דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 112 | איסור הבמות | 88

בשיעור זה נשלים את עיוננו במלכות עוזיהו. נתבונן במשמעות כניסת המלך להקטיר קטורת וברעש העצום שבא בעקבותיו. תחילה נחזור לסיום מלכותו בדברי הימים:

גם אצל עוזיהו כמו אצל אביו וסבו ישנה חלוקה פנימית בין שני פרקי זמן. פרק הזמן הראשון בו הוא מבסס ומעצים את בנין הממלכה על כל היבטיו ההתיישבותי, הצבאי והשלטוני; ופרק הזמן השני בו כחזקתו גבה ליבו. העוצמה המדינית והצבאית הביאה לגסות הרוח ולתחושת גבהות עד כדי השוואת מלכותו למלכות ה', עד כדי כניסה להקטיר קטורת בתוך ההיכל כמלך המשתלט על העבודה המייחדת את הכהונה.

גם אצל אמציה אביו מצאנו חלוקה לתקופה ראשונה טובה, ולאחר הניצחון על בני שעיר תקופה שנייה בה הוא עובד עבודה זרה.

גם אצל סבו יהואש מצאנו חלוקה לשתי תקופות – תקופה ראשונה עד מות יהוידע הכהן הגדול, תקופת שיקום הבית ובדק הבית; ותקופה שנייה לאחר מותו של יהוידע בה יהואש עובד עבודה זרה, עושה את עצמו אלוה והורג את זכריהו בן יהוידע הכהן בבית ה'.

אצל שלושת המלכים אנחנו רואים שהעוצמה של המלכות והשלטון הביאה אותם לגבהות לב לגסות רוח שהסיטה אותם מדרך הישר, או לעבודה זרה ברמה כזאת או אחרת או להשתלטות המלכות על הכהונה והמקדש. יחד עם זאת, עם כל הדמיון בין שלושת המלכים לגבי שני פרקי זמן מלכותם ולגבי הגורמים לסטייתם, מתברר כי האירוע בו עוזיהו המלך נכנס להיכל להקטיר קטורת הינו אירוע בעל משמעות דרמטית כשלעצמו ויתכן גם לפרק הזמן שאחריו. אמנם, עוזיהו קיבל את עונשו והעם שמר אמונים לעוזיהו לאחר צרעתו ולא ביקש להמליך בחייו את יותם בנו שניהל את הממלכה מטעמו. אך מעשהו הטביע חותם משמעותי במציאות הבאה לידי ביטוי מפורש אצל מספר נביאים.

תחילת ספר עמוס אומר כך:

"דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ"   (עמוס א', א').

ואצל הנביא יחזקאל:

"וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"   (יחזקאל ל"ח, י"ט).

אפילו בימי שיבת ציון מתאר הנביא זכריה את החזון העתידי של אסיפת כל הגויים אל ירושלים למלחמה:

"וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה' אֱ-לֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ"   (זכריה י"ד, ה').

בנוסף, הנביא ישעיהו בתחילת פרק ו' מתאר מחזה מאד עליון המתרחש בשנת מות המלך עוזיהו.[1]

ברצוננו להתבונן במשמעות המעשים הללו כולם על מנת להבין את שהתרחש בשנת מות המלך עוזיהו.

 

מהו הרעש ומה משמעותו

המדרש באבות דרבי נתן בפרק ט אומר כך:

""וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב כ"ו, י"ט) באותה שעה נבקע היכל אילך ואילך שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, והיו הכהנים מבוהלים לצאת, וגם הוא נבהל לצאת"   (אבות דרבי נתן, ט).

כלומר חז"ל באופן מפורש מחברים בין שני אירועים שהכתוב באופן ישיר לא תיאר יחדיו. האחד – כניסת עוזיהו להקטיר הקטורת על מזבח הקטורת וזריחת צרעת במצחו. השני – רעידת אדמה אדירה בה נבקע ההיכל; אותו הרעש המוזכר בספר עמוס, ובספר זכריה ובישעיהו פרק ו', א'.

