תולדות עבודת ה' במזבחות (קלא) – איסור הבמות (קז)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם ראינו את יחסו המאוד תקיף של הנביא ישעיהו לברית שנכרתה על ידי חזקיהו עם מצרים. בישעיהו כ"ב בין המשאות של הנביא על העיר מופיע כאן משא גיא חזיון. בהמשך הפרק (בפסוק ט') מוזכרת עיר דוד, ואילו בפסוק י' מוזכרת ירושלים ומוזכרים מקומות המצויים בתוך ירושלים הקדומה ועל כן ברור כי פרק זה מכוון אל ירושלים.

הפרק מתאר הכנות למצור, ככל הנראה ההכנות של המלך חזקיהו מפני מצור אפשרי של סנחריב מלך אשור. הזכרנו בשיעורים קודמים כי חזקיהו מבצר את העיר ומרחיב אותה באופן משמעותי הן כלפי מערב, שם הוא מרחיב את העיר לכל הגבעה המערבית (איזור הרובע היהודי והארמני בתוך העיר העתיקה וכן איזור הר ציון מדרום לחומה הדרומית); והן כלפי מזרח, שם הוסיף חומה ממזרח לחומה המזרחית של עיר דוד ויצר מרחב חדש המכונה במקראות "בין החומותיים".

מדוע קרויה ירושלים גיא חזיון? חז"ל באיכה רבה דורשים את העניין:

"רבי יוחנן פתח: משא גיא חזיון גיא שכל החוזים מתנבאים עליה גיא שכל החוזים עומדים ממנה"   (איכה רבה פתיחה כד).

עם זאת, השם נדרש גם לגנאי – גיא חזיון – שהשליכו דברי החוזים לארץ.

מדוע ירושלים מכונה גיא? גם הנביא ירמיהו בתארו את ירושלים כותב: "הִנְנִי אֵלַיִךְ יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר נְאֻם ה' הָאֹמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ" (ירמיהו כ"א, י"ג). נגה הראובני[1] מבאר פסוק זה. השאלה הנשאלת היא איך ייתכן לכנות את ירושלים 'יושבת העמק'? הרי היא עיר מוקפת גאיות עם מדרונות תלולים. כמו כן מהו היחס בין 'יושבת העמק' ל'צור המישור'? צור המישור מוכיח כי העיר יוצרת הר המתרומם מן העמק. אם כן, איך יכולים תושבי הצור הבולט לגור בו בזמן בעמק?

בין ההצעות שהוא מצטט הוא מביא את דבריו של וונסן הסובר כי המלה 'עמק' בפסוק זה מוסבת בוודאי על אחד העמקים אשר בסביבות ירושלים – עמק רפאים, או אחד היובלים של נחל קדרון. אך דווקא העמקים המקיפים את העיר ממזרח, דרום ומערב הם אשר משווים לה צורת הר מבוצר ועל כן לא ניתן לקבל את הצעתו של וונסן.

נגה מסביר כי ירמיהו המגיע לירושלים מידי יום מן הכפר ענתות עובר ככל הנראה באוכף של הר הצופים (באיזור בית החולים הדסה הר הצופים), ומן המקום הזה מתגלה הרחק למטה המישור שמקום המקדש בולט. משם מתקבל הרושם שאכן יושבת ירושלים בעמק ממש ולא על הר מוקף גאיות תלולים משלושת עבריו. על כן הוא קורא לירושלים יושבת העמק. מאידך, ב'צור המישור' הכוונה היא למישור מלאכותי – הר הבית על הר המוריה. על המישור הזה ובסביבתו נמצא מרכזם ומעוזם של חיי העם, בית המקדש ובית המלך ובית הנשק וכל המרכז הזה הינו צור המישור שבו בטחו.

עמוס חכם בפירושו דעת מקרא נותן הסבר נוסף על השם 'גיא חיזיון'. הוא מציע כי ישעיהו מכנה את ירושלים גיא משום שהמקום המוקף הרים: "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ" (תהילים קכ"ה, ב').

מעניין לראות את פירוש המצודת דוד על אתר:

"דה' גיא חזיון זה ירושלים שהיתה מקום הנבואה ואם כי עמדה בהר קראה גיא לכנותה לרעה ולומר שהכשילום האויבים בחטאים ומהר נעשה גיא"   (מצודת דוד ישעיהו כ"ב, א').

מכאן עולה שישעיהו הנביא משתמש כאן בביטוי מליצי על מנת לתאר את מצבה העגום של העיר המתואר בפרק עצמו, ואין הוא מתכוון באופן מילולי למצבה הטופוגרפי אלא למציאות החברתית והרוחנית של העיר. על כן הוא קורא לירושלים גיא חזיון, כאשר העיר אמנם זוכה לגילוי נבואי, אבל היא במצב של גיא במציאות – נמוכה – הבולטת על רקע היותה צור המישור.

