תולדות עבודת ה' במזבחות | 98 | איסור הבמות | 74

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

לאחר התייחסותנו לבחירתה הא-לוהית של ירושלים 'לשום את שמו שם' בזיקה מיוחדת לרחבעם, נתייחס בשיעור זה למלכותו.

בתחילת תיאור מלכותו נאמר:

"וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ: וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"                          (מלכים א י"ד, כ"ב-כ"ד).

מעשיהם הרעים של אנשי ממלכת יהודה עוררו את קנאת ה'. ר' יוסף קרא מפנה אותנו ללשון התורה בשירת האזינו:

"כאן נתקיימה נבואת משה: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ... הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (דברים ל"ב, ט"ז-כ"א)".

הלרב"ג מבאר זאת כאמירה כללית:

"ויכעיסו אותו בעבדם עבודה זרה".

אם נשאל את עצמנו איך ייתכן כי מיד עם פילוג הממלכה ישנה עבודה זרה בממלכת יהודה, אין תשובה ישירה לכך. בוודאי לא ניתן להתעלם מן העובדה כי העבודה הזרה אותה עשו נשות שלמה לכמוש שיקוץ מואב ולמולך שיקוץ בני עמון הייתה עדיין קיימת בירושלים. ניתן להניח כי במובן מסוים היא השפיעה על כלל הממלכה. עם זאת, הכתוב מדגיש שהם בנו גם הם במות, כלומר לא רק בני ממלכת ישראל שבהם עסקנו עד כה, אלא גם בני ממלכת יהודה.

אין הכרח לומר כי הפולחן החדש בממלכת ישראל השפיע על מה שנעשה ביהודה. כל ממלכה עומדת לעצמה ועצמאית בהתנהלותה המעשית והרוחנית. הכתוב קושר בכך את שתי הממלכות, ככל הנראה לאור הדמיון שיש ביניהן, אך לא בהכרח מתוך השפעה של ממלכת ישראל על ממלכת יהודה.

היות ועניין הבמות הוא עניין מרכזי בספר מלכים נקדיש אודותיו כמה יסודות שיאפשרו להבין את הופעותיה לאורך הספר.

 

הבמות בתורה

מעניין כי בתורה לשון במה קשורה באופן ישיר לעבודה זרה. כך בפרשת התוכחה בויקרא:

"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם"   (ויקרא כ"ו, ל').

לכאורה במה הינה גבעה טבעית או מלאכותית המיועדת לפולחן, והיא בדרך כלל גבוהה מסביבתה הקרובה. כך לשון התורה בדברי ה' אל משה בערבות מואב על ירדן יריחו:

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ"                                             (במדבר ל"ג, נ"ב).

האבן עזרא על אתר מסביר בד"ה 'במותם':

"מקומות גבוהים כמו "בָּמֳתֵי אָרֶץ" (ישעיהו נ"ח, י"ד)".

 

על כל גבעה גבוהה

לשון הפסוק אצלנו "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים א י"ד, כ"ג) לכאורה קושרת בין כל חלקי הפסוק – הבמות, המצבות, והאשרים.[1] עניין 'על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן' מופיע בספר דברים בהקשר מובהק של עבודה זרה:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"      (דברים י"ב, ב'-ג').

לשון הפסוק בתורה המתייחסת למצבות ולאשרים בהקשר להרים הרמים, לגבעות ותחת כל עץ רענן מחזקת מאוד את ההבנה כי הפסוק במלכים מכאן מתייחס דווקא לעבודה זרה. עובדי האלילים אכן נהגו למקם את פולחנם במקומות הגבוהים, כדברי רבי עקיבא: "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה" (עבודה זרה פ"ג, מ"ה).