תחילה, ישנו דמיון בין מעשה עוזיהו לבין מעשהו של ירבעם שבגאוות לבו הקטיר על מזבח העגל בבית אל:

"וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר: וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה'  הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ: וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר  אִישׁ הָאֱ-לֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו"   (מלכים א, י"ג א'-ד').

ירבעם ציווה לתפוש את הנביא ועל כן יבשה ידו. עוזיהו נכנס להיכל לא כדי להתעלות מעלה אלא כדי לבטא בזאת את כוחו את גדלותו ועוצמת שלטונו. הפסוק המתאר את הופעת הצרעת אומר כך "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (דברי הימים ב כ"ו, י"ט). הכתוב מתאר את הופעת הצרעת משום שהוא זועף עם הכהנים.

לאחר מכן, הוצאת המלך מן המקדש על ידי הכהנים הוא עצמו ביטוי של הכרעת הכהנים על עצם השגחתו ועל הוצאתו כטמא מבית ה'. בנוסף[2] קיימת הקבלה מלאה בין נבואות עמוס לממלכת ישראל בימי הגדולה והעושר של ירבעם בן יואש – שנתיים לפני הרעש – לבין נבואת ישעיהו בימי הזוהר והעושר של עוזיהו עד שנת מותו-הצטרעותו.

מעניין לראות את תיאורו של יוספוס פלביוס את מלכות עוזיהו בכלל ואת כניסתו להקטיר קטורת בפרט

"והמלך ירבעם בילה את חייו באושר גמור ומת, לאחר שלטון של ארבעים שנה, ונקבר בשומרון. אחריו ירש את המלוכה זכריה בנו. באותה דרך הגיע גם עוזיהו בן אמציה לשלטון על שני השבטים בירושלים בשנת ארבע עשרה למלכות ירבעם. הוא היה בן לאמו שמה יכליה, בת העיר, והיה מטבעו איש טוב וצדיק ונדיב לב וגם חרוץ מאד בשלטונו על המדינה. הוא יצא למלחמה על הפלשתים וניצחם במערכה ולכד בכוח את עריהם גת ויבנה והרס את חומותיהן עד היסוד. אחרי מסע מלחמה זה עלה על הערבים הסמוכים למצרים ובנה עיר על שפת ים סוף והושיב בה חיל מצב. אחר כך הכניע את העמונים וקבע להם את המס שעליהם לשלמו. ומשכבש את כל הארצות עד לגבול מצרים התחיל נותן דעתו על ירושלים. כי בנה ותיקן את חלקי החומה שנפלו, עם [מרוב] זמן ואם מחמת ההזנחה, שבאה מצד המלכים הקודמים, כמו כן את החלקים שנהרסו על ידי מלך ישראל, בהכנסו העירה אחרי קחתו את אמציה אביו בשבי. והוסיף ובנה מגדלים רבים, גבוהים חמישים אמה כל אחד. הוא בנה גם משמרות מבוצרים במקומות מדבר וחפר תעלות מים רבות. גם היו לו בהמות משא ומקנה אחר לאין ספור. כי הארץ היתה מטבעה טובה למרעה. ובהיותו מחבב את עבודת האדמה טיפל מאד בקרקע ונטעה נטעים וזרעים שונים. שלש מאות ושבעים אלף איש צבא בחור היו על ידו, ועליהם שרי צבא ושרי גדוד ושרי אלף אמיצים, שאי אפשר היה לעמוד בפני גבורתם, אלפים במספר. את כל הצבא (הזה) חילק מערכות מערכות וזיינו, בתתו ביד כל איש חרב וצנה ושריון נחושת וקשת וכלי קלע. נוסף על כך בנה כלי משחית רבים לצרכי מצור. זורקי אבנים וחניתות, ווים וכיוצא באלה

