דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 117 | איסור הבמות | 93

בשיעור זה נשלים את עיוננו בעבודת המולך.

 

המשמעות הרוחנית של עבודת המולך

התורה מזכירה את איסור עבודת המולך באמצע פרשת העריות וכך לשונה: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'"   (ויקרא י"ח, כ"א).

 

מדוע הוזכר איסור העברה למולך במסגרת איסורי עריות

1. תשובה אחת שנותן מדרש הביאור לשאלה זו היא כיוון שהכנענים העבירו באש הן את בניהם והן את בנותיהן שבאו מן העריות, כדי שיחיו ויאריכו ימים.

2. האברבנאל בפירושו לויקרא אומר כך:

"ואמנם אמרו במקום הזה "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" נזכר כאן אע"פ שא"ז מכלל העריות לשתי סיבות. הא' לפי שעבודת המולך היתה ממעשה ארץ כנען כמו העריות אשר זכר שהיו הכנענים פרוצים בהן ולכך באה הזהרתו עם העריות להיותם דברים מיוחדים ומורגלים בארץ ההיא. וב' לפי שהיתה עבודתו ענין זנות והוצאת הזרע לבטלה כמו שכיבה עם בהמה והזכור לכן זכרה אותו התורה בשם זרע שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך כי מפני שהיו נותנים בניהם ובנותיהם לשרוף באש היה כאילו השחיתו דרכם והוציאו זרעם לבטלה כמה שהולידו לריק והפסידו זרעם בידיהם ולכך נזכר כאן"   (אברבנאל ויקרא י"ח, כ"א).

לפי דבריו, העריות והמולך היו שתי עבירות שהכנענים היו פרוצים בהם. בנוסף, העלאת הילדים באש היא כעין הוצאת זרע לבטלה, ולכן מתקשרת לפרשית עריות.

3. הרב הירש בפירושו לויקרא מתייחס לשאלתנו וכך דבריו:

"איסור "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן" וגו' כתוב בין האיסורים על חיי המין: ובודאי יש גם לכך משמעות. הפסוק הקודם סיים אותם איסורים, שהעובר עליהם יכול להוליד ילדים- זרע אדם: ותכלית זו של חיי המין האנושים רמוז, לדעתנו, בתיבת "לזרע" שבפסוק הקודם. לכך נסמך עתה האיסור על עבודת המולך- וזה רעיון הסמיכות: הנה בניך לא נולדו בכח יצר גופני עיוור אלא הם נולדו בחירות מוסרית: וכן יהיו גם בחייהם: אל יהיו משועבדים לכח הגורל הפיזי, המגריל עליהם בעיוורון. שהרי הורתם היתה תחת השגחת ה' והדרכתו: וכן יהיו בכל תכלית חייהם ואושרם: יהיו נתונים להשגחת ה' והדרכתו, המביאה את האדם לקראת הישע המוסרי. "אני ה'"- אומר ה' על בניך: אני א-לוהי החסד והרחמים: ואני מברך ומשלים את העתיד האדם בחיים של חירות מוסרית: ולי יהיו בניך, לי תחנכם, לי תמסרם, ובדרכי תוליך כל אחד מהם, הנח לי להביא כל אחד לתכליתו על פי דרכו – לא תתן מזרעך "לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'"   (רש"ר הירש ויקרא י"ח, כ"א).

ברור על פי כל הדעות כי אין מדובר על גילוי עריות במובן הקלאסי המקורי של המילה.

 

העקדה ועבודת המולך

התורה מתייחסת לחומרת האיסור וקובעת כי עונשו כרת. זהו חטא כה חמור, עד שירמיהו מביא אותו כסיבה מרכזית לחורבן העיר. במובנים מסוימים אכן יש בעבודה זו צדדים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שלושת הסיבות המרכזיות לחורבן העיר והמקדש:

עבודה זרה- גמרא (סנהדרין סד.) מובאת מחלוקת אם זוהי עבודה זרה ממש או סוג של כישוף.

