תולדות עבודת ה' במזבחות | 106 | איסור הבמות | 82

בשיעור זה בכוונתנו להמשיך את עיוננו במלכות יהואש, ובפרט במשמעות העובדה שהוא עשה עצמו אלוה. נתמקד בחלק השני של מלכותו, לאחר מות יהוידע הכהן המהווה במובנים רבים (כפי שסקרנו בשני השיעורים האחרונים) ניגוד מוחלט לחלק הראשון של מלכותו.

מעניין כי חלק זה מתואר באופן מפורט בדברי הימים ולא במלכים. אחרי מות יהוידע באו שרי יהודה להשתחוות למלך, אז שמע המלך אליהם. ההדגשה המיוחדת שהשתחוו למלך מביאה את חז"ל לפרש זאת שעשוהו אלוה, הרבה מעבר להשתחויות המקובלות בהן כל אדם הבא למלך היה נוהג להשתחוות.[1]

וכך לשון המדרש בתנחומא:

"יואש עשה עצמו אלוה שנאמר "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע [בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ] " (דברי הימים  כ"ד, י"ז). אמרו לו אלוה אתה, אילולי שאתה אלוה לא היית עושה שש שנים בבית קודש הקודשים. כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת והיו הכל מתפללים עליו שיכנס בשלום, ואתה עשית שם שש שנים. אילולי שאתה אלוה לא היית חי. באותה שעה קיבל מהם שנאמר "אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם" (דברי הימים  כ"ד, י"ז). מיד הודיעו הקב"ה שהוא בשר ודם מה כתיב "וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים" (דברי הימים  כ"ד, כ"ד) הרי "יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה" (תהילים ט', כ"א)"   (מדרש תנחומא וארא ט"ז).[2]

הכתוב קושר באופן ישיר בין גידולו של יהואש בקודש הקודשים במשך שש שנים לבין הפיכת עצמו לאלוה.

בהגדרה קודש הקדשים הינו המרחב בבית ה' המייצג יותר מכל את מקום מושבו של הקב"ה, והארון והכפורת את מקום כסא מלכותו. חשוב לציין שהכלים המצויים בקודש הקודשים אינם כלים בהם האדם עובד – לא הארון, לא הכפורת ולא הכרובים. הם לא משמשים לעבודה כלשהי. כשכהן גדול נכנס ביום הכיפורים להקטיר קטורת, להזות את דם הפר ואת דם השעיר ולהוציא את הכף המחתה אין הוא עובד בעזרת הכלים. לכל היותר הוא מקטיר את הקטורת בין שני הבדים ומזה את הדם בין שני הכרובים. מימי יאשיהו ועד חורבן הבית השני כשנגנזו הארון, הכפורת והכרובים, קדש הקדשים היה חדר ריק ולא היה שום תחליף לכלים שהיו מצויים בו קודם.

 

בית ה' כארמון מלכותו של הקב"ה

ככל שנראה את קודש הקודשים יותר כמקום מושבו של מלך מלכי המלכים, ניתן יהיה לראות במקדש כולו את הבית המבטא את מקום מלכותו. הדימוי המופיע בחלק מן הנביאים "אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹ-ת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים" (שמואל א, ד, ד) מצביע לכאורה על הכרובים כמקום מושב. מה יותר מתאים מאשר כסא מלכות בחדר הפנימי המקודש ביותר של הארמון? אמנם במקדשים בהם הייתה עבודה זרה היה כסא ממש ועליו פסל ואילו במשכן ובמקדש לא היה כסא ממש אלא הכרובים עצמם שימשו כמקום מושב ואילו מעליהם אין כלום. במובן הזה, הבנה זאת של הכרובים ככסא מלכות מטביעה את חותמה על הבנת מהות קודש הקודשים ועל המקדש בכלליותו כארמון מלכותו. ארמון המלך הבנוי כולו כארמון ובו חדר פנימי ושם מקום כסא המלכות, וחדר חיצוני יותר – ההיכל, ובו כלי הבית המופעלים על ידי עבדי המלך הכהנים. בחינה זו מתגלה בהיבטים שונים ומגוונים של עבודת המקדש.[3]

 

ביטויי מלכות בעבודת המקדש ובהלכותיו

מספר מצוות ועבודות הנהוגות במקדש קשורות במהותן לאופי המקום כמקום מלכות:

– מצוות מורא מקדש ומצוות השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים – ביטוי לביטול עצמי מוחלט בפני מקור הכל – מבטאות את תחושת האדם כי הוא בביתו של מלך העולם.

