תולדות עבודת ה' במזבחות | 126 | איסור הבמות | 102

בשיעור הקודם עסקנו בפשטי הפסוקים בעניין מחלתו של המלך חזקיהו שהיא במובנים רבים מחלת ממלכת יהודה כולה. בשיעור זה ברצוננו לעיין בפרשנות חז"ל את המתרחש בין המלך חזקיהו לבין הנביא ישעיהו כפי שהדבר מבואר בברכות י. ובביאורו של הרב קוק על הגמרא הזאת בפירושו עין איה. התבוננות זאת מאפשרת לנו להבין את המשמעות העמוקה של המפגש בין מלוכה לנבואה.

חז"ל מבארים את המחלוקת בין המלך:

"אמר רב המנונא: מאי דכתיב: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר" (קהלת ח', א')? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו; חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי [=יבוא ישעיהו אלי], דהכי אשכחן באליהו [=שכך מצאנו באליהו] דאזל לגבי אחאב [=שהלך לאחאב], שנאמר "וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב" (מלכים א י"ח, ב'); ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי [=יבוא חזקיהו אלי], דהכי אשכחן [=שכך מצאנו] ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע [=שהלך לאלישע]; מה עשה הקב''ה – הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה! "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב כ', א'; ישעיהו ל"ח, א') מאי "כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" מת אתה עולם הזה ולא תחיה לעולם הבא; אמר ליה: מאי כולי האי [=מדוע כל כך נורא]? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה; אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו [=ראיתי ברוח הקודש, שיצאו ממני בנים שאינם ראויים] אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך [=למה לך לעסוק בנסתרות]? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד [=מה שאתה מצווה עליך לעשות], ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד [=ומה שטוב לפני ה' הוא יעשה]; אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו [=עכשיו, תן לי את בתך, אולי תגרום זכותנו המשותפת שיצאו ממני בנים ראויים]; אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה (שתמות); אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י.).

ישנם כאן שני צדיקים וכל אחד מהם ציפה שהשני יכבד אותו בבואו אליו. הקב"ה הביא ייסורים על חזקיהו ואמר לנביא ישעיהו ללכת לבקר את החולה. על פי חז"ל הסיבה לפיה על חזקיהו למות הינה כי הוא לא עסק בפריה ורביה. המלך מסביר כי הוא לא עסק בפריה ורביה מפני שהוא ראה ברוח הקודש כי יצאו ממנו ילדים לא הגונים. עונה לו הנביא כי על המלך לעשות מה שהוא מצווה ואין לו לעסוק בנסתרות. המלך מציע כי הנביא יתן לו את בתו ואולי תהיה זכות משותפת למלך והנביא כאחד שיצאו מהם בנים ראויים. אלא שהנביא אומר כי הגזרה נגזרה שימות ואין לשנות דבר. לכן אומר המלך לנביא "כלה נבואתך וצא וכך מקובל מבית אבא שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

תחילה נראה כי היות ומנשה יורש את מלכות חזקיהו בגיל שתים עשרה, הוא ככל הנראה נולד שלוש שנים לאחר המחלה ולכן לא היה לו בן לפני מחלתו. אמנם המלך מנשה מלך חמישים ושתים שנה, ואכן בתקופה ארוכה זו נמחק כל זכר לתיקוני חזקיהו.

בין חזקיהו המלך לישעיהו הנביא בביאורו של הרב קוק את דברי חז"ל בגמרא בברכות י.

כדרכו הרב קוק מבאר באופן נפלא את דברי חז"ל בברכות. נביא את עיקר פירושו בעין איה ואחר כך נוסיף לדברים:

"קלו. דרש רב המנונא, מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקי' אמר ליתי ישעי' לגבאי כו' וישעי' אמר ליתי חזקי' גבאי וכו'.

"כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה... ע"כ ישעי' חרד פן בבחרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך. והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק, דהיינו שלפי המראה החיצוני תהי' למלוכה רוממות על הנבואה למען חזק המשרה והעז הלאומי, אבל להחודר בפנים הדבר יראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית. זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך. להורות שלפעמים חובה להכניע ההשקפה הזמנית מחסן הלאומי בהתנגדה לתעודה נצחית. והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע״י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטובה, ומאהבה ילך בה לכשיתגבר עליו יצרו הטוב...

"קלז. ויבא אליו ישעי' וגו' משום דלא עסקת בפרי' ורבי'. א"ל משום דחזאי לי ברוה"ק דנפקי מנאי בנין דלא מעלי, א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו'.

"חזקי' כמלך שלפניו דאגת ההוה, חרד מאד למצב ההוה של העם. כאשר ברוח אלקים שעליו ראה כי אם יוליד בנים יהיו משחיתים, הלא יוכלו להשחית מאד לעם בשבתם על כסא המלוכה. אמנם ישעי׳ אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך. כי הנבואה משקפת על המצב הנצחי של העם, שימי דור אחד כאין נחשבו. הלא בהפסק המלוכה ונפול הכסא מהמשפחה המולכת, תוכל לבא נפילה נצחית קימת. והמכשול של מלך אחד רשע שיצא מזרע אשר בחר ד', זה יעבור, כי לסוף יכון הכסא בצדק ומשרים. ע"כ אין לך לסמוך להפסיק שלשלת הנצחית, בשביל ההשקפה הזמנית אף שבאה מרוה"ק"

הרב תחילה מנתח את הדיון בין חזקיהו המלך לישעיהו הנביא ומוציא אותו לגמרי מויכוח על כבוד אישי של כל אחד אלא מעלה אותו לדיון הרבה יותר מהותי מהו היחס המתוקן בין הנבואה למלכות.

ייעודה של הנבואה הוא למלא את הצרכים הנצחיים של האומה מתוך מגמה שתזכה לקיום לאומי תמידי בעתיד, ואילו כוחה של המלוכה היה להנהיג את העם בחיים הלאומיים בהווה. מטבען של שתי המהויות הללו שפעמים הנהגות לשעה פוגמות בקיום לעתיד ופעמים להיפך כשהעיסוק בהווה הוא נחלש, הדבר הזה מוסיף בראייה לעתיד עוז וגבורה. ולא ראוי שתהיה הטיה קיצונית רק לכיוון אחד כי הדבר מזיק וקשה. הקב"ה מצידו דואג תמיד לאזן בין כח הקיום הנצחי והזמני. ישעיהו הנביא חרד מהעדפת כח המלוכה על כח הנבואה ולחזקיהו המלך היה חשש הפוך והקב"ה הטיל פשרה ביניהם כך שיהיו שני הכוחות שקולים באופן מדויק ועל כן לפי המראה החיצוני תהיה למלוכה רוממות על הנבואה על מנת לחזק את העוז הלאומי. אמנם, לפי ההתבוננות הפנימית המלך נכנע בהנהגתו הזמנית מפני הטובה הנצחית הנבואית. ואמנם בפשרה של הקב"ה, באופן גלוי ישעיהו הנביא הוא זה שהלך למלך חזקיהו.

דעת הרב קוק תואמת את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים לפיו ישנו יתרון למלך על הנביא בהנהגה חיצונית; אף על פי כן, בשבתו בביתו יהושפט מלך יהודה היה עומד מכסאו כשהיה רואה תלמיד חכם ואומר לו רבי רבי מרי מרי.

בביאורו את עניין דעתו של חזקיהו לגבי הימנעותו מפריה ורביה, מסביר הרב קוק כי לפני חזקיהו היתה דאגה של ההווה והוא היה חרד על מצב ההווה של העם. מאידך, בראיה הנבואית של ישעיהו דור אחד לא נחשב. אפילו אם היה קם מלך רשע אחד הוא יעבור לבסוף.

בשיעור הבא נמשיך להתבונן במלכות חזקיהו ונעיין בביקור המשלחת מבבל את חזקיהו החולה.