גילוי עריות – האיסור נכלל בפרשת עריות, וייתכן שניתן להסביר זאת על פי דברי האברבנאל כי שרפת הילד מחללת למפרע את ההתקשרות עם אמו.

שפיכות דמים- חז"ל והראשונים נחלקו אם עובדי המולך אכן שרפו את הילדים באש או שמא רק העבירו אותם על האש בין שתי מדורות. הרמב"ן בפירושו לתורה מביא ראיות חזקות מאד כי מדובר בשרפה ממש.

מהו, אם כן ההבדל בין שרפת הילדים למולך לבין הציווי בעקדה להעלות את יצחק לעולה?[1] מסתבר שיש כמה הבדלים.

ראשית, יש להביא בחשבון את מסקנת העקדה, שהיא כאמור ברורה: הקב"ה אינו מעוניין בקרבן אדם, וקרבן כזה לא הותר בתורה כלל, לשום מטרה שהיא.

שנית, בעקדה היה ציווי של הקב"ה בעוד שעובדי המולך עשו את הדבר מרצונם.

שלישית, יש הבדל יסודי בין המעשים מבחינת התפיסה העומדת מאחוריהם. תפיסת הקרבן האלילית, יסודה בהבנה שהאל אכזר ועל מנת לפייס אותו יש לשלם במחיר היקר מכול – בילדים.

תפיסת הקרבן בתורה שונה לחלוטין, ועניינה בקִרבה העילאית לקב"ה, אם לשם כפרה על חטא ואם לשם שבח ותודה. משמעות הקרבן בתורה היא עילוי המציאות אל מקורה, חיבור בין הגשמי לרוחני, ולכן מגמתו שונה בתכלית מזו של הקרבן האלילי: אהבה ולא פחד, דבקות ולא אימה, קרבה בלתי אמצעית ולא ניכור.

בהקשר זה מעניינית דרשת חז"ל על ירמיהו י"ט, ה':

"וכתיב "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו י"ט, ה'): 'אשר לא ציויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה  (מלכים ב ג', כ"ז) 'ולא דברתי' – זה יפתח, 'ולא עלתה על ליבי' – זה יצחק בן אברהם"   (תענית ד.).[2]

ומבאר רש"י על אתר:

"שלא תאמרו הלא ציוה כמו כן הקב"ה ליפתח ומישע ואברהם, כי מעולם לא ציויתי למישע לשרוף את בנו באש... ולא עלתה על ליבי זה יצחק בן אברהם, כלומר שאף על פי שציויתי לו מעולם לא עלתה על ליבי לשחוט בנו אלא לנסותו..."   (רש"י תענית ד.).

חז"ל מדגישים את העובדה שגם מתחילה לא התכוון הקב"ה שאברהם ישחט את יצחק (ועל כן יש לחפש את הסיבות לניסוחו הקטגורי של הציווי המקורי, כפי שעשינו לעיל).

 

מהות העבודה עצמה

1. אברבנאל כותב כך:

"כי היה עניין העבודה ההיא לשמש המושל על האש. ולהיות השמש כמלך בין הכוכבים והגדול שבהם היה נקרא אצלם מולך מפני ממשלתו ונקרא גם בשם בעל כי הוא אדון ובעל ההויות ומאשר היה השמש מושל ביסוד האש והוא כלי פעולתו היו העובדים אותו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם אשר בכחו נולדו להם באש כאילו יאמר ממך הכל ומידך נתנו לך"   (אברבנאל ויקרא כ', א').

2. הרמב"ם כותב במורה:

"שני דברים חביבים במיוחד על האדם ילדיו ורכושו החומרי. בסביבה אלילית, יכול היה כחן של עבודה זרה לשכנע את המאמין כי אם יוותר על אחד מילדיו ויעלה אותם לקרבן, יזכהו האליל בעושר גשמי ויברך את שאר ילדיו בבריאות"   (מורה נבוכים חלק ג', לז).

3. הרב הירש מתייחס למשמעות העבודה בפירושו לשני איזכורי המולך בויקרא:

"משום כך על כורחנו אנחנו אומרים, שאין מדובר כאן בפשטות בעזיבת ה' ובפניה לאליליות; אלא עבודת המולך היא סטייה פושעת, המביאה את האליליות לתחום עבודת ה'; ודווקא משום כך יש בה כדי לחלל את ה' ולטמא את מקדשו...