הקושי בהצעה זו הוא שהנביא בוחר להשתמש בביטויים בעלי משמעות טופוגרפית מובהקת – 'גיא' לעומת 'צור' – ועל כן מעבר להצעות שהוצעו ביטוי זה צריך עיון.

מחד אנחנו רואים כאן: "עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה... שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כ"ב, ב'-י"ב); יש כאן לכאורה שמחה גדולה. מה הסיבה להוללות? הרי במקביל צבא סנחריב פולש לממלכת יהודה וירושלים עסוקה בלבצר את עצמה. ככל הנראה, על פי הבנתם הושלמו הביצורים והעיר מוכנה למצור, וזוהי סיבה לשמחה ולהוללות, תחושה גדולה של בטחון שהם מוגנים ולא יאונה להם כל רע.

הנביא כשמתאר את מפעלי המים אומר:

"וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם"   (ישעיהו כ"ב, י"א).

כלומר ביצור העיר נעשה בהתעלמות מוחלטת מן ההשגחה הא-להית על עמו וכן מנוכחות נביא בתוכם המביא אליהם את דבר ה'. לכאורה ישנו כאן מאבק אנושי בלבד. עם ישראל מבצר את עיר בירתו בנשק, בביצור חומה ובמפעלי מים, ובכך הוא מקווה להתמודד צבאית ומדינית עם המעצמה האשורית שפלשה לנחלת יהודה.

אין ביקורת על עצם הביצורים. ברור לכל שעם פלישת הצבא האשורי ליהודה ישנה סבירות גבוהה ביותר עד כדי וודאות שירצה לכבוש את עיר הבירה. על כן בוודאי יש הכרח להכין את העיר למצור על כל ההיבטים המתחייבים נשק, ביצור החומה ואספקה תדירה של מים לעיר בזמן מצור.

השאלה היא עד כמה כל זה נעשה תוך בחינת מהו רצון ה' בעת הזאת, ואת זאת ניתן לעשות בשאילת הנביא ובהתייעצות איתו. אין שם דרישה לסמוך על הנס אלא להבין לעומק כי כל מה שמתרחש, כולל האויב, הינו בהשגחה ישירה של הקב"ה על עמו; והיכולת לגבור על האויב אינה תלויה רק באמצעים ההגנתיים אותם נקטו אלא עליהם לעבוד את ה' ולהאמין בו, לירוא אותו ולקיים את מצוותיו.

הכתוב מתאר שהקריה עליזה והעיר הומיה למרות שיש בה חללים. אמנם אין הן חללי חרב או מתי מלחמה, אלא הם מתו מיתות אחרות. ייתכן שחלק מתו ברעב, בדבר ובפורענויות שונות הבאות עליהם בעקבות המלחמה והמצור, וייתכן אפילו שחלק מן החללים מתו מחמת אכילה או שתייה מרובה. אמנם היה בהחלט מקום להתאבל על כל החללים הללו, אך תושבי העיר אינם מתאבלים כלל אלא ששים ושמחים, אוכלים בשר ושותים יין.

שמחתם נובעת מבטחונם המופרז בנשק, בביצורים ומפעלי המים שנועדו להגן על העיר בזמן המצור האשורי והדבר הזה עצמו מביא אותם להוללות. אין הם חשים כלל בסכנה ואין כל פניה של תפילה מצידם לקב"ה שיושיעם מן הצרה בניגוד קיצוני לשמחה, להוללות, לעליה לגגות, לעליזות תושבי ירושלים.

הנביא ישעיהו רואה לנגד עיניו את האויב האשורי העולה על חומות העיר:

"כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹ-ת בְּגֵיא חִזָּיוֹן מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר... וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה: וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר"    (ישעיהו ה'-ח', כ"ב).

האם הכוונה ב"נשק בית היער" לבית יער הלבנון שבו שלמה הניח שלוש מאות מגיני זהב (מלכים א י', ט"ז-י"ז) ולאחר שנשבו על ידי שישק מלך מצרים הוחלפו על ידי ירבעם במגיני נחושת? ייתכן שנשק זה נחשב לנשק אסור שהשימוש בו נשמר לעתות חירום.

שאלה מתבקשת העולה מתוך הכתוב הינה מה מביא את העם להתעלם בצורה כל כך קיצונית מן הסכנה הממשית של פלישת סנחריב ליהודה ומצור על ירושלים מחד ומאידך גיסא להתעלם באופן מוחלט מדבר ה'?

