה להתגשם בפועל בעוד כשלוש מאות שנה, ומאידך ישנו מופת שאמור להתקיים עכשיו- קריעת המזבח ושפיכת הדשן אשר עליו.

על הבמות נאמר בויקרא-

"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם... וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם"     (ויקרא כ"ו, ל').

חלק מהשמדת הבמות וגיעולן הוא לתת פגרים של בני אדם על קרבנות העבודה הזרה, כפי שמבשר איש הא-לוהים בקשר ליאשיהו. כך אכן עושה יאשיהו כמבואר במלכים ב:

"וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה"          (מלכים ב כ"ג, ט"ו).

דבר ראשון הינו ניתוץ המזבח, שריפת הבמה לעפר ושריפת האשרה. פעולה זו מתבצעת במזבח או בבמה שנתערבה בעבודה זרה.

אחר כך הכתוב מציין:

"וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"    (מלכים ב כ"ג, ט"ז).

אכן נתקיימה הנבואה של איש א-לוהים אל המזבח בבית אל כלשונה וכפשוטה. ויאשיהו טימא את המזבח בשריפת עצמות אדם עליו.

יאשיהו מבער בשלב זה את העבודה הזרה מכל ישראל. אין הוא עושה זאת בכוונת מכוון על מנת לקיים באופן מודע את הנבואה של איש הא-לוהים אל המזבח אלא שפועלו לביעור העבודה הזרה כולל בפועל גם את מזבח ירבעם בבית אל. העובדה שאין כל התייחסות לעגל של ירבעם בבית אל מוסברת על פי הנבואה בהושע-

"לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ: גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ"    (הושע י', ה'-ו').

משמעות הפסוקים היא כי אוצר בית הבמות הובא כמנחה לעגל אשור ורק העגל עצמו יובל למלך אשור.^[2]

בסופו של דבר, בעקבות דברי איש הא-לוהים, המזבח עליו עמד ירבעם להקטיר ביום חנוכת המזבח נקרע והדשן אשר עליו נשפך.

הריסת המזבח הטמא באה לבטא באופן מובהק על ידי איש הא-לוהים את השלילה הא-לוהית המוחלטת של בחירת ירבעם בבית אל, את בניין המזבח בו ירבעם – שאינו כהן – מקטיר ביום חמישה עשר לחודש השמיני בחודש חשון, בחודש אשר בדה מליבו.

לאחר שירבעם שמע את דברי איש הא-לוהים, שלח ידו "מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו" (מלכים א י"ג, ד'). איש הא-לוהים נענה לפנייתו של ירבעם, מתפלל אל ה' ויד המלך שבה. המלך מזמין אותו לביתו לסעוד את ליבו אך מסרב. וכך תשובתו למלך:

"וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ"    (מלכים א י"ג, ח'-ט').

מעניין כי איש הא-לוהים אינו קורא לבית אל בשמה, הוא מכנה אותה 'במקום הזה'.  

האם הוא רומז להדגשת התורה בהתגלות ה' ליעקב בבית אל את הביטוי מקום כביטוי מרכזי?

כך למשל בדברי יעקב:

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ"ח, ט"ז-י"ז).

עם זאת, מובן בפשט כי אי הזכרת שמה של בית אל וכינוייה 'במקום הזה' יכולה לבטא סלידה ממקום בו מתקיימת עבודה זרה. לכן, ההבנה המתבקשת לטעם האישורים בהם נאסר איש הא-לוהים על ידי ה' היא שבית אל נדונה כעיר הנידחת.

התורה מתארת את דין עיר הנידחת בדברים י"ג, ג' ואילך. לאחר שהתברר מעבר לכל ספק שאכן העיר נידחת יש להכות את תושבי העיר לפי חרב, להחרים אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, וכן לקבוץ את שללה לרחובה "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל... וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים י"ג, י"ז).

שם מציינת התורה:

"וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"                                              (דברים י"ג, י"ח).

האיסור לא לאכול, לא לשתות ולא לשוב בדרך אשר הלך יכול לנבוע מדרישת התורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" אם אכן ישנו פה מימד מסוים של עיר הנידחת באיסור ההנאה מכל מה שיש בה. באופן הזה אין ביטוי יותר קיצוני לתאר את השלילה הא-לוהית של מעשי ירבעם. לא רק שאין המקום מקודש ונבחר אלא הוא מקום מתועב המבטא באופן מוחלט את שיא הטומאה והעבודה הזרה. אמנם בפועל העיר אינה נשרפת אך נרמז בה משהו המבטא את הריחוק הגדול ביותר ממנה, האיסור ליהנות מכל דבר הקשור בה ואפילו שלא לחזור בדרך ממנה בא.

הרד"ק מבאר על אתר כך:

"לפי שאסור להיכנס לעיר עובדי עבודה זרה אם לא להתרות בהם ולמענם... לפי שיראו העם כי לא נכנס שם אלא לספר נבואתו בלבד מנוהו מלאכול ולשתות שם, ולפי שלא ייזכר דרך העיר ההוא ולא ישוב שם מנעוהו מלשוב בדרך אשר בא בה"                   (רד"ק מלכים א י"ג, ט').

 

לסיכום, יוצא כי בעיצומה של חנוכת המזבח על ידי ירבעם העומד להקטיר עליו בבית אל ישנה התגלות של איש א-לוהים שניבא על המזבח ובעקבותיה נקרע המזבח ונשפך דשנו.

האיסור ליהנות מכל דבר השייך לעיר הרומז לעיר הנידחת מלמד מתגלה עם קיום הנבואה בימי יאשיהו המטמא את המזבח עם עצמות אדם.

כל אלו מבטאים את השלילה המוחלטת של מעשי ירבעם ואת הניגוד הקיצוני ביותר ל"קדושת המקום" כפי שראה אותה ירבעם.

זאת עיקר שליחותו של איש הא-לוהים ביום חנוכת המזבח וזוהי הזיקה הנבואית הברורה לבית אל ולמעשי ירבעם.