יסוד זה עולה בכמה מקומות בתורה ובדברי הנביאים, למשל: "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק" (דברים ל"ג, י"ט); "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ" (הושע ד', י"ג). צורת העבודה האלילית מבוססת על אמונה גשמית ביסודה. אי לכך, את קרבתם לאלוהיהם ביטאו עובדי האלילים במישור הפיזי: הם תפסו את האלים כמי שיושבים על ההרים ובמקומות הגבוהים ושולטים על כל מי שנמצא תחתם, ועל כן קביעת אתרי פולחן במקומות גבוהים ביטאה מבחינתם דמיון וקרבה לאלוהיהם. יתרה מזאת, סביר מאוד שלהתנשאות הפיזית היה גם מובן של התנשאות וגאווה במישור הרוחני – אולי מתוך רצון להתחרות באל השוכן למעלה. מכאן תובן הביקורת של הנביאים (ראה למשל ישעיהו ב') על הגאווה וההתנשאות, שיש בהן משום חילול ה'.

בניגוד לתפיסה זו, הקב"ה מתגלה בכל מקום – לא רק מצד ענוותנותו, אלא גם מצד גדולתו: הוא אינו מוגבל כלל על ידי המציאות הפיזית, ועל כן הוא משגיח גם במקום נמוך ומתגלה גם בו.

 

הבמות בנביאים – במות לעבודת ה'

הלשון 'במה' מכוונת בנביאים פעמים רבות לבמות לעבודת ה'.

ההופעה הראשונה של הביטוי הינה אצל הנביא שמואל לאחר חורבן המשכן בשילה. בפרק זמן זה ישנו היתר במות.

בחיפוש שאול אחר האתונות הם הולכים אל העיר שם הרואה. הכתוב מציין:

"וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה" (שמואל א ט', י"ב).

גם במה זאת הינה במקום מוגבה. כך ניתן ללמוד מן הפסוקים: "הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר" (שמואל א ט', י"א), וכן בהמשך.[2]

כל הפסוקים מורים כי הבמה מצויה במקום גבוה אליו עולים וממנו יורדים. מפס' כ"ה (שמואל א ט', כ"ה) משתמע כי הבמה הינה מעל העיר ומחוצה לה. בסמוך לבמה זאת לשכה, ככל הנראה מקום התוועדות.

בפסוק בשמואל א המתייחס לעיר גבעה בתיאור הפיכת שאול לאיש אחר עם משיחתו למלך נאמר:

"אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" (שמואל א י', ה').

מכאן אנחנו למדים שוב כי הבמה נמצאת במקום גבוה שיורדים ממנו, ובנוסף שישנו קשר בין הנביאים לבמה. כמו כן מתקיימת שם שירה בכלי שיר.

לאחר חורבן שילה, הארון נפרד מן המשכן ושֵׁם המשכן הינו "הבמה הגדולה" (מלכים א ג', ד'). אחר כך בימי שלמה היא מצויה בגבעון והיא במת הציבור, בפרק זמן זה, לצד במות לה' הפרטיות הרבות הנמצאות בכל מקום ומקום.

לאורך ספר מלכים כולו הכתוב מציין לגבי רוב המלכים את העובדה ש"אך הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות".[3]

ברוב המקרים הכתוב מייחס את העבודה בבמות לעם ולא למלך, כשההנחה היא כי מדובר על במות לעבודת ה'. לכן, כשהמלכים יהורם בן יהושפט, אחז, מנשה ואמון עובדים עבודה זרה ומטמאים את בית ה' בעבודה זרה, ייתכן כי חלק מיראי ה' בוחר להמשיך את ה' בבמות לעבודת ה' ולא בבית ה'.

חזקיהו ויאשיהו הם המלכים היחידים שאסרו את עבודת ה' בבמות וביערו אותה מן הממלכה. באופן מעשי, מעבר לעבודת העגלים ובתי הבמות שנעשו על ידי ירבעם ובממלכת ישראל, יש מקום בממלכת יהודה להבחנה האם הבמות הן במות לעבודת ה' או במות לעבודה זרה. ברור כי במות לעבודה זרה ישנה חובה לעקור ולנתץ כפי שהדבר נעשה מימי אסא ועד יאשיהו.

נחזור לימי רחבעם. הזכרנו כי הֶקְשֵׁר הפסוקים מדבר על עבודה זרה. מעבר לבמות מוזכרים כאן (מלכים א י"ד, כ"ג-כ"ד) מצבות, אשרה וקדש.