– אחד הטעמים המובאים למצות שמירת המקדש הוא כבוד המלכות: "לא דומה פלטרין [=ארמון, י"ל] שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין" (ספרי זוטא פיסקא יח ד"ה ונלוו עליך; וברמב"ם הל' בית הבחירה ח', א').

– אף הנוסח שהיו עונים במקדש אחרי ברכות – לא "אמן" כי אם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יומא ג', ח') – מדגיש את היות המקדש מקום מלכותו יתברך.

– ההלכה קובעת כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד (יומא כה.). נראה שהסיבה לכך היא שמלכי בית דוד מייצגים את מלכותו של הקב"ה – כנאמר בשלמה "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א כ"ט, כ"ג) – ועל כן הם היחידים הרשאים לישב מקום מלכותו.

– בראש השנה תקעו במקדש בשופר ובחצוצרות גם יחד (ראש השנה ג', ג'). התקיעה בשופר היא סימן מובהק להמלכת מלך (ראה מלכים א א', ל"ט; מלכים ב ט', י"ג), אך הגמרא (ראש השנה כז.) מסבירה כי שילובה בתקיעה בחצוצרות ייחודי למקדש, ומבוסס על הפסוק "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צ"ח, ו'). יתר על כן, בראש השנה שחל להיות בשבת היו תוקעים במקדש, אך לא במדינה (ראש השנה ד', א'). אחד ההסברים בירושלמי (שם) קושר זאת להיות המקדש מקום שמקריבין בו קרבן (שאחת ממשמעויותיו היא קירבה לקב"ה מתוך התבטלות כלפי מלכותו); היות שהמקדש כולו הוא מקום מלכות ה', יש להמליך בו את ה' בתקיעה גם בשבת, שאף בה עצמה יש הכרה במלכות ה', וכך מתחברות קדושות הזמן והמקום בהמלכת הקב"ה על העולם.

יש הקבלות ברורות בין כהן גדול למלך: ציץ הזהב דומה לכתר מלכות; כהן גדול ומלך נמשחים שניהם בשמן המשחה; ויש דמיון בין הדינים של כבוד המלך ושל כבוד כהן גדול.[4] יסוד ההקבלה בכך שכשם שמלך בשר ודם מופקד על ניהול המדינה – על חיי שעה – כך מופקד הכהן הגדול על חיי המקדש, שהם חיי הנצח.[5]

העיר מצויה בגבול יהודה ובנימין: בגבול בין שבט המלכות ונחלת השכינה. דוד העלה את הארון לירושלים מיד אחרי המלכתו על כל ישראל, והארון נשאר בעיר גם כשעזב אותה בזמן מרד אבשלום.

 

בית ה' כמקום חיבה בין הקב"ה לכנסת ישראל

ההיבט השני של מהות קדש הקדשים רמוז בשם המקום בו הוחבא המלך יהואש – חדר המיטות. הביטוי חדר המיטות המכוון לבית קודש הקודשים רומז לכך כי בניגוד לתפיסה הרואה בארון כסא, ניתן להתבונן בארון כמיטה.

חדר מיטות רומז במהותו לקשר בין כנסת ישראל לקב"ה לא כנתינים ועבדים אל מלכם אלא כסוג של בת זוג לבחיר ליבה.

אחד המקורות המשמעותיים העוסקים בסוגיה זאת הוא הגמרא ביומא:

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה"   (יומא נד.).

