תולדות עבודת ה' במזבחות | 114 | איסור הבמות | 90

בשיעור הקודם התחלנו את תיאור מלכות אחז בהתייחסות למציאות הצבאית והמדינית בימיו, כשממלכת יהודה מוקפת באויבים – מן הצפון ארם וישראל צרים על ירושלים, מן הדרום אדום, ומן המערב פלשת. בדברי הימים מופיע תיאור קשה ביותר של המלחמה בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל וארם:

"וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה: וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתָם: וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ: וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן:

וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַה' עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ: וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף ה' עֲלֵיכֶם:

וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא: וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל:

וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן"   (דברי הימים ב כ"ח, ה'-ט"ו).

כזכור הקב"ה בעקבות חטאי אחז מביא עליו פורענות גדולה. ממלכת ישראל וממלכת ארם הורגים ביהודה 120,000 איש, ביניהם מעשיהו בן המלך, עזריקם נגיד הבית, ואלקנה משנה המלך; ושובים מאחיהם 200,000 נשים בנים ובנות וגם שלל רב. הנביא עודד מתגלה לבאים לשומרון ואומר להם כי אמנם בחמת ה' על יהודה הוא נתנם בידיו. אך הוא גם מדבר על לבם להשיב את השביה, כפי שאמנם עושים .

בכל אופן מדובר על מחיר נורא של מלחמת אחים בין ממלכת יהודה לאחותה ממלכת ישראל, כשממלכת ישראל כורתת ברית עם ממלכה זרה – ארם – נגד ממלכת יהודה. במציאות הבלתי אפשרית הזאת נתבונן בעמדתו של הנביא ישעיהו.

במקביל למסע של מלכי ארם וישראל לעבר ירושלים, אנו לומדים מתעודות אשוריות כי ככל הנראה ישנו מסע אשורי של תגלת פלאסר מלך אשור נגד חנון מלך עזה ופלשת. וכך בציר המזרחי רצין מלך ארם עובר דרך הגלעד בדרכו לאילת, ובציר המרכזי פקח בן רמליהו מלך ישראל פונה לעבר ירושלים, ואילו בצד המערבי לאורך דרך הים, תגלת פלאסר מלך אשור פונה לעבר פלשת. כשנערכים למסעם ישעיהו מתייצב מול אחז:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ: יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר: נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל: כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה: כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם: וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ"   (ישעיהו ז', ג'-ט').

הדבר הראשון שאומר הנביא למלך: (וזהו קו עקרוני בהשקפה הנבואית) "השמר והשקט אל תירא", כלומר אל תחשוב שההתמודדות עם האויבים העומדים מולך תלויה במעשים מידיים שעליך לעשות על מנת להשפיע על המציאות המדינית והצבאית. עדיף בשלב זה להשמר, להיות בשקט ולא 'לירוא', ולבטוח בה' שהוא יגן עליך ויושיע אותך.

הוא מכנה את רצין ופקח שני זנבות האודים העשנים האלה. אלו זנבות שאין בכחם ללבות אש ועל כן אין לפחד מהם מפני שהם בקרוב לא יהיו עוד.

לכאורה הכתוב מציין את מטרת המסע: הבקעת ירושלים על ידי פקח ורצין נועדה להמליך בה את בן טבאל, המזוהה על ידי רבים עם שושלת בית טוביה בגלעד. על פי הבנה זאת, טבאל זה, אם ימלוך בירושלים, יאפשר את עקירת מלכות בית דוד והעמדת מנהיג העוין את אשור, דבר שיאפשר בניית קואליציה אנטי אשורית שתשתלט על יהודה וירושלים.

הנביא מבקש לחזק את עמידתו של אחז והוא מבשר כי המלכים המאיימים על מלך יהודה לא יזכו לאריכות מלכותם.

עצם הבאתו של שאר ישוב בנו של הנביא ישעיהו אל הפגישה עם המלך אחז נועדה או רומזת לאחז שאם הוא ימשיך להיכנע יגלו רבים ולבסוף העם יגלה מן הארץ ורק שאר יישוב יישאר ממנו.

לעומת מפלגת בן טבאל, צבא אשור ובראשו תגלת פלאסר מאיימים בעוצמתם. הם בדרכם לפלשת והוא יכבוש בקלות את ממלכות ישראל ויהודה.

