תולדות עבודת ה' במזבחות (קכ) – איסור הבמות (צו)

  • הרב יצחק לוי

לאחר עיסוקנו במלכות אחז ובעבודת המולך נעבור בשיעור זה לעיין במלכותו של חזקיהו. על מנת לקבל תמונה כוללת של ימי חזקיהו עלינו לעיין בפרקים במלכים ב י"ח-כ', בדברי הימים ב כ"ט-ל"ב וכן בנבואות רבות בספרי ישעיהו ומיכה.

למרות שאין כרונולוגיה מסודרת של פרקי חזקיהו, ניתן להבחין בה בפרקי זמן שונים. נתבונן באירועים של התקופה הראשונה.

 

התקופה הראשונה של מלכות חזקיהו

מלכות חזקיהו מציגה כבר מראשיתה (בייחוד על פי התיאור בדברי הימים) תפנית מוחלטת בהשוואה למלכות אחז.

מהפכה בקנה מידה שכזה (כפי שנסקור מיד) ובשלב כה מוקדם ("בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן", דברי (הימים ב כ"ט, ג')) מלמדת על תכנון מוקדם נחישות והתמדה וסביר להניח שהנביא ישעיהו היה מעורב בה.

 

חנוכה מחודשת של בית ה' (דברי הימים ב כ"ט)

בשיעורים הקודמים ראינו כי אחז הכניס עבודה זרה למקדש וסגר את בית ה'. חזקיהו פותח מחדש את בית ה' כבר בראשית מלכותו, מעשה שהיה כרוך בכמה וכמה פעולות: הוצאת הנידה מן הקודש, טיהור הבית וההיכל והוצאת הטומאה לנחל קדרון, וטיהור הכלים וקידושם מחדש. הכתוב מעיד על המהירות שבה נעשה הכל: "כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר" (דברי הימים ב כ"ט, ל"ו).

במקביל מבער המלך את העבודה הזרה שהשתרשה בערי יהודה ובישראל, ואז מחודשת עבודת המקדש: עבודת הכהנים והלווים, המשמרות והמעמדות, והבאת התרומות והמעשרות לבית ה' (דברי הימים ב כ"ט, ל"א).

הזכרנו כבר בעבר כי ביעור עבודה זרה מן המקדש נעשה בדרך כלל בנחל קדרון, ממזרח למקדש.

 

פסח לה' (דברי הימים ב ל')

במסגרת כריתת הברית המחודשת עם הקב"ה נבחר חג הפסח כמועד המתבקש לאחד מחדש את שתי הממלכות, ישראל ויהודה יחדיו, סביב עבודת ה' במקדש בירושלים. המלך שולח שליחים ואיגרות לכל ישראל, מדן ועד באר שבע, לשוב לעבוד את ה' יחדיו במקדש בירושלים ולעשות את הפסח.

הכתוב מעיר כי מועד עשיית הפסח נדחה:

"וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי: כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם"   (דברי הימים ל', ב'-ג').

"וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה': וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם: כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַה': כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד"   (דברי הימים ל', ט"ו-י"ח).

ברור מן הכתוב כי הפסח נדחה מפני הטומאה, אך נחלקו חכמים (סנהדרין יב.-יב:) באשר לטיב הדחיה. על דרך הפשט, החודש השני הוא חודש אייר, כלומר, המלך דחה את הפסח הרגיל ועשה פסח שני בלבד. וכן דעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון (שם). ברם, חכמים אחרים מבינים כי היה זה אדר שני, וחזקיהו התפלל לכפרה כיוון שעיבור מפני הטומאה הוא מפוקפק או מפני ש "עיבר ניסן בניסן" (שם, פסחים ד', ט') ו"אין מעברין אלא אדר" (סהנדרין שם).

מכל מקום, מגמתו של חזקיהו בעשיית הפסח הייתה לאחד מחדש את העם כולו, ובפרט את מלכות ישראל, סביב המקדש בירושלים. ייתכן שבדרך זו גם ביקש המלך להשוות מחדש את לוחות השנה של שתי הממלכות שירבעם יצר ביניהם פער מכוון כשבדה חודש מליבו (מלכים א י"ב, ל"ג), וכך יחוג העם כולו את הפסח באחדות – בתאריך משותף אחד.

