תולדות עבודת ה' במזבחות | 97 | איסור הבמות | 73

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

ככל נושא, במקביל למתואר על ירבעם בספר מלכים נתבונן בתיאורים עליו גם בדברי הימים.

לאחר שעסקנו בשני השיעורים האחרונים בשיפוט הנבואי ביחס לירבעם ולמעשיו, נבחן את עניין סופו של ירבעם.

 

סופו של ירבעם

במלכים א י"ד הכתוב מתאר את מותו באופן מאוד תמציתי וסכמטי, כמקובל אצל כל המלכים:

"וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו"            (מלכים א י"ד, י"ט-כ').

חשבון עשרים ושתים שנות מלכותו לכאורה מתחיל במקביל לשנות מלכותו של רחבעם לאחר מות שלמה. רחבעם מלך שבע עשרה שנים, אביה מלך שלוש שנים ואחריו החל למלוך אסא. ירבעם מת בשנתו השנייה של אסא מלך יהודה.

בדברי הימים ב י"ג מתוארת מלכותו של אביה, ושם מובאת מלחמה שהייתה בין אביה לירבעם.

הכתוב מתאר את נאומו של אביה מעל הר צמרים אשר בהר אפרים. נאום זה מופנה לירבעם ולכל ישראל וכך דבריו:

"וַיָּקָם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל: הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח:

"וַיָּקָם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְרֹד עַל אֲדֹנָיו: וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיִּתְאַמְּצוּ עַל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה וּרְחַבְעָם הָיָה נַעַר וְרַךְ לֵבָב וְלֹא הִתְחַזַּק לִפְנֵיהֶם: וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת ה' בְּיַד בְּנֵי דָוִיד וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים: הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת כֹּהֲנֵי ה' אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כָּל הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים:

"וַאֲנַחְנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת: וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ" (דברי הימים ב י"ג, ד'-י"א).

עניין ראשון שהוא עומד עליו הוא כי ה' נתן לדוד למלוך על ישראל לעולם, לו ולבניו אחריו[1] 'ברית מלח', כלומר מלכות בית דוד הינה עד עולם. לעניין זה אין חלוקת הממלכה משנה את העובדה היסודית הזאת.

הביטוי ברית מלח בתורה מופיע בקשר לקרבן מנחה וכך לשון התורה בויקרא:

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', י"ג).

כך ביחס למה שנאמר על ידי ה' לאהרון:

"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ"                      (במדבר י"ח, י"ט).

המובן הפשוט של ברית מלח בשני ההקשרים הינו ברית עד עולם, ברית הקיימת לעולמי עד. ולכן אביה משתמש בביטוי מול ירבעם וכל ישראל – הברית עם מלכות בית דוד הינה יציבה, קבועה וקיימת לעולמים.

העניין השני הינו התייחסות לעבודת המקדש בירושלים לעומת הפולחן בבית אל. הוא מציין את עגלי הזהב "אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים"; כאן הוא מאשים אותם בעבודה זרה. הוא ממשיך ומתייחס לפגיעה בכהונה ובבית המקדש ולהדחת הכהנים, בניגוד לכהנים בני אהרון המשרתים בקדש בירושלים. ואז הוא מתאר את העבודה הקבועה במקדש הקרבת קרבן התמיד, הקטורת והמנורה – "כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ".

יוצא כי ישנן כאן שתי האשמות ברורות נגד ירבעם וכל ישראל – המרידה במלכות בית דוד, ועזיבת ה'.

בסוף הוא מתייחס למלחמה בינו לבין ירבעם:

"וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱ-לֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל תִּלָּחֲמוּ עִם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ"                    (דברי הימים ב י"ג, י"ב).

כאן הוא כביכול מתאר את מחנה יהודה שייתכן כי ארון הברית הולך לפניהם עם הקב"ה בעצמו "וַיִּפְנוּ יְהוּדָה... וַיִּצְעֲקוּ לַה'... וְהָאֱ-לֹהִים נָגַף אֶת יָרָבְעָם... וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ ה' וַיָּמֹת" (דברי הימים ב י"ג, י"ד-כ').

עם זאת, לא ברור מכאן מתי מת ירבעם. לכאורה בפס' ט"ו מפורש כי ה' נגף את ירבעם וייתכן כי ירבעם נפגע כבר בקרב. אך בפס' כ' הכתוב מתאר כי ירבעם לא הצליח להתאושש מן המערכה וה' נגף בו, כלומר מיתה בטרם עת אך אחרי הקרב, ייתכן במחלה קשה.

אם כן, פסוק כ' יכול להתיישב עם מה שהזכרנו כי ירבעם מת בשנה השנייה של אסא מלך יהודה ולא תוך כדי המלחמה.

המלחמה עצמה מתוארת כמלחמה ניסית בה ממלכת יהודה מייצגת את דרך ה' וממלכת ישראל את היפוכה. הפנייה אל ה' והאמונה בה' המתגלה במחנה בני יהודה היא המביאה לניצחון הניסי. אף על פי כן, מעניינת העובדה כי אביה כבש במערכה את בית אל אך אין כל מילה על ביטול עבודת העגל בבית אל.[2]

 

'המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם'

"וּרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר ה' לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית"    (מלכים א י"ד, כ"א).[3]

לאחר תיאור גילו ושנות מלכותו בירושלים, הכתוב מוסיף את העובדה כי ירושלים הינה העיר אשר בחר ה' לשום שמו שם מכל שבטי ישראל. מהי המשמעות של התוספת הזאת בהקשר הזה?