"אולם, לאחר שהוציא לפועל את הסידורים וההכנות האלה נשחת לבו [מרוב] גאוה ונתמלא יהירות בגלל נכסי העולם הזה. [שהיו לו] והוא [התחיל] נוהג זלזול בכח הנצחי החי לעולם, הלא היא יראת א-לוהים ושמירת המצוות. [מרוב] הצלחה נכשל ונלכד בחטאי אביו, שגם הוא נתפס להם על ידי אוצרותיו הנהדרים ועשירותו המופלגה, שלא ידע להשתמש בהם יפה. וביום [חג] חשוב, שחוגגים אותו בתהלוכת-עם, לבש המלך בגד כהונה ונכנס לעזרה להקריב לאלוהים על מזבח הזהב. אולם עזריהו הכהן הגדול ושמונים כהנים אתו עצרו בעדו באמרם, שאסור [לו] להקריב, הואיל ועבודה זו לא הותרה אלא לבני אהרון בלבד. וכשהרימו קולם וקראו שיצא ולא יחטא לא-לוהים, נתכעס ואיים עליהם בעונש מזה, אם לא ישתתקו. אולם עוד הוא מדבר ורעש גדול הרעיש את האדמה והמקדש נתבקע ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת. ולפני העיר, על יד [מקום] הנקרא עין רוגל, נשברה מחצית ההר שבמערב והתגלגלה [למרחק של] ארבעה ריסים ועמדה על ההר שבמזרח, עד שנסתמו הדרכים והפרדסים של המלך. וכשראו הכהנים את פני המלך והם לקו בצרעת, הודיעוהו את דבר האסון וצווהו לצאת את העיר כטמא. והוא מרוב בושה על האסון שקרהו ומשום שלא היה לו פתחון פה עוד, עשה כמצווה עליו ובא על עונשו המצער והמעורר רחמים במדה רבה כל כך בגלל [יהירות] מחשבתו, שעברה חוק אנוש, ובגלל חטאיו לא-לוהים, שנגרמו על ידה. זמן מה ישב מחוץ לעיר וחי חיי הדיוט, ויותם בנו קיבל מידו את השלטון. אולם אחר כך מת מיגון ועצבות על מה שקרה, ושנות חייו שישים ושמונה, מהן מלך חמישים ושתים שנה, ונקבר בודד בגניו"   (קדמוניות היהודים, ספר ט, ג 216-227).

יוספוס מוסיף כמה פרטים משמעותיים שאינם כתובים בפשטי הפסוקים. הכניסה להקטיר קטורת מתרחשת ביום חג חשוב. הוא מאיים על עזריהו הכהן הגדול ושמונים כהנים בעונש מוות אם לא ישתתקו. גם הוא קושר ישירות את כניסתו להקטיר לרעש הגדול והמקדש נתבקע. התיאור משקף באופן נאמן את רוח המקראות והוא מבחינתו סיפור משמעותי במידה כזאת שהזיכרון המדויק של המאורעות נשמר גם עד סוף ימי הבית השני.

בסופו של דבר, מלכות עוזיהו מסתיימת ברעש אדמה אדיר שמעבר לנזקים הישירים שהוא גרם גם מבשר את בואו של מלך אשור ורומז על מציאות החורבן הקרבה ובאה. תוך שכל זה נגרם על ידי ניסיון השתלטות המלך על הכהונה תוך טשטוש ההפרדה הנדרשת בין המלכות לכהונה.

בשיעור הבא נעסוק במלכות יותם בנו של עוזיהו.

 

[1]   ייתכן גם כי הרעש נרמז בישעיהו ט', י"ח; כמוכן ייתכן כי האירועים הקורים בישעיהו כ"ד הם בעקבות הרעש.

[2]   וכך מציעים הרב יואל בן נון והרב בני לאו בספרם ישעיהו עמ' 87-89.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)