חז"ל בברייתא (פסחים נו.) מתייחסת למעשה הזה של חזקיהו ואומרת כי חזקיהו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו. מקובל על פי ההלכה כי מעברין את חודש אדר על מנת לקיים את דברי התורה בדברים: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח" (דברים ט"ז, א'. על פיהם חג הפסח צריך להיות באביב, דבר התלוי בשנת החמה.

חז"ל מבארים כי חזקיהו קידש את ראש חודש ניסן והתחרט על כן עשה את החודש לאדר שני. מעשה זה מתפרש אצל חז"ל כעיבור ניסן בניסן.

הברייתא מציינת שלושה דברים שעשה חזקיהו המלך והודו לו עליהם:

א. גרר את עצמות אביו על מיטה של חבלים.

ב. כיתת נחש הנחושת.

ג. וגנז ספר רפואות.

שלושת המעשים הללו של חזקיהו מבטאים את השינוי הדרמטי שחזקיהו מתכוון לעשות במלכותו בהשוואה לימי אחז. נתייחס עתה לכל אחד מן המעשים.

 

גרירת עצמות אחז על מיטה של חבלים

חזקיהו ביזה את אביו בכך שהוציאו לקברו על מיטה של חבלים ולא במיטה הראויה למלכות (מיטת זהב וכסף), וכן גרר את המיטה דרך בזיון במקום לשאת אותו על שכמי העם המתאבל. חזקיהו עשה כן כדי שתהיה לאביו כפרה על ידי בזיון זה, וכדי שמתוך כך יתייסרו הרשעים ההולכים בדרכו של אחז ויתקדש בזה שם שמים.

מותו של אחז מתואר במלכים ב: "וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד" (מלכים ב ט"ז, כ'). נוסח זה דומה לתיאור המקובל בספר מלכים לגבי רוב מלכי בית דוד.

הניסוח בדברי הימים ב הוא: "וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִקְבְּרֻהוּ בָעִיר בִּירוּשָׁלִַם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר הקבורה על פי דברי הימים איננה בחלקת מלכי בית דוד אלא בקבר ללא כל ייחוס, בחלקה של אנשים שזהותם לא ידועה וככל הנראה לא באים לבקרם. סביר להניח כי במעשה זה חזקיהו התייעץ עם הנביא ישעיהו. המגמה היא להראות לכל תושבי ירושלים וממלכת יהודה כי נסתיימה תקופת אחז – תקופה של עבודה זרה בתוך המקדש, תקופה של עבודת מולך בה נשרפים ילדים בגיא בן הינום, תקופה של ניתוק המלך מן הנביא ומן התורה, בה בפועל נסגר בית ה'. באופן מעשי, בהקשר לקבורת אחז ישנה כאן אמירה לפיה כבוד ה' עומד מעל לכבוד אב. כשאב זה מעל בה' (דברי הימים ב כ"ח, י"ט-כ"ב) והכעיס את ה' א-לוהי אבותיו (דברי הימים ב כ"ח, כ"ה).

 

כיתות נחש הנחושת

הכתוב במלכים אומר כך:

"הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: בַּה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָּמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"   (מלכים ב י"ח, ד'-ו').

הנביא מתאר כאן שינוי דרמטי בהנהגתו של חזקיהו בהשוואה לאחז. השבתת במות, שבירת מצבות, כריתת אשרה וכיתות נחש הנחושת מחד ובטחון בה' (מה שאין אצל אף מלך אחריו), דבקות בה' ושמירת מצוותיו.

אנחנו נתייחס תחילה לכיתות נחש הנחושת.