מקור הביטוי הוא בפרשת ראה. שם נאמר כי בניגוד לעובדי האלילים:

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם"                                (דברים י"ב, ד'-ו').

הכתוב מציין כי בניגוד לעובדי האלילים שהם בוחרים את מקומות פולחנם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן, אתם נדרשים לעבוד את א-לוהיכם במקום אשר יבחר ה', ובחירה זו נועדה "לשום את שמו שם".

קודם כל הכתוב אומר מפורשות כי המקום שה' בחר לשום את שמו שם הוא העיר ירושלים. הבחירה אינה רק במקדש עצמו, במקום הפולחן, אלא בעיר כולה, כפי שמשתמע מן הפסוק בתורה המזכיר את אכילת המעשרות במקום. יש כאן חידוש של התורה לפיה ה' בוחר במקום, בעיר הכוללת בתוכה חיי חולין, חיי מעשה על מנת ששמו יקרא עליה, ירושלים על שמו של הקב"ה.

בנוסף, הכתוב מציין כאן כי העיר ירושלים אשר בחר לשום שמו שם היא מכל שבטי ישראל.

התורה חוזרת על ביטוי זה בהקשר לאכילת מעשר שני בירושלים:

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ"                                     (דברים י"ד, כ"ד).

אם נחזור עתה לפסוק במלכים המסכם את מלכות רחבעם, מדוע הנביא בוחר להזכיר ביטוי זה דווקא ביחס למלכותו? מלכי יהודה כולם מולכים בירושלים, וכמעט ביחס לאף אחד מהם אין אזכור של הבחירה הא-לוהית בירושלים לשום את שמו שם.

על מנת לתת תשובה לשאלה זאת, נבחן את המקומות השונים בתנ"ך בהם הביטוי מוזכר, ומתוך כך ננסה לענות על שאלתנו.

האזכור הראשון של הבחירה הא-לוהית לשום שמו שם הינו בחנוכת הבית הראשון על ידי שלמה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ט', ג').

חשוב להדגיש כי הבית הזה הוקדש לשום שמי שם עד עולם. כאן מדובר על חנוכת הבית ועל ייעודו.

נושא זה מוזכר בתפילת שלמה גם בשלב מוקדם יותר:

"מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם"                                           (מלכים א ח', ט"ז).

ושוב:

"לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה"            (מלכים א ח', כ"ט).

"כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי... דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א ח', מ"ג-מ"ד).[4]

האזכור השני הינו בדברי אחיה השילוני לירבעם ביציאתו מירושלים. הנביא מבשר לירבעם על עצם חלוקת הממלכה:

"וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם"                                          (מלכים א י"א, ל"ו).

עם הבשורה על פילוג הממלכה, הנביא מדגיש את הבחירה הא-לוהית בעיר. חלוקת הממלכה אמורה להתקיים כשהבחירה הא-לוהית של העיר ירושלים לשום שמו שם הינה עובדת יסוד.

האזכור השלישי הינו בימי מנשה:

"וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי... וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם"     (מלכים ב כ"א, ד'-ז')­.[5]

מדוע אזכור העניין עולה דווקא בימי מנשה?

הנביא מעיד במלכים ב:

"אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ"   (מלכים ב כ"ד, ג'-ד').

ובירמיהו:

"וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם"          (ירמיהו ט"ו, ג').

כלומר, חורבן העיר והמקדש הם בגלל חטאות מנשה. על כן הכתוב טורח להזכיר בהקשר זה את הבחירה הא-לוהית בעיר לשום את שמו שם. מעשיו של מנשה במובן מסוים שוללים את שם ה' המתגלה בעיר מפני שמעשים אלו גורמים לחורבן העיר.

נחזור עתה לאזכור בימי רחבעם. רחבעם הוא המלך הראשון בימיו ישנה משמעות מיוחדת לבחירה הא-לוהית בעיר. עם הפילוג של הממלכות ישנו לראשונה מוקד פולחני חדש דן ובית אל בממלכת ישראל המערערים את בחירתה של ירושלים. מכאן עולה צורך מיוחד להזכיר ולהדגיש את הבחירה הא-לוהית בירושלים. עם פילוג הממלכה ישנה הדגשה מיוחדת של הבחירה בירושלים כדי שיהיה ברור כי היא בעינה עומדת.

ישנם מפרשים (ר' יוסף קרא ור' יוסף כספי) המסבירים את הופעת הביטוי המיוחד אצל רחבעם בזיקה לפסוק הבא:

"וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ"  (מלכים א י"ד, כ"ב).

לפי הסברם הכתוב מדגיש את בחירת העיר ע"י הקב"ה כניגוד למעשיהם של אנשי יהודה שלא נתנו את לבם לבחירה הא-לוהית במעשיהם, ולהראותנו זדונם וכלימתם.

אין סתירה בין שני ההסברים וניתן לומר שישנה משמעות לביטוי האחד הזה אצל רחבעם משתי הסיבות.

בשיעור הבא בעז"ה נעיין בעבודת ה' בימי רחבעם.