"נעמוד תחילה על משמעות השם "מולך". משקלו איננו כשל "מלך" ומכאן שאין הוא שם של אישיות. אלא הוא שם מופשט – כעין קדש, גדל. אין הוא מציין את השליט והמושל אלא את השלטון והממשלה. משום כך נראה לנו שהוא מבטא את מושג הכח העליון השולט בעולם. המולך הוא כח הגורל של השקפת העולם האלילית. הוא המזל, השולט בעולם ככח עליון.

"ואף האלים לא יכלו לשנות את המזל- שהרי אף הם לא יכלו להימלט מגזרתו. כך תתבאר ההלכה המעוררת תמיהה. "מקצת זרעו ולא כל זרעו"... כך הקדישו חלק מהילדים ל"גזירת הגורל". ושעה שהעבירו אותם בין הלפידים, היו מפקירים אותם להשפעתו העיוורת- לשבט או לחסד. בשכר זה קיוו לקיים בידיהם את השאר.

"אמונת המולך ב"גזירת הגורל" יכולה להתפשט גם בין המתיימרים להאמין בה'. ואף השקפות הרווחות בימנו מוכיחות כן. אך אותה אמונה מעידה על אחת משתי אלה. או היא מפקיעה את כח השליטה מידי הא-ל היחיד המושל בחסד ובמשפט. או היא הופכת גם אותו לאל אלילי שעינו צרה בברואים. בין כך ובין כך כבר נתבטלה דעת ה' בטהרתה. כבר נתחלל המקדש המשפיע ברכה – לא בשכר השמדה אלא בזכות התקדשות ושמיעה בקול ה'"   (רש"ר הירש ויקרא י"ח, כ"א).

"כבר אמרנו בפי' לעיל י"ח, כ"א: עבודת המולך אין בה משום המרת עבודת ה' באליליות. אלא העובד את המולך מאמין בכח הגורל העוין את האדם. הוא ירא מכח זה ומכפר את פניו- בצד ה' ואף במסגרת אמונת ה'. וכך נבין את חומרת עונשו של חטא זה.

"העובד עבודה זרה פונה לעורף ה' ולמקדשו. הוא נצמד לרע- אך לא פגע בטהרת המקדש. אף הוא לא כפר באמיתות שם ה'. הווה אומר: לא כפר באמת של רעיון ה', הנשמר בדעתו ובהודאתו של האדם. ואילו העובד את המולך טוען שעודנו בתחום המקדש ודעת ה' שעה שהוא נכנע לכח הגורל. ולפיכך הוא מטמא את מקדש ה' ומחלל את שם קדשו.

"מקדש ה' מבטא שהאדם כולו בגורלו ובמעשיו משועבד רק לה' ולתורתו בלבד. ושלום האדם תלוי רק בקיום מצוות התורה. ואילו אמונת המולך מייחסת השפעה לכח המולך בצד ה' ובצד תורתו. אף ה' ותורתו אינם יכולים להתגבר על אותה השפעה. ויש לירוא מפני כח המולך למרות כח ה' ותורתו"   (רש"ר הירש ויקרא כ', ג').

האברבנאל מתייחס לזיקה בין המולך לשמש מפני ממשלתו שהיה מושל ביסוד האש והיו מעבירים את הילדים באש אשר בכוחו נולדו להם באש. הרמב"ם מזכיר את התפיסה האלילית לפיה אם יעלה אחד מילדיו לקרבן יזכה האליל בעושר גשמי ויברך את שאר ילדיו בבריאות.

הרב הירש מבין את המולך ככח העליון השולט בעולם. וכשהעבירו את הילד בין המדורות היו מפקירים אותו. המקדש מבטא שהאדם שלו ומשועבד רק לה' ולתורתו; ושלום האדם תלוי רק בקיום מצוות התורה.