האם ישנו כאן בטחון עצמי מופרז בביצורים, בנשק ומפעלי המים שיאפשרו לגבור על הצבא האשורי בכל מצב? אפילו במצור ממושך על ירושלים? או שהמציאות מביאה אותם לייאוש גדול מאוד. ייאוש מן האסון הקרב ובא, מן הפלישה האשורית והשלכותיה – מביא את העם לגגות ומביא את העם לומר: "אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, מי שמבין שגורלה של ממלכת יהודה וירושלים כבר נגזר, מגיע לקיצוניות הפוכה, לתאוותנות והוללות, תוך ניתוק מוחלט בעצם מן המציאות הריאלית הסובבת אותו.

הביקורת של הנביא חריפה ביותר:

"וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹ-ת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק... וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹ-ת"   (ישעיהו כ"ב, י"ב-י"ד).

התגובה לחוסר האמונה, לחוסר הבטחון, לגאווה ולייאוש היא שאין כפרה על המעשה הזה. ישנו כאן חילול ה' גם כלפי פנים בזלזול ובהתעלמות המוחלטת מדברי הנביא; וגם חילול ה' כלפי אומות העולם כשעם ישראל מיואש ומתעלם מדבר ה' בעולם. הנבואה מבשרת כאן לרשעים שעולים לגגות בעליזות וחיים בהוללות כי ימותו בעוונם, וזאת ללא כל קשר לגורלה של ירושלים אלא ישירות בגלל חטאם.

שאלה מעניינת היא כלפי מי נאמרה נבואה זו ומהי עמדתו של המלך חזקיהו.

לכאורה בדברי הימים המלך משמיע קול שונה לגמרי:

"וַיִּתֵּן שָׂרֵי מִלְחָמוֹת עַל הָעָם וַיִּקְבְּצֵם אֵלָיו אֶל רְחוֹב שַׁעַר הָעִיר וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה"   (דברי הימים ב ל"ב, ו'-ח').

לכאורה כאן מתוארת פניית המלך אל העם לא לירוא מפני מלך אשור ולהאמין כי הקב"ה יעזור וילחם את מלחמותינו, והכתוב אף מציין כי העם סמך על דברי חזקיהו. יכול להיות הבדל בעניין זה בין חזקיהו לבין העם. חזקיהו האמין וחשב שהעם הולך אחריו, אך העם בעומק לא באמת האמין. אפשרות שניה היא לומר כי חזקיהו בתחילה כרת ברית עם מצרים ועם המעצמות מסביב, ולאחר הביקורת של הנביא ופלישת סנחריב, פנה המלך אל הנביא. אם חזקיהו לא קיבל את דברי הנביא בשלב הראשון, קל וחומר שהעם לא קיבל את דבריו.

בסופו של דבר חזקיהו האמין לדברי הנביא, שב בתשובה וכך ירושלים ניצלה באופן נסי מובהק והחורבן נמנע. אלו שתי האפשרויות להבין את אשר קרה ולמי הנביא פונה בדבריו. באופן מעשי הנביא מתייחס הן למפעל ביצור החומה והן למפעלי המים.

 

"וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה"

ביחס לחומה מציין ישעיהו כי על מנת לבצר את החומה נתצו בתים כך שהייתה התיישבות לפני כן באזור שנהרס על ידי החומה.

פרופ' אביגד בחפירותיו ברובע היהודי מצא כי החומה מימי בית ראשון שהוא ייחס לימי חזקיהו אכן הורסת בתים שקדמו לה והוא הציע לקשר את הממצא הארכיאולוגי עם הפסוק בפרקנו: "וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה" (ישעיהו כ"ב, י'). אין כמובן כל מחויבות לזהות את הממצא עם דברי הנביא אם כי הדבר אפשרי.

ביחס למפעלי המים מוזכר: "וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה... וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם" (ישעיהו כ"ב, ט'-י"א). סביר מאד להניח כי המקווה בין החומותיים הוא ברכת השילוח בקצה הדרומי של עיר דוד, לשם הובלו מי מעין הגיחון במנהרה הקרויה נקבת חזקיהו. ייתכן מאד כי הבריכה הישנה הייתה אמנם ברכה קדומה של עיר דוד, במקומה הנוכחי של ברכת השילוח, רק השינוי הגדול הינו בכך שבימי חזקיהו העיר התרחבה מערבה אל הגבעה המערבית וכך היותה נשלטת ממערב לא פגע בכהוא זה בתפקודה בהיותה בתוך העיר לאחר הרחבתה. ייתכן כי הבריכה התחתונה הינה הבריכה הסמוכה למעין הגיחון ממנה נקבצו המים דרומה אל המקווה בין החומותיים, היא הבריכה התחתונה.

בשיעור הבא נמשיך בעיוננו בימי חזקיהו.

 
[1]   בספרו הנפלא "אור חדש על ספר ירמיהו" ע' 19-26