עמדת הנביא אינה לא בצד התומך באשורים ולא בצד מתנגדיו, ואף על אחז להימנע מנקיטת עמדה, להישמר ולשקוט ולא לירא. הנביא ישעיהו מנסה לתת אות לאחז:

" וַיּוֹסֶף ה' דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר: שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה: וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה': וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱ-לֹהָי: לָכֵן יִתֵּן אֲ-דֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל: חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב: כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ"   (ישעיהו ז', י'-ט"ז).

הנביא מבשר על הולדת עמנואל כאות ששלח ה' לחזק את כח עמידתו של אחז. באופן מעשי הנביא עכשיו מבשר כי תוך זמן קצר ביותר ישראל וארם יפלו.

אך אחז אינו מוכן לקבל אות מן הנביא "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'". שד"ל מעיר כאן כי לפי פשוטו של מקרא נראה כאילו אחז ירא את ה', ולא מעוניין לנסותו. אבל על פי הטעמים "לא אשאל את ה' ולא אנסנו", כלומר לאחז באמת אין שום עניין לדעת ובוודאי לא לפעול על פי רצון ה'. אין הוא מאמין בדברי הנביא ואין הוא רוצה לשמעם כלל. ומתברר ככל הנראה בשלב הזה כי אחז בעצם מכריע להישען על אשור ולהיכנע לה. הניסוח החד ביותר של עמדה זו מובא בספר מלכים ב:

"וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי: וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד: וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה וְאֶת רְצִין הֵמִית"   (מלכים ב ט"ז, ז'-ט').

הביטוי עבדך ובנך אני מבטא בקשת חסות ושעבוד מוחלט לאשור הן ברמה הצבאית מדינית והן ברמה הרוחנית (כפי שנראה בהמשך). שוב הכסף והזהב הנמצאים בבית ה' יחד עם אוצרות בית המלך הינם פתרון קל עבור המלך על מנת לשחד את מלך אשור. ואכן מלך אשור כובש את דמשק וממית את רצין מלך ארם.

מחד המלך מסרב לגמרי לשמוע בקול ה' ובדברי הנביא לקבל אות מאת ה' ולפעול על פי דבר ה'; ומאידך גיסא, כדי להתמודד עם המציאות הצבאית והמדינית הקשה הוא בוחר להשתעבד באופן מוחלט למעצמה העולמית העולה היא ממלכת אשור.

הנביא מבשר למלך כי ההישענות על אשור תביא בסופו של דבר את אשור לכבוש את ממלכת יהודה:

"יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר: וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים: בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲ-דֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן: וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה: בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ: וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה"   (ישעיהו ז', י"ז-כ"ה).

הנביא מתאר עתה את ההשתלטות של מלכות אשור על ממלכת יהודה.[1] המשל הראשון הוא של נחילי דבורים וזבובים שיופיעו בכל פינה ופינה. הדבורה והצרעה נחשבו לסמל מלכות מצרי. הלכך המצרים הם זבובים ואשור היא הדבורה המעצמה השלטת. מכאן הנביא רומז לכך שכל הניסיונות להישען על מצרים ("מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ" (מלכים ב י"ח, כ"א) בדברי רבשקה לשרי חזקיהו) לא יועילו ואכן אשור תכבוש ותשתלט על המרחב.

הדימוי השני הוא של גילוח. העמים השמיים טיפחו את זקנם ועל כן גילוח זוהי השפלה קשה.

לאחר עזיבת הכרמים וחורבן השדות, הדימוי השלישי מתייחס לכך שהמעטים שיוותרו בארץ יאכלו את החמאה והדבש שיניבו הבקר והצאן ואת הפירות המתוקים שיישארו בארץ.

הדימוי האחרון בפרק ז' מתאר את החורבן שישתלט על הארץ החקלאית המפותחת. צמחיית פרא תהפוך את כל הגידולים לשמיר ולשית, ובנוסף להרס שייגרם על ידי צמחיית הפרא הבקר והצאן ירמסו את היבול החקלאי. כך שבסופו של דבר כל הניסיונות להפוך ברכה חקלאית מן היבול לא יועיל.

הכיבוש האשורי של ממלכת יהודה יהפוך אותה למקום חרב לגמרי. כל המחשבה כי כניעה לאשור תציל את הממלכה לא תועיל כי בפועל היא בעצמה תיהפך לשממה.

בשיעור הבא נמשיך בתיאור עמדת הנביא ישעיהו. אחר כך נבחן את הגורמים הרוחניים שהביאו למצור של פקח ורצין ולמלחמה על המחיר הנורא שלה, ואת ההשלכות הרוחניות הקשות ביותר של הכניעה של אחז למלך אשור.