 

נבואת ירמיהו בגיא בן הינום

להשלמת עיוננו בעניין עבודת המולך נעיין בנבואה בה ה' מתגלה לירמיהו כמבואר בפרק י"ט:

"כֹּה אָמַר ה' הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים: וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ: וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו: יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם: וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה: וּבַקֹּתִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ: וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם: וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר: כֵּן אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת: וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים:

"וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל כָּל עָרֶיהָ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרָי: וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה' אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה'"   (ירמיהו י"ט, א'-כ', ב').

נבואה זו נאמרת ככל הנראה בימי המלך יהויקים. הנביא מצטווה לקנות בקבוק יוצר חרש ולצאת אל גיא בן הנום אשר פתח שער החרסית. הוא מתייחס לעבודה הזרה באותו המקום. הכתוב מזכיר במות הבעל ששימשו לשרוף את בניהם באש. המקום יקרא גיא ההריגה. הנביא מצטווה לשבור את הבקבוק, ומשמעות המעשה שה' ישבור את כלי היוצר. שבירת בקבוק חרס אין לה כל תקנה לא ניתן לרפא שבר זה. פירוש הדבר שאין עוד אפשרות למנוע את חורבנה של ירושלים.

זוהי נבואת חורבן קשה ביותר והיא נאמרת לא במקרה בגיא בן הינום בזיקה ישירה לשריפת הבנים באש במקום הזה.

בהמשך דבריו, הנביא עולה מגיא בן הינום אל חצר בית ה' והוא חוזר שם על דבריו על חורבן העיר. פשחור בן אִמֵּר הכהן בשמעו את דברי הנביא מכה את הנביא בעקבות דבריו.

באופן סמלי המעבר מגיא בן הינום למקדש מבחינתו של הנביא הוא מעבר מקצה לקצה. חז"ל זיהו את גן העדן בהר המוריה ואת הגהינום בגיא בן הינום. ישנו כאן סוג של מעבר מן הגהינום הנמצא בגבולה של ירושלים לגן העדן בו המקדש הנמצא בליבה של ירושלים. והנביא עצמו קרוע כל חייו בין שני אלו, בין דבר ה' הבוער בו, בין המקדש וגן העדן לבין הגיהנום בו שורפים את הילדים למולך.

מעניינים שמות הנחלים המקיפים את ירושלים. נחל קדרון, גיא בן הינום (ולפי חלק מן המקראות גיהנום) ועמק רפאים, כשהלב המקדש הוא גן העדן וההיקף קשור לגיהנום. שמו של הנחל נדרש בזיקה ישירה לשריפת הבנים בו וכך לשון המדרש:

"...שקולו של תינוק היה נוהם מכח האש. דבר אחר שהיו העומדים נוהמים ואומרים לך יהנה לך יערב לך יבסם לך. לכך נקרא בן הנם"   (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רע"ז).

הגמרא בעירובין מזהה את פתחה של הגהינום בגיא בן הינום

"שתי תמרות יש בגיא בן הנום ועולה עשן מביניהן... וזוהי פתחה של גהינום..."   (עירובין יט.).

הנחל נקרא גם "גיא התופת" כמפורש בירמיהו ז', ל"ב; מלכים ב כ"ג, י'; ובישעיהו ל', ל"ג: "תפתה". רד"ק מבאר את משמעות המילה תופת:

"תופת מלשון תופים כי היו מנהמין שם בתופים שלא ישמע אביו קול הנער וירחם עליו [בזיקה למולך]"   (מלכים ב כ"ג, י').

שם נוסף של הנחל הינו גיא ההריגה, בירמיהו ז', ל"א-ל"ב; ירמיהו י"ט, ו'.

 

שריפה וקבורה

להשלמת התמונה ברצוננו לדון בהבדל בין שריפה לקבורה. הרב טיקוצ'ינסקי בספרו גשר החיים עוסק בסוגיה זאת:

"כדי לקבל מושג כלשהו מטעם מצות הקבורה באדמה ומההשוואה לצמיחת הצמח של החיטה עלינו להתבונן בהבדל בין רקבון לשריפה. רקבון של צמח או בעל חיים עושה דומן, זבל ואילו שריפה משאירה רק דשן. ההפרש בדין דומה לדשן גדול מאוד.