לקראת סוף הארבעים שנה כשהיו ישראל במדבר דיברו העם נגד ה' ונגד משה. ה' מעניש אותם ושולח בהם נחשים ארסיים ורבים מתים. לאחר שהתחילו לחזור בתשובה, ה' אומר למשה לעשות שרף ולשים אותו על מוט גבוה כדי שמי שהנחש נשכו יביט בו ויתרפא.[1] משה עשה את הנחש מנחושת:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"   (במדבר כ"א, ח'-ט').

כלומר נחש זה הוא כמרפא מאת ה' לנשוכי הנחש שהביטו אליו במדבר. סביר להניח כי מימי משה ועד ימי חזקיהו היה בבית המקדש סוג של טס נחושת בצורת נחש. טס זה היה שמור בידי הכהנים בירושלים. אומר על כך רד"ק כי: "והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן" (רד"ק מלכים ב י"ח, ד'). הרד"ק מבאר בהרחבה בפירושו למלכים את עניין נחש הנחושת וכך דבריו:

"וכתת נחש הנחשת – יש מרז"ל שאמרו שוחק וזור' לרוח כי היה אסו' בהנא' ומהם אמרו כי לא היה אסור בהנא'... ובדין הוא נמי דכתותי לא הוה צרי' אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל בתרי' עמד וכתתו:

"כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטירים לו – מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר ע"ג עד הימי' ההמ' שמלך חזקיהו היו בני ישראל מקטרי' לו כיון שמצאו כתו' ורא' אותו וחי היו חושבי' כי טוב הוא להיו' אמצעי ולעבוד אותו והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאש' בערו שאר הע"ג מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש והיו מניחים אותו לזכרון הנס וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער הע"ג כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לע"ג אף על פי שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו ורבותינו ז"ל אמרו אפשר בא אסא ולא בערו בא יהושפט ולא בערו והלא כל עבודת גלולים שבארץ יהודה אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:

"ויקרא לו נחשתן – דרך בזיון כלומר אינו אלא נחשת מה כח יש בו להרע ולהטיב בעת שכתתו קרא לו כן אמר להם לישראל איך יעלה בלב אדם כי זה יועיל כי אינו אלא נחשת ותוספת הנו"ן להקטינו כמ"ד האמינון וי"ו נו"ן אישון שבתון וי"ת והיו קרן ליה נחושתן כלומר ישראל שהיו עובדים אותו היו קורין אותו נחשתן"   (רד"ק מלכים ב י"ח, ד').

בתחילה רד"ק דן במחלוקת בחז"ל ביחס לשאלה אם הנחש אסור היה בהנאה אם לאו (עבודה זרה מג:-מד.) והוא מסביר שברגע שחזקיהו ראה שישראל טעו אחריו עמד וכתתו. בהמשך הוא מסביר כי אסא ויהושפט שביערו כל עבודה זרה לא בערו את הנחש כי לא היו עובדים ומקטרים לו, והם הניחו אותו לזיכרון הנס. אלא שבימי אחז כן עבדו אותו כעבודה זרה ועל כן החליט שטוב לבער אותו וישכח הנס. הקריאה "נחושתן" נועדה לבזות אותו ולהבהיר שהוא אינו אלא נחושת ואין בו כל כח, להרע ולהיטיב.

אם כך, חזקיהו כיתת את נחש הנחושת. אמנם הנחש נמצא מאות בשנים במקדש, אך משמעות המעשה הזה היא שהמלך מסיר כל פולחן שאינו קשור באופן ישיר לעבודת ה'. יש להזכיר כי הכנסת פולחן אשורי על ידי אחז לבית ה' ללא ספק השפיעה על זיקת כלל העם לקב"ה, וכוחה של עבודה זרה נתנה את אותותיה בכל. המגמה במעשה זה הינה להחזיר את עם ישראל לאמונה ולבטחון ישיר בקב"ה ללא כל אמצעים אחרים.

 

בשיעור זה התחלנו את עיוננו בחלק ממעשיו הראשונים של חזקיהו שיש בהם שינוי עצום ודרך חדשה על רקע מלכות אחז אביו. בשיעורים הבאים נמשיך לדון בעזרת ה' במלכות חזקיהו.

 

[1]   על פי המשנה: "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים" (ראש השנה ג', ח').