 

מצבה

בדרך כלל מדובר על מבנה של אבן אחת (בניגוד למזבחות הבנויים ממספר אבנים) שמציבים לשם פולחן.

הכנענים עשו מצבות חוק לעבודה זרה ועל כן המצבות נאסרו – אף שהיו אהובות אצל האבות כפי שמפורש אצל יעקב בבית אל (בראשית כ"ח, י"ח-כ"ב; בראשית ל"א, י"ג; בראשית ל"ה, י"ד) וכן אצל משה (שמות כ"ד, ד') – ועל כן התורה אוסרת אותן: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, כ"ב).

 

אשרה

עובדי עבודה זרה היו נוטעים עצים ליד מזבחותיהם. האיסור מפורש בתורה:

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ"     (דברים ט"ז, כ"ג).

הרשב"ם בפירושו שם מזכיר את מה שנאמר בגדעון:

"וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת" (שופטים ו', כ"ה).

וכן את דברי ירמיהו:

"כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת"     (ירמיהו י"ז, ב').

יש אומרים אשרה היא גזע של עץ והיו תוקעים אותה על יד המזבח. פירוש אחר למילה אשרה הוא פסילי האלה הכנענית המכונה אשרה.

הרמב"ן בפירושו לדברים קושר את הדברים ומבאר כך:

"והנראה בעיני, כי היו הכנענים השטופים בעבודה זרה עושים בכל בתי אלוהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך ציוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות עבודה זרה בעולם"                                             (דברים ט"ז, כ"ב).

 

קדש

התורה בדברים אומרת כך:

"לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כ"ג, י"ח-י"ט).

הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר את המשמעות הלשונית של לשון קדש וקדשה וכך דבריו:

"ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה, כי מצאו, "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי (ישעיהו י"ג, ג'), וכן... ולפי דעתי כולם מלשון קדושה, כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא-לֹהָיו" (ויקרא כ"א, ז'), והנה הנשמרת מן הערווה והזימה, קדושה. והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזימה, נקראה קדשה, קרוב למה שנוהג הלשון לומר, "וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ" (איוב ל"א, י"ב), "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ד', י"ג), כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה, נפרדת מכל קדושה, ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל. ולשון "הקדיש קרואיו" מליצה, כי העושה משתה מקדש קרואיו..."   (דברים כ"ג, י"ח).

הרמב"ן מסביר כי כשם שהפורש מן הזנות הוא קדוש, כמפורש אצלו בויקרא, כך הפורש מן הקדושה נקרא קדש וקדשה. הוא מביא שתי דוגמאות נוספות לכלל הזה – 'ובכל תבואתי תשרש' שהוא ההיפוך של להשריש, וכך לגבי דישון המזבח.

אם כן, האיסור מכוון אל קדשים שהוקדשו לעבודה זרה ונעבדו במשכב זכור, ואל הקדשות נשים שהפקירו עצמן לזנות בסמוך למקום פולחנן, כשהכוונה לזנות ולנאוף פשוטם כמשמעם.

 

נחזור לראשית דברינו על אנשי ממלכת יהודה. הכתוב מסכם את כלל הדברים:

"עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"  (מלכים א י"ד, כ"ד).

זהו סיכום מעשי העבודה הזרה שנעשו בממלכת יהודה בימי רחבעם, דור אחד אחרי שלמה. בדברי הימים התהליך מפורט באופן שונה. תחילה נאמר:

"כִּי הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ דָּוִיד וּשְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ" (דברי הימים ב י"א, י"ז).

אבל בפרק הבא:

"וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ"         (דברי הימים ב י"ב, א').

"וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ה'" (דברי הימים ב י"ב, י"ד).

כאן הכתוב מייחס את הדברים לרחבעם ולא לעם כבספר מלכים. ייתכן כי דבר זה מעיד שאם המלך לא מחה על הדברים הם נזקפים לחובתו.

 

בכך אנחנו מסכמים את החלק הזה של פועלו של רחבעם ושל ממלכת יהודה בימיו בתחום העבודה הזרה. בשיעור הבא נבחן את המשמעויות והתוצאות של מעשיו כפי שהן מתוארות בראיה הנבואית.