"הרקבון עושה דומן לא כילה ולא הפך כל חומרי היסודות של הצמח או של בעל החיים. כולם נשארו בלי שינוי יסודי ורק נתפרדו וכל אחד ואחד מהם שואף וחוזר למקום מקורו- כי על כן הם מצמיחים ומחיים שוב גם את עצמם ובזמן שהרקבון עושה את הדומן בתוך האדמה, כשניתן החיטה באדמה, לא רק שחוזר כל יסוד לתחיה אלא גם מצמיח ומחיה את עצמו הרבה יותר משהיה בתחילה (ודוקא הרקבון הוא המצמיחו ומגדלו ומרבהו).

"השריפה לעומת הריקבון, עושה דשן והיא מכלה ומשנה את החומרים שינויים יסודיים. רובם נהפכו לאדים אויריים וכאילו עלו השמימה ואינם עוד על הארץ. כל יסודותיו, החמצן, המים, החנקן, הפחמן, לא נשאר מהם שריד ופליט על הארץ ומכל חומריו נשארו רק חלקים עפרוריים והם אחוז קטן, קרוב ל-20 אחוזים מכל החומרים שהכיל הצמח והאחוז הזה הוא הדשן- ואין בכוחו להצמיח עצמו. הוא יכול רק לסייע במקצת להצמחת אחרים".

"המשנה באהלות ב': "מלא תרווד רקב מהמת מטמא באוהל ואילו אפר מת שנשרף אין מטמא" ועל כך אומרים המקובלים הטומאה שואפת לנרתיק ששימש לקדושה ואפר מת שנשרף אין לו טומאה וממילא אין בו עוד מקדושת הנרתיק"   (גשר החיים חלק ב', פרק י"ז, ע' קיז).

על פי הסבר הרב טיקוצ'ינסקי יש בקבורה מעין "זריעה" במובן שהחומרים הכימיים של הגוף מתמזגים עם האדמה ומחיים אותה ואת עצמם. בכילוי הגוף על ידי שרפה נמנעת האפשרות הזאת של המשכיות.

דבר זה מתקשר לתיאור עתידו של המקום, בו יפלו בני העיר לפני אויביהם ונבלתם תהי למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ (ירמיהו י"ט, ז'), קיום נבואת התוכחה הקשה כל כך המוזכרת בתורה (דברים כ"ח, כ"ו ועוד).

ועל כן, כשהנביא ירמיהו מבשר על כך שבגיא זה יהיו גוויות מונחות כנבלות למאכל לעופות ולבהמות, יש בעניין זה צד של מידה כנגד מידה. כשם שלא אפשרתם את המשכיות קיומכם על ידי הריגת בניכם ושריפתם באש, כך גם אתם לא תיקברו ולא יהיה לכם כל המשך.

 

הרחבנו מעט בסוגיית עבודת המולך בשני השיעורים האחרונים משתי סיבות:

האחת שאחז הוא המלך הראשון המחדש עבודה זו בירושלים בגבול העיר בגיא בן הינום. אמנם יחזקיהו מתקן זאת, אך העבודה מתחדשת בימי מנשה (ומבוערת בימי יאשיהו והעבודה מתחדשת בימי יהויקים).

השנייה, על פי נבואת ירמיהו י"ט, בימי המלך יהויקים עבירה זו – הכוללת ברובה את שלושת העבירות החמורות של התורה – הינה סיבה מרכזית לחורבן העיר ולא ניתן יהיה לתקן עוד. לאחר שתארנו את חומרת העבודה הזאת, אנו מבינים מדוע הקב"ה נתן את אחז וממלכת יהודה לרצין מלך ארם.

 

[1]   גם העלאת בנו של מואב לעולה על החומה, מתוך ציפייה שהדבר יביא לניצחון, הביאה קצף גדול על ישראל (מלכים ב ג', כ"ז).

[2]  מופיע גם בילקוט שמעוני ירמיהו רמז ש'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)