על פי ראייה זו של הכרובים כזכר ונקבה, מייצגים הם את החיבה והאהבה האינטימית שבין הקב"ה וכנסת ישראל. בחדר הפנימי של המקדש מתגלה האהבה בין כנסת ישראל לקב"ה. שמא נוכל לומר על פי דברי רבי עקיבא כי "שיר השירים קודש קודשים" (ידיים ג', ה'; שיר השירים רבה פרשה א'), שבמימד מסוים קודש הקודשים הינו בבחינת שיר השירים. ודוק: על פי הבנה זו, כנסת ישראל מיוצגת בעצמה בחדר הפנימי והמקודש ביותר, ואין הוא מבטא רק את מלכות הקב"ה, אלא גם את המפגש שלו עם עם ישראל. הכרוב האחד מייצג את הקב"ה, חברו את עם ישראל ויחד עם הארון שמתחתם מסמלים הם את הקישור בין הקב"ה, התורה וישראל.[6]

מדרש שיר השירים רבה (פרשה א'), לעומת זאת, מפרש את הביטוי "חדר המטות" על בית המקדש כולו, ואותו דימוי חוזר ביחס למקדש גם במדרש ויקרא רבה:

"אמר ר' ברכיה: כתיב "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" (ישעיהו כ"ח, כ') – אין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה כאחד. אלא "וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כ"ח, כ') – עשיתם צרה גדולה לאותו שכתוב בו "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם" (תהילים ל"ג, ז')"   (ויקרא רבה מצורע י"ז, ז').

המדרש מדמה עבודה זרה להכנסת איש זר למיטה: כביכול הכניסה כנסת ישראל לקודש הקודשים אל זר, במקום להתרועע שם לבדה עם אישה ובעלה – הקב"ה.

דימוי רווח אחר ליחס בין הקב"ה וכנסת ישראל הוא כידוע הדימוי של חתן וכלה. מאמר חז"ל המפורסם "זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז.), מבוסס ללא ספק על הכרובים: זכו ישראל – הקב"ה מתגלה ומידבר לכנסת ישראל מבין שני הכרובים; אך כשאין שכינה שורה – אש יוצאה מביניהם.

ומעניינים דברי רבי יצחק בגמרא סנהדרין "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה" (סנהדרין עה.). כביכול מרגע שאין כנסת ישראל והקב"ה יכולים לבטא את הקשר האינטימי ביותר ולגלות את אהבתם בשלמותה, גם אין אפשרות להביא לידי ביטוי מלא את האהבה והקשר האינטימי בין איש לאשתו. וכפי שביאר המהר"ל מפראג בחידושי אגדות על אתר: "החיבור של ה' יתברך עם ישראל בבית ה' הוא חיבור גמור, ומכח החיבור הזה היה חיבור גם באחדות גמור והוא טעם ביאה".

יוצא שמחד הכרובים, קודש הקודשים והמקדש הם מקום מלכות בו היחס הבסיסי בין כנסת ישראל לקב"ה הוא יחס של יראה של אימה. מאידך גיסא הכרובים, קודש הקודשים והמקדש הם מקום החיבה האינטימית ביותר בין כנסת ישראל לקב"ה, יחס של אהבה וחיבה.

בשני המימדים הללו, בשורשם, במקוריותם, במקום המבטא יותר מכל מקום אחר את ההופעה והנוכחות הא-לוהית בעולם, ישנה זיקה וקירבה גדולה מאוד בין כנסת ישראל לקב"ה.

 

באותן שש שנים, יהואש גדל בקודש הקודשים. ההנחה היא כי בזמן שהותו וגידולו שם הוא ספג את הרוח המיוחדת של המקום. ומתוך כך הגיע למחשבה המעוותת שהוא אלוה בעצמו וצריך לעבוד אותו ולהשתחוות אליו.

על פי דרכנו אותה קירבה בלתי אמצעית אל הכרובים בקדש הקדשים המבטאים גם מקום מלכות וגם מקום חיבה כאחד הביאו את יהואש בשש שנות גידולו לקירבה הזאת שבסופו של דבר, במחצית השנה של מלכותו עם מות יהוידע, הוא ראה את עצמו כאלוה.

בשיעור הבא נשלים בעזרת ה' את עיוננו בפרק השני של